סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן

במקור: The Chronicles of Narnia: Prince Caspian
במאי: אנדרו אדמסון
על פי הספר מאת ק. ס. לואיס
שחקנים: בן בארנס, ג'ורג'י הנלי, אנה פופלוול, סקנדר קיינס, וויליאם מוזלי, סרג'יו קסטליטו

ב'האריה, המכשפה וארון הבגדים' נכנסו שני האחים ושתי האחיות לבית פבנסי לארון מכושף, שבצידו השני ארץ קסומה – נרניה – שם הם חיו באושר ועושר כמלכים נבונים ובעלי השפעה. אלא שהאחים והאחיות חזרו בסופו של דבר ללונדון המשמימה, ונאלצו להתרגל שוב לחיים כילדים קטנים שאף אחד לא שם עליהם. בתחילת 'סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן', אקספוזיציה בת שתי דקות בדיוק מלמדת אותנו כי כיום, האח הגדול פיטר – המלך הרם לשעבר – אינו מסוגל להתמודד עם ירידתו אל העם. הוא מבלה את ימיו בקטטות בהן הוא מתנפל על כל מי שמכנה אותו "ילד"; סוזאן, אחותו השקולה, מביטה בו בעיניה החודרות ומנידה בראשה בצדקנות; אדמונד ככל הנראה פיתח לעצמו סוג של אופי ואימץ מראה ביטלסי משהו, ורק לוסי הקטנה נשארה אותה ילדה מתוקה עד להקיא.

בתום שתי הדקות הייצוגיות בלונדון נקראים הארבעה לשוב לנרניה ולעזור לתושבי הארץ. מי שהזעיק אותם אל הדגל הוא הנסיך כספיאן העשירי, שנאלץ לברוח מדודו חד הזקן הזומם להדיח אותו מכס המלוכה. עם הגיעם, הם מגלים שבלונדון אמנם עברה שנה אחת – אך בנרניה עברו אלף שנים, במהלכן נהרות חצבו דרכם בהרים, רוב החיות שכחו איך לדבר ואסלן – האריה שהיה להם כדוד אהוב – התחפף מהשטח. מורה הדרך שלהם, כשאדמונד לא מנסה לשחק בתפקיד הזה, הוא גמד רטנוני בשם גימלי טראמפקין (גמדון הבית פיטר דינקלג'). תוך כדי מסע ניווטים, לוסי, שתמיד חייבת למשוך את תשומת הלב לעצמה, מתעקשת שהיא ראתה את אסלן מעבר לנהר ושהם חייבים, פשוט חייבים, להגיע אליו. הייתם מצפים שהאחים שלה, שרצו לחזור לנרניה רק כדי לפגוש את דוד אסלן ולהתגלגל איתו על הדשא בקיבוץ, ישמחו. אבל לא, הם מציקים לה בשאלות שב"כ: "איך זה שרק את ראית אותו? איפה בדיוק עמדת כשראית אותו? למה הוא נגלה דווקא אלייך ולא אלינו?".

כספיאן עצמו (בן בארנס, שהופיע לכמה דקות בפתיחת 'אבק כוכבים') זכה בפי כל לכינוי "הנסיך הפרסי". לבחור יש מבטא שנשמע כמו שילוב של מזרח-תיכוני עם מזרח-אירופאי, והוא לא מהסס להשתמש בו. מצד שני, המבטא והמראה שלו הם מה שנערות לונדוניות פותות כסוזאן מגדירות כ"אקזוטי".

האמת חייבת להיאמר, 'הנסיך כספיאן' הוא סרט מהנה למדי. יוצרי הסרט החליטו לא להצמד מדי לסיפור המקורי ובחרו במקום זאת לתת לקהל את מה שהוא רוצה לקבל, לפחות על פי הבנתם. ובואו נקרא לילד בשמו: לדבר הזה שהקהל רוצה קוראים 'שר הטבעות'. 'הנסיך כספיאן' עוסק בשיבת המלך (או הנסיך, במקרה זה) לכס המלוכה, ועיקר הסרט מוקדש לקרבות בין צבא העם לצבא השלטון, קרבות שייראו מוכרים מאוד לצופי 'שר הטבעות'. לוקיישנים, בעלי חיים, בעלי ברית (ולא רק הגמד, הקשתית והערס), מהלכים וסצינות קרב שלמות של 'שר הטבעות' משוחזרים כאן. קנטאורים, גריפונים, סאטירים וגמדים משתתפים במהומה, כשפה 'הנסיך כספיאן' זוכה ביתרון, עם משהו שאין בארץ התיכונה: עכברים ששים אלי חרב. הא! זה כבר יראה לטולקינאים האלה מה זה.

זה אולי לא מקורי, אבל זה עובד והסרט מעניין יותר מקודמו. ארבעת הילדים למדו לשחק, או שאולי הבמאי למד להתמודד איתם. סוזאן, לדוגמה, לא מדברת הרבה אבל כל שתיקה שלה שווה זהב, וריפצ'יפ, מנהיג העכברים הממורמר לנוכח חוסר המקוריות של בני האדם (קולו של אדי איזארד), דווקא חמוד. אמנם כשהילדים רק מגיעים לנרניה הם מסתובבים כה וכה, מפטפטים הרבה יותר מדי ומעלים זכרונות מימיהם היפים, אבל מהרגע שבו הם פוגשים את כספיאן הדיבורים נזנחים לטובת סצינות עשירות במעשים. נדמה כאילו הקצב מהיר יותר – להראות קצת מפה וקצת משם, והלאה, לסצינה הבאה. גם האפקטים השתפרו וחלק מחיות האדם נראות אמיתיות מספיק ובעלות תנועה אמינה מספיק כדי שאפשר יהיה להשתכנע ש-1. הן קיימות; 2. הן מקיימות אינטראקציה אחת עם השניה ועם הילדים – שגם הם, לשם שינוי, נראים אמינים מספיק כדי שאפשר יהיה להשתכנע שהם קיימים ושיש ביניהם אינטראקציה.

כלומר, עד שמגיעים ללוסי. אין מה לעשות, הילדה מאוהבת באסלן ושרה לו שירי הלל בכל רגע פנוי. ויש לה הרבה זמן פנוי, כי היא ילדה קטנה ואף אחד לא רוצה אותה איתו בקרב. יחסית לשאר חיות היער, אסלן מאכזב – במשך רוב הסרט הוא נראה, איך לומר… מאובן משהו. ותאמינו לי, קשה לשרוד את הלוסי הזו כשהיא מפטפטת על אביה הרוחני למול תבליט אבן דרמטי של האריה, כשברקע מתנגנת מוזיקה כבדה כי בכל זאת, מדברים על אסלן, תנו כבוד.

הבעיה שלי עם הסרט נוגעת לאסלן, ולסופו של הסרט. מלחמה בסרטים יכולה להיות חוויה מהנה ואסתטית, וזו של 'נרניה' אכן כזו, אלא שבין השורות עולים מסרים בעייתיים שהופכים את המלחמה כולה למשחק האגו הילדותי של אסלן. זה לא צריך להפריע לכם לראות את 'סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן', אבל כדאי מאד שלא תקחו את הסרט – או את הרעיונות שהוא דוגל בהם – ברצינות.