ביקורת: Never Rarely Sometimes Always

סרט על נערה שרוצה לעבור הפלה לא נשמע כיף, והוא אכן ממש לא כיף, ובכל זאת כדאי לכם לראות אותו.
שם בתרגום חופשי
לעולם לא כמעט ולא לפעמים תמיד
שם לועזי
Never Rarely Sometimes Always

אם בתי הקולנוע היו פתוחים כרגע, ואם בדרך נס הם היו מציגים את "Never Rarely Sometimes Always", הייתי מפצירה בכם ללכת לראות את הסרט הזה בקולנוע, כי אני מאמינה שבעולם קפיטליסטי אנחנו צריכים לתמוך כלכלית בדברים שאנחנו רוצים לראות עוד מהם – במקרה הזה סרטי אינדי מצויינים שנוצרו על ידי נשים. מכיוון שלא ברור מתי בתי הקולנוע ייפתחו מחדש, אני אפציר בכם לראות את הסרט רק בשביל עצמכם. נכון שוירוס הקורונה נטרל הרבה מהתחרות, אבל זה עדיין הסרט הכי טוב שראיתי ב-2020 עד כה ואני חושבת שגם לכם מגיע משהו טוב בשנה הזו. עם זאת, אני חייבת לציין שהסרט הזה לא אפקטיבי במיוחד בתור אסקפיזם. הוא נהדר, אבל עוסק בנושאים די כבדים ומבאסים שאולי יגרמו לכם להעדיף לחזור לצפייה בחדשות בשביל להקליל את האווירה. זה סרט ממש טוב לעיניים ולמוח. כלפי הלב הוא די קשוח.

הסרט, שנכתב ובוים על ידי אלייזה היטמן, עוסק באוטום, תלמידת תיכון שמגלה למורת רוחה שהיא בהריון. היא נאלצת לנסוע מביתה שבפנסילבניה לעיר ניו יורק כדי לעבור הפלה ללא ידיעת ההורים ואליה מתלווה בת דודתה סקיילר. 

הסרט הוא מסע די פשוט מנקודה א' לנקודה ב'. המטרה שאליה הדמויות מכוונות לא משתנה באף שלב, אבל כן יש מכשולים בדרכן שמעכבים אותן. בגלל שאנחנו יודעים מה מוטל על הכף, אנחנו מוכנים לצפות בנערות סוחבות מזוודה גדולה במעלה המדרגות של הרכבת התחתית בלי להחליף מילה. כשהדמויות פשוטות וחסרות אמצעים, אנחנו לא צריכים סיכונים גדולים, וגם הליך רפואי מרגיש כמו אתגר הרה גורל.

המילה שבה הייתי משתמשת כדי לתאר את הסרט הזה היא "רזה". הוא לא מסביר את עצמו מעבר לנחוץ ולפעמים גם נמנע מלהסביר דברים שרוב הצופים יטענו שהם נחוצים. אם בסיפור מהסוג הזה הייתם מצפים להבין למה הנערה ההריונית נחושה להסתיר את מצבה מההורים או מה הקשר שלה עם מי שהכניס אותה להריון, הסרט לא מסכים איתכם ומרשה לעצמו לא לספק אפילו את הרקע הבסיסי הזה. הרבה דברים שהסרט לא מראה מפורשות אפשר להסיק בעצמנו – אנחנו לא צריכים לראות את אוטום מספרת לסקיילר על מצבה כדי לדמיין איך השיחה הזו התנהלה – אבל הרבה שאלות נשארות פתוחות לגמרי, באופן מכוון. המיקוד של הסרט הוא בחוויה הספציפית של הנסיעה לצורך הפסקת ההריון וההתעלמות מהרקע לאירועים מאפשרת לנו להישאר בהווה עם הדמויות.

בזכות המינימליזם שלו, הסרט מצליח להיות אוניברסלי ואישי בו זמנית. אין שום דבר מיוחד באוטום או בסקיילר, אפילו להיפך. הן נערות טיפוסיות לגמרי והאירועים בסרט הם לא משהו שהיה יכול לקרות רק להן. למעשה, חלקם קורים לנשים סביב העולם בכל רגע נתון. הסרט לא מנסה לספר לנו על זה שאוטום נאלצה לעבור תלאות כדי להפסיק את ההריון הבלתי רצוי שלה, אלא על כך שלא מעט נשים ונערות נאלצות לעבור מעל מגוון רחב של משוכות לאותה מטרה. מכיוון שכל כך הרבה מהסיפור האמיתי של אוטום וסקיילר מוסתר, הסרט מפסיק להיות עליהן והופך להיות על הפלות וחוסר הנגישות שלהן.

אבל בו בזמן גם באמת אכפת לנו מאוטום וסקיילר ומהצלחת המסע שלהן, וזה בעיקר בזכות המשחק של סידני פלניגן בתפקיד הראשי ושל טליה ריידר לצידה. כבר אמרתי ובטח עוד ייצא לי לומר שאני מעדיפה משחק שקט וטוב על פני משחק שמושך תשומת לב, והסרט הזה הוא דוגמה נהדרת למה שאני מתכוונת אליו. אוטום היא נערה די בודדה שנקלעה לצרה די גדולה, וכתוצאה מכך היא מתנהגת כמו הרבה בני נוער שלא טוב להם – היא לא מסתכנת בחשיפת הרגשות שלה ועוטה פרצוף חמוץ באופן כמעט תמידי. פלניגן, שזהו תפקידה הראשון על מסך כלשהו, נראית כמו טינאייג'רית אמיתית שמצויה בסיטואציה מלחיצה ומפחידה, וההתכנסות שלה מרגישה כמו תגובה טבעית ומציאותית ומחוזקת על ידי אווירת ההסתגרות הכללית ששורה על הסרט. 

המקום היחיד שבו הסרט מרשה לעצמו להשתפך קצת הוא הצילום, שכולל לא מעט תקריבים מרגשים. אבל דווקא בסצנת השיא של הסרט, זו שנתנה לו את שמו, המצלמה נעצרת על הפנים של אוטום ונותנת למשחק לעשות את העבודה. כשהמגננות של אוטום נסדקות לרגע, התוצאה היא סצנה יפהפייה שעשתה מהלב שלי סלט. שווה לראות את הסרט רק בשביל הסצנה הזו שאני בטוחה שתישאר אחד מרגעי השנה שלי גם אם סרטים יחזרו לצאת כסדרם, אבל היא רחוקה מלהיות הסצנה היחידה שהותירה בי רושם חזק. 

מכיוון שהסרט כל כך פשוט וכמעט שאין בו פיתולים עלילתיים או סצנות רוחשות פעילות, העובדה שהוא לא משעמם היא הישג משמעותי שכולו נזקף לזכותה של הבמאית והתסריטאית אלייזה היטמן. הגעתי לצפייה בלי היכרות מוקדמת איתה, והתרשמתי עמוקות מהיכולת שלה לערב אותי רגשית בסיפור וללכוד את תשומת הלב שלי בצורה מלאה גם כשהיא לא משתמשת בדיאלוגים. קשה ללכת על הקו הדק שבין מינימליזם לריקנות, אבל היטמן עושה את זה ומאזנת במומחיות בין העדינות של הסרט לבין המשקל של הנושאים שבהם הוא עוסק.

כמו ב"ציפורי טרף" שיצא מוקדם יותר השנה, אבל לא כמו בכלל, "Never Rarely Sometimes Always" מציג מודל של אחווה נשית שהיא לא סנטימנטלית ופרפורמטיבית, אלא פרקטית. אנחנו אף פעם לא רואים את סקיילר מצהירה על נאמנותה לאוטום אבל אנחנו רואים אותה גונבת כסף מהקופה בעבודה כדי לממן את הנסיעה שלהן, וזה משמעותי הרבה יותר. למרות שהסרט משתלב נהדר בתוך הפמיניזם שלי אני מתקשה לקרוא לו סרט פמיניסטי (ובכלל מתקשה עם שאלת הגדרתם של סרטים פמיניסטיים) כי להרגשתי הוא לא סרט שבא להציג חזון כלשהו, אלא רק לייצג מציאות עגומה שנשים רבות חיות בתוכה באופן ריאליסטי ככל הניתן. בשיח על זכות האישה על גופה, "Never Rarely Sometimes Always" לא מנסה לשמש כסנגור אלא כעד, והוא עושה את זה בצורה מופלאה.