ביקורת: מוזיאון

סיפור קטן על אחד ממקרי השוד הכי גדולים בעולם.

המלצתי על הרבה סרטים עד כה, ואני עומד מאחורי כל המלצה והמלצה, אבל גם כל המלצה באה עם איזשהו סייג: אם אתם אוהבים סרטי אימה, אם אתם בסדר עם מחזות זמר, אם אתם בהלך רוח ספציפי שמתאים לסרט. כמובן, לדעתי אלה סרטים שכולם (בהינתן גיל וסיבולת לב-ריאה-קיבה) צריכים להיות בקטע שלהם, אבל אם כולם היו בקטע שלהם הם מראש לא היו מופיעים בפרויקט שכזה. "מוזיאון", לעומת זאת, הוא פשוט סרט נפלא שכולם יכולים (וצריכים) לראות וליהנות ממנו.

הסרט מספר על סיפור אמיתי שקרה באמת אבל מראש יורה לעצמו ברגל בכל הנוגע לאמיתות היסטורית, עם ערוץ קריינות שמסביר לנו שממילא אי אפשר לדעת בוודאות מה באמת קרה כי אי אפשר לדעת מה עבר למישהו בראש בזמן שהוא עשה משהו: "רק הוא יודע, ומדי פעם גם זה לא".

הסיפור האמיתי הוא שוד שביצעו שני חברים במוזיאון האנתרופולוגיה של מקסיקו, שבו הם גנבו עשרות חפצים יקרי ערך של תרבויות קדומות. בסקאלת ה"סיפורים המבוססים על סיפורים אמיתיים" זה לא סיפור כל כך גדול בהשוואה לפיצוח האניגמה או המצאת פייסבוק (למרות שמדובר באחד מהשודים הכי גדולים שבוצעו במוזיאון אי פעם) ועל כן לא הצלחתי להבין עד כמה הפרטים בסרט עוותו לצרכים דרמטיים, אבל זה גם לא משנה – כאמור, הסרט עצמו מוותר מראש על הנושא, וממליץ לכם לעשות כמוהו. בניגוד לז'אנר החדש של הביופיקים שמתעקשים שכל פרט ופרט בסיפור המטורף שלהם הוא אמת לאמיתה, "מוזיאון" לוקח את הצד השני ומדגיש כמה הנסיון לספר סיפורים אמיתיים בקולנוע (ובכלל) נידון לכשלון. ושבסופו של דבר, זה לא באמת משנה.

אבל הסרט הוא לא ההתחכמויות שלו אלא כמו כל סרט שודים טוב  (או סרט טוב בכלל): סרט על עלילה ודמויות, ועל כן אפשר ורצוי להתאהב בו גם בלי לפתוח דיון על שאלת המטא והעיבוד של סיפור אמיתי. כאמור, הסיפור הוא בבסיסו די קטן – בניגוד לסרטי שודים אחרים שמסתיימים בסצנות מרדף וכוללים פיצוצים ואנשים שמתחמקים מלייזרים, הסרט מדגיש בסצנת המפתח (כלומר, השוד) כמה הדבר היה פשוט לביצוע, מה שהופך, באופן מפתיע, את כל העסק להרבה יותר מרתק.

בכלל, "מוזיאון" הוא מופת של קולנוע. בעשור שיש שיגידו שנשלט על ידי במאים מקסיקנים, הפסגה של מקסיקו לא הייתה (עבורי) "כוח משיכה" או "רומא" או "צורת המים" או הסרטים של אלחנדרו איניאריטו, אלא הסרט הקטן של אלונזו רואיזפאלאקיאוס (87% שלא כתבתי את זה כמו שצריך). זה מתחיל במשחק המשובח של הקאסט – שזה לא חוכמה כשיש את גאל גרסיה ברנל בתפקיד ראשי (וסיימון ראסל ביל, בריה מ"סטאלין מת!", בתפקיד משני אך משמעותי), אבל המשחק של ברנל ושל לאונרדו אורטיזגריז, שותפו לפשע, והדמויות שהסרט יוצר עבורם, הוא טוב מספיק כדי להשאיר אתכם מרותקים למסך גם כשהסרט לוקח את הזמן בין סצנה משמעותית אחת לאחרת ועוצר לרגע לדיאלוג סתמי לכאורה. לא, הוא יותר מ"טוב מספיק": יש מצב שזה התפקיד הכי טוב של ברנל, שזה מטורף, כי הוא בכלל לא אמור לעשות תפקידים שכאלה – הדמות בסרט היא בת 24, וברנל הוא בן 40. השאלה הרצינית כאן היא בכלל איך ברנל יכול לשחק ילדון בן 23 ולא רק שאף אחד לא ימצמץ, זה יהיה ברור לחלוטין ומתבקש. אם כבר, אולי 23 זה קצת גדול עליו.

ואולי הדבר הכי מרתק ב"מוזיאון" (ויש ממה לבחור) הוא הבחירה לקחת את הסצנה ההיא מ"הפנתר השחור", זאת שבה קילמונגר מאשים על רגל אחת את המוזיאונים בקולונליאליזם ואז הסרט רץ לעוד סצנת אקשן כי אין ממש זמן לדון בזה בסרט של מארוול ואשכרה לתת לטענה הזאת את הזמן והסרט שמגיעים לה. כלומר, אוקיי, מן הסתם "מוזיאון" לא "לקח אותה" – שני הסרטים יצאו באותה שנה ומדובר פשוט בצירוף מקרים מוזר שכזה. אבל הטענה היא טענה ששווה לדון בה, ולא סתם לזרוק אותה על הצופים ולהמשיך הלאה. כאשר צמד הפושעים מבצעים את השוד הם חושבים שיכתירו אותם כמשחררי התרבות האבודה, אך כשהם רואים את הדיווחים בחדשות הם מגלים שיש כמה ניואנסים שהלכו לאיבוד בדרך החשיבה שלהם. ובניגוד ל"פנתר השחור", בשום שלב אין בני דודים שרבים כשהם מחופשים לחתולים (למרות שאולי זה היה משפר את הסרט, מה אני יודע).

אבל למרות שזה דיון מרתק שהסרט שהסרט עוסק בו, למי שרעיונות פוליטיים קצת גדולים עליהם אין מה לדאוג: אמרתי שזה סרט לכולם, ואני עומד מאחורי הטענה הזאת. זה אמנם לא סרט שוד "קלאסי", אבל הוא לחלוטין מספק את כל מי שנהנים לראות סרטי פשע קטנים ומהנים, ובפעם אחרונה שבדקתי, על הקטגוריה הזאת ענו "כולם". בהחלט ייתכן שזה הסרט שיהיה פה הכי קשה למצוא, ובטח שבאופן חוקי – אבל זה גם אולי הסרט שהכי שווה לכם לחפש, בלי הבדלי דת, גזע ומין.