מה שצריך לדעת על "השכן שלי אדולף" זה שהוא סרט חמוד. נכון, "חמוד" היא לא בדיוק המילה שעולה לראש כשמדובר בסרט שהכותרת שלו מכילה את שמו של הצורר האוסטרי הידוע לשמצה. אבל כן, "השכן שלי אדולף" הוא בעיקר חמוד.
הסרט מתמקד במארק פולסקי (דיוויד היימן), ניצול שואה שמתבודד בדירה לא מתוחזקת היטב איפשהו בדרום אמריקה ונהנה מהבדידות. נהנה, זאת אומרת, עד שיום אחד מגיע שכן חדש לשכונה, גרמני, ואם זה לא מספיק גרוע – מארק משוכנע שהוא היטלר. נו, ההוא מהשואה שהרגה את כל המשפחה שלו. אלא שכל העולם יודע שהיטלר מת, ועכשיו הוא צריך למצוא עדויות חד משמעיות שהשכן שלו הוא-הוא הצורר יימח שמו על מנת שהשגרירות הישראלית תסכים לפעול בנושא ותפסיק להתייחס אליו כמו מישהו שצריך חיבוק ועוגייה.
ללא ספק, הקונספט הפשוט אך מבריק הזה הוא החלק הכי טוב בסרט. התעלומה שבמרכזו מעלה בדיוק את השאלות שצריך כדי להחזיק את הצופים במתח: האם השכן החדש של מארק הוא אכן היטלר? ואם הוא אכן היטלר בכבודו ובעצמו, אז מה עושים עכשיו? אני לא יודע אם זה ספוילר לומר את זה, אבל בעידן שבו הרבה סרטים מנסים להיות חידתיים שלא לצורך ולא לתת תשובות, צריך לשבח את "השכן שלי אדולף" שהוא כן נותן אותן ומאפשר לכל הקצוות הפתוחים להיסגר.
האם הכל נפתר בצורה מספקת? זאת כבר כנראה אחת מנקודות המחלוקת. עוד כשקראתי את התקציר הבסיסי של הסרט יכולתי לחשוב על שלושה-ארבעה פתרונות אפשריים לתעלומה הזאת. אני סבור שרוב מי שיחשבו על זה יגיעו פחות או יותר לאותן אפשרויות, וכן, הפתרון הסופי שמוצג בסופו של הסרט הוא אכן אחד מהם. זה לא פתרון פחדני, אבל גם לא הפתרון הכי נועז. הוא נמצא איפשהו באמצע, באופן שקצת תואם את האופי של הסרט.
החלק שעשוי לעורר את התגובות המנוגדות ביותר אצל הצופים הוא הטון הלא אחיד של הסרט. זוכרים שאמרתי שהסרט הזה "חמוד"? ובכן, זה נכון, אבל זה קצת מוזר לחשוב עליו כך. זה בהחלט סרט מאוד אפל וציני ברגע אחד, אבל ברגע שלאחריו הוא נורא אוהב אדם. אפילו אם נוריד את את "האלמנט ההיטלראי" מהסרט, יש כאן סיפור די מצחיק ומשעשע על מלחמת חורמה בין שכנים ששונאים אחד את השני כתוצאה מסכסוך קרקעות זניח – עד הרגע שבו הם, אולי, לא בדיוק שונאים אחד השני, וכך הסרט מזגזג בין ארסיות לבין הדבר מה קוראים אותו "הולסום". לי זה עבד, בעיקר כי זה מאוד תואם את מה שהסרט מנסה להגיד על ההפכפכות שאנו כבני אדם מסוגלים להרגיש לאחר שאנחנו מכירים באמת בני אדם אחרים. מצד שני, אני גם יכול להבין איך עבור אחרים, הזיגזג הזה מוציא את הסרט קירח מכאן ומכאן.
כנראה שבסוף מה ששכנע אותי הוא בעיקר הביצוע. קודם כל, שני השחקנים הראשיים נהדרים בעיניי – דיוויד היימן מגלם נהדר את מארק, הזקן הנרגן, הפתטי והעצוב שכנראה לעולם לא הייתם רוצים בתור חבר, אבל בצורה מעוררת סימפטיה. היימן מעביר היטב את הרגשות שמניעים את מארק – שילוב של נקמה, אמונה אידיאולוגית אמיתית בצדקת דרכו, וגם מעין דחף להגשמה עצמית בגיל העמידה ולמציאת תחושה כלשהי של תכלית. אודו קיר, השכן שהוא אולי-כן-ואולי-לא-היטלר, מצוין גם הוא בתפקיד שמצליח לשמור על חידתיות ולאזן בין שנאה יוקדת, בוז ורחמים של הקהל, בעודו מפזר פאנצ'ים בקור רוח.
שנית – הסרט, קטן ככל שיהיה, שופע באיכויות קולנועיות ותסריטאיות שמשלימות אחת השנייה. הדיאלוגים נהדרים, יש יופי של מערכת דימויים ויזואליים ומוטיבים חוזרים בסרט, ובעיקר יש בימוי לא רע בכלל. ישנו סיקוונס נהדר בו מארק מבצע מעקב אחר השכן החדש שלו, ובמקביל מנתח באמצעות פחות או יותר כל ספר שקיים על היטלר האם ההתנהגות והאופי שלו תואמים לאלה של הצורר האמיתי. זו בערך ברבע שעה נטולת דיאלוגים שכל המידע בה מועבר בצורה ויזואלית וטקסטואלית, וזה ממש סרט בלשי קצר ונפלא.
אפשר להתלונן כאן על חוסר דיוק היסטורי, בעיקר על כך שתושבים מקומיים בעיירה שכוחת אל ב"דרום אמריקה" כנראה לא ידברו אנגלית כל כך מדויקת ורהוטה, אבל לדעתי העניין הזה הוא זוטא, בסופו של דבר. המקום היחיד שבו היעדר הדיוק מעיק באמת הוא בכל החלקים שכוללים דמויות ישראליות. לא רק שהמשחק של הישראלים מביך, אלא שכאן ברור שהסרט בוחר בכוונה באנכרוניזם מוחלט בכל הקשור לאופן שבו החברה הישראלית ראתה את השואה ואת ניצוליה בשנות ה-60 באופן מסיח דעת ומעצבן, ועושה את זה רק כדי לנסות לדלות איזושהי אמירה סאטירית על אותו יחס בדיוק בימינו אנו. הרי ידוע לכולם שהיחס לניצולי שואה ולזיכרון הקולקטיבי של כל האירוע חוו מהפכה דווקא בגלל משפט אייכמן, ולא ברור למה הסרט מתעקש לתת לישראלים שבו לדבר לא כמו שדיברו על הנושא בשנות השישים, אלא כמו שמדברים עליו עכשיו.
"השכן שלי אדולף" הוא קונספט נפלא שמבוצע היטב, כמו שיתוף פעולה של מונטי פייתון והאחים כהן. הדבר הכי מצער בסרט, אם תשאלו אותי, הוא שבסופו של דבר זה לא סרט "היסטורי" שייזכר לדורות. לו הקומדיה השחורה הזאת היתה מופקדת בידיים הוליוודיות היא היתה יכולה להפוך לקלאסיקה מיידית, אבל זאת בסך הכל הפקה ישראלית-גרמנית-קולומביאנית קטנה שאולי תישכח כבר בסוף השנה. אבל זה כנראה לא הוגן לשפוט סרט על פי מה שהוא יכול היה להיות במקום על פי מה שהוא כן. אתם יודעים מי עוד שפט סרטים ככה? היטלר.
לא יודע אם במקרה או לא
אבל הקוספט מזכיר מאוד את הסרט האורוגוואי-אי "מר קפלן" מלפני עשור מינוס שגם עשה פה איזה סיבוב בסינמטקים. שם אמנם לא מדובר על היטלר אלא על ניצול שואה בדרום אמריקה שחושד שהשכן שלו הוא "סתם" פושע מלחמה נאצי מהשורה, אבל הקונספט, כאמור, נשמע דומה מאוד.
"מר קפלן" אגב, הוא סרט בינוני-מינוס, מאוד האחים כהן לעניים.
השכן הקסום שלי
כמו הרבה דברים, הבעיה העיקרית של "השכן שלי אדולף" היא הציפיות ממנו. לא הביקורות – הסרט כשל להשיג מועמדויות בפרסי אופיר ולא נראה שהרעיד את אמות הסיפים בפסטיבל חיפה, אלא פשוט תיאור העלילה. כי כשאומרים לכם שסרט כלשהו הוא על ניצול שואה שחי בדרום אמריקה וכאשר מגיע שכן חדש לבית לידו הוא חושב שזה היטלר – אתם מצפים למשהו מסוים. קומדיה מל ברוקס-ית כזאת, על כל מיני מקרים בהם השכן החשדן נכנס לאולי-היטלר לבית ורואה דברים דו משמעיים מצחיקים, או שומע אותו אומר משהו אחד כשהוא התכוון למשהו אחר או אלף ואחת אי הבנות עד לאיזה קרשנדו קומי מטורף שמערב נאצים, סוכני מוסד ואיזו עוזרת בית מסכנה או משהו. משהו, בעצם, קצת כמו מערכוני "יודית".
"השכן שלי אדולף" הוא לא זה. הוא גם לא האופציה השנייה – מותחן פרנואידי קלסטרופובי על מישהו שספק מאבד את דעתו. לא, לוקח זמן להבין קצת מהו "השכן שלי אדולף", וזה בכלל סרט מסוגה אחרת – סרט על שני גברים בודדים והקשר שלהם אחד עם השני. מעין "קומדית חברים" רק שאחד מהחברים הוא, ככל הנראה, אולי, היטלר.
ברגע שמבינים שזה הסרט – וברגע שהסרט מבין שזה הסרט, שכן ההתחלה שלו דורכת במקום ונמנעת זמן רב מדי מלהפגיש את שני הגיבורים – נוצר סרט נוגע ללב, מצחיק לרגעים וחמוד נורא על שני גברים מבוגרים שמתמודדים עם הבדידות שנכפתה עליהם. שכן למרות שהוא, נו, ככל הנראה היטלר, גיבורינו מארק פולסקי (דייויד היימן) מוצא את עצמו נפתח אט אט לשכן שלו. חלקית כי הוא מנסה להשיג ממנו פרטי מידע שיוכיחו שהוא היטלר, וחלקית כי אחרי שנים רבות של בדידות, הוא מוצא סוף סוף מישהו להעביר אותו את אחר הצהריים שלו.
היימן מקבל תפקיד מסובך לנווט בו – משהו שנע בין זקן נרגן שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט, אדם חדור מטרה שרוצה להביא צדק, ושבר כלי. הוא עושה אותו על הצד הטוב ביותר, אבל הוא באמת זורח רק כשאודו קיר מולו, וחלק מזה זה כי אודו קיר הוא פשוט שחקן ברמה בינלאומית. גם מילולית – אודו קיר הוא שחקן ברמה בינלאומית, אבל גם מבחינת האיכות שהוא מביא לסרט: קיר צריך להיות בכל שלב אניגמה שהיא בו זמנית היטלר ולא-היטלר. מעין "ההיטלר של שרודינגר", אם תרצו. הוא צריך לתת לנו לראות כל מחווה גם כהוכחה הניצחת שזה הוא, וגם כסתם צירוף מקרים של זקן עם מזג קצר.
ושניהם יחד רוקדים ריקוד מורכב: כזה של התקרבות אבל גם ריחוק וחשדנות. של שני אנשים שיש להם את כל הסיבות לא לבטוח אחד בשני, אבל בכל זאת מוצאים את עצמם שוב ושוב בחברת האחר. כי יותר משזו קומדיה פרועה על היטלר, זה סרט דרמה-קומי מתוק-מריר על בדידות – בדידות שכפו עלייך, בדידות שכפית על עצמך, בדידות שנוצרה כתוצאה מזוועות העולם. וכן, נעשו סרטים יותר סטנדרטיים על שתי נפשות שמצאו אחת את השניה, בייחוד כאלה שבהם אחד הוא לא (אולי) צורר רצחני שאחראי על רצח מיליונים – אבל "השכן שלי אדולף" לא צריך להיות מקורי, הוא רק צריך להיות כן בהצגת האגדה המוזרה שלו על ניצול השואה והשכן. והרגש ההוא של הבדידות, של ההיסוס להתקרב, הוא כן לחלוטין.
אז לכל מי שציפה לקומדיה מופרעת מלאת בדיחות שניצולים או משהו – מצטער, לא הפעם. אבל מי שרוצה לתפוס סרט קטן על שני אנשים שמוצאים חבר – טוב, אז ל"שכן שלי אדולף" דווקא יש מה להציע לכם.
איפה אפשר לראות?
(ל"ת)
... בקולנוע.
(ל"ת)
אהמ.... יש עוד כמה מקומות
https://www.justwatch.com/uk/movie/my-neighbor-adolf
כמות נכבדה של מקומות
סרט קטן וחמוד
בימוי וצילום יפים ומאופקים.
משחק משובח של שלושת הראשיים.
השחקנית הישראלית עושה חיקוי של גולדה מאיר.
היה קצת מצחיק לראות את הדמות הראשית קונה ספר על היטלר רק כדי להביט טוב בתצלום שלו – הוא כולה האדם הכי מפורסם במאה ה-20 ויש לו מראה מאוד בולט.