אם בתי הקולנוע היו פתוחים כרגע, ואם בדרך נס הם היו מציגים את "Never Rarely Sometimes Always", הייתי מפצירה בכם ללכת לראות את הסרט הזה בקולנוע, כי אני מאמינה שבעולם קפיטליסטי אנחנו צריכים לתמוך כלכלית בדברים שאנחנו רוצים לראות עוד מהם – במקרה הזה סרטי אינדי מצויינים שנוצרו על ידי נשים. מכיוון שלא ברור מתי בתי הקולנוע ייפתחו מחדש, אני אפציר בכם לראות את הסרט רק בשביל עצמכם. נכון שוירוס הקורונה נטרל הרבה מהתחרות, אבל זה עדיין הסרט הכי טוב שראיתי ב-2020 עד כה ואני חושבת שגם לכם מגיע משהו טוב בשנה הזו. עם זאת, אני חייבת לציין שהסרט הזה לא אפקטיבי במיוחד בתור אסקפיזם. הוא נהדר, אבל עוסק בנושאים די כבדים ומבאסים שאולי יגרמו לכם להעדיף לחזור לצפייה בחדשות בשביל להקליל את האווירה. זה סרט ממש טוב לעיניים ולמוח. כלפי הלב הוא די קשוח.
הסרט, שנכתב ובוים על ידי אלייזה היטמן, עוסק באוטום, תלמידת תיכון שמגלה למורת רוחה שהיא בהריון. היא נאלצת לנסוע מביתה שבפנסילבניה לעיר ניו יורק כדי לעבור הפלה ללא ידיעת ההורים ואליה מתלווה בת דודתה סקיילר.
הסרט הוא מסע די פשוט מנקודה א' לנקודה ב'. המטרה שאליה הדמויות מכוונות לא משתנה באף שלב, אבל כן יש מכשולים בדרכן שמעכבים אותן. בגלל שאנחנו יודעים מה מוטל על הכף, אנחנו מוכנים לצפות בנערות סוחבות מזוודה גדולה במעלה המדרגות של הרכבת התחתית בלי להחליף מילה. כשהדמויות פשוטות וחסרות אמצעים, אנחנו לא צריכים סיכונים גדולים, וגם הליך רפואי מרגיש כמו אתגר הרה גורל.
המילה שבה הייתי משתמשת כדי לתאר את הסרט הזה היא "רזה". הוא לא מסביר את עצמו מעבר לנחוץ ולפעמים גם נמנע מלהסביר דברים שרוב הצופים יטענו שהם נחוצים. אם בסיפור מהסוג הזה הייתם מצפים להבין למה הנערה ההריונית נחושה להסתיר את מצבה מההורים או מה הקשר שלה עם מי שהכניס אותה להריון, הסרט לא מסכים איתכם ומרשה לעצמו לא לספק אפילו את הרקע הבסיסי הזה. הרבה דברים שהסרט לא מראה מפורשות אפשר להסיק בעצמנו – אנחנו לא צריכים לראות את אוטום מספרת לסקיילר על מצבה כדי לדמיין איך השיחה הזו התנהלה – אבל הרבה שאלות נשארות פתוחות לגמרי, באופן מכוון. המיקוד של הסרט הוא בחוויה הספציפית של הנסיעה לצורך הפסקת ההריון וההתעלמות מהרקע לאירועים מאפשרת לנו להישאר בהווה עם הדמויות.
בזכות המינימליזם שלו, הסרט מצליח להיות אוניברסלי ואישי בו זמנית. אין שום דבר מיוחד באוטום או בסקיילר, אפילו להיפך. הן נערות טיפוסיות לגמרי והאירועים בסרט הם לא משהו שהיה יכול לקרות רק להן. למעשה, חלקם קורים לנשים סביב העולם בכל רגע נתון. הסרט לא מנסה לספר לנו על זה שאוטום נאלצה לעבור תלאות כדי להפסיק את ההריון הבלתי רצוי שלה, אלא על כך שלא מעט נשים ונערות נאלצות לעבור מעל מגוון רחב של משוכות לאותה מטרה. מכיוון שכל כך הרבה מהסיפור האמיתי של אוטום וסקיילר מוסתר, הסרט מפסיק להיות עליהן והופך להיות על הפלות וחוסר הנגישות שלהן.
אבל בו בזמן גם באמת אכפת לנו מאוטום וסקיילר ומהצלחת המסע שלהן, וזה בעיקר בזכות המשחק של סידני פלניגן בתפקיד הראשי ושל טליה ריידר לצידה. כבר אמרתי ובטח עוד ייצא לי לומר שאני מעדיפה משחק שקט וטוב על פני משחק שמושך תשומת לב, והסרט הזה הוא דוגמה נהדרת למה שאני מתכוונת אליו. אוטום היא נערה די בודדה שנקלעה לצרה די גדולה, וכתוצאה מכך היא מתנהגת כמו הרבה בני נוער שלא טוב להם – היא לא מסתכנת בחשיפת הרגשות שלה ועוטה פרצוף חמוץ באופן כמעט תמידי. פלניגן, שזהו תפקידה הראשון על מסך כלשהו, נראית כמו טינאייג'רית אמיתית שמצויה בסיטואציה מלחיצה ומפחידה, וההתכנסות שלה מרגישה כמו תגובה טבעית ומציאותית ומחוזקת על ידי אווירת ההסתגרות הכללית ששורה על הסרט.
המקום היחיד שבו הסרט מרשה לעצמו להשתפך קצת הוא הצילום, שכולל לא מעט תקריבים מרגשים. אבל דווקא בסצנת השיא של הסרט, זו שנתנה לו את שמו, המצלמה נעצרת על הפנים של אוטום ונותנת למשחק לעשות את העבודה. כשהמגננות של אוטום נסדקות לרגע, התוצאה היא סצנה יפהפייה שעשתה מהלב שלי סלט. שווה לראות את הסרט רק בשביל הסצנה הזו שאני בטוחה שתישאר אחד מרגעי השנה שלי גם אם סרטים יחזרו לצאת כסדרם, אבל היא רחוקה מלהיות הסצנה היחידה שהותירה בי רושם חזק.
מכיוון שהסרט כל כך פשוט וכמעט שאין בו פיתולים עלילתיים או סצנות רוחשות פעילות, העובדה שהוא לא משעמם היא הישג משמעותי שכולו נזקף לזכותה של הבמאית והתסריטאית אלייזה היטמן. הגעתי לצפייה בלי היכרות מוקדמת איתה, והתרשמתי עמוקות מהיכולת שלה לערב אותי רגשית בסיפור וללכוד את תשומת הלב שלי בצורה מלאה גם כשהיא לא משתמשת בדיאלוגים. קשה ללכת על הקו הדק שבין מינימליזם לריקנות, אבל היטמן עושה את זה ומאזנת במומחיות בין העדינות של הסרט לבין המשקל של הנושאים שבהם הוא עוסק.
כמו ב"ציפורי טרף" שיצא מוקדם יותר השנה, אבל לא כמו בכלל, "Never Rarely Sometimes Always" מציג מודל של אחווה נשית שהיא לא סנטימנטלית ופרפורמטיבית, אלא פרקטית. אנחנו אף פעם לא רואים את סקיילר מצהירה על נאמנותה לאוטום אבל אנחנו רואים אותה גונבת כסף מהקופה בעבודה כדי לממן את הנסיעה שלהן, וזה משמעותי הרבה יותר. למרות שהסרט משתלב נהדר בתוך הפמיניזם שלי אני מתקשה לקרוא לו סרט פמיניסטי (ובכלל מתקשה עם שאלת הגדרתם של סרטים פמיניסטיים) כי להרגשתי הוא לא סרט שבא להציג חזון כלשהו, אלא רק לייצג מציאות עגומה שנשים רבות חיות בתוכה באופן ריאליסטי ככל הניתן. בשיח על זכות האישה על גופה, "Never Rarely Sometimes Always" לא מנסה לשמש כסנגור אלא כעד, והוא עושה את זה בצורה מופלאה.
חשבתי שסימנתי ספויילר... סליחה!
(ל"ת)
אני מאשימה את אריסטו
כנראה שבמקרה הזה מבחינתך
"a probable impossibility is preferable to an improbable possibility"
אני לא חושבת שזה נכנס תחת ההגדרה הזו מבחינתי, אבל אני יכולה להבין את התחושה.
אה, וזה באמזון
(ל"ת)
מינימליסטי זו הגדרה טובה
אותי הסרט מאוד שעמם. כמו שכתוב בביקורת, קורה בו מעט מאוד, עם סצינות ארוכות נטולות דיאלוגים או שום התרחשות. אם זה מזכיר לכם סרטים ישראליים מזן מסויים אתם לא לבד. אני מניח שאם הייתי מאוד מזדהה עם הגיבורות זה אולי היה שווה את זה, אבל זה לא מה שקרה.
ריקני זו מילה טובה יותר
היא מופיעה בביקורת והיא מדויקת – זה סרט ריקני.
בחיים הפרטיים שלי, אני גם משמש ככתב נ.ב.א חובב. כלומר, כזה עם אקרידטציה שנכנס לחדר ההלבשה של קבוצות נ.ב.א – מדהים לראות עד כמה הרוב המוחלט של השחקנים לא מדברים אחד עם השני, אלא בעיקר עסוקים בלהיות על הטלפון שלהם, 99% מהזמן.
ככה הרגשתי בסרט הזה – חבורה של בני עשרים (או במקרה הזה, בני עשרה, זה לא באמת משנה) שבמקרה מקבלים מיקוד על החיים שלהם (שחקני כדורסל, או במקרה הזה – סרט שנעשה עליהם) אבל תכל׳ס, אין להם מה לומר אפילו בינם לבין עצמם, ובטח ובטח שלא לאחרים. ריק אחד גדול ומשעמם של כלום. ועם כל הכבוד לאותו רגע אחד על שמו נקרא הסרט – זה ממש לא מספיק.
מינימליזם? רגיש? פמיניסטי? אינדי?
מעניין אם כבר החתימו את הבמאית לעשות סרט גיבורי על בומבסטי כפרוייקט הבא שלה..
ביקורת נהדרת
רק… אוף… טוב אולי זה רק אני, אבל סרט אינדי שקט ומרגש שנקרא "לעולם לא כמעט ולא לפעמים תמיד" ולגיבורה של הסרט קוראים "אוטום", זאת פשוט קריקטורה שכותבת את עצמה
תודה :)
וכן, אולי הכל פה נופל למשבצת טוב מדי, אבל אין באמת טעם לנסות לא להיות מי שאתה.
רציתי לאהוב את הסרט יותר ממה שהוא
בכל זאת, הצילום טוב והמשחק של שתי הבנות נהדר (לא תכננתי לראות את "סיפור הפרברים" של ספילברג מיד כשייצא, אבל עכשיו כשאני יודע שטליה ריידר שם, מי יודע?). אין פה מניירות מלודרמטיות, והרגשתי שאני מקבל את הסיפור במלואו דרך כל מה שלא נאמר (למשל לי זה נראה שכיוונו לכך שההיריון קרה בגלל בן-הזוג של האימא. לא?).
רק שבסופו של דבר סיימתי את הסרט בתחושה קלה של החמצה. הסרט לא רק שלא נמרח לדעתי, אלא הוא יכול היה להרוויח מסצנה-שתיים נוספות בסופו, לסגור מעגל או שניים שהרגשתי שהוא זקוק להם.
אבל בכל אופן, נהניתי (אוקי, "נהניתי" זו לא המילה המתאימה. אבל סרט טוב).
אני עוד לא יודע לגבי הסרט, אבל הביקורת נהדרת
(ל"ת)
ויהי שמו בישראל
תלוי את מי שואלים. אצל יס זה "אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד " אבל אצל סלקום זה "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד".
בכל מקרה, זוהי תזכורת שהסרט הזה יצא עכשיו בארץ באופן חוקי (בסלקום, וביס עוד מעט).
נהדר!
צפו בסרט הזה! עדיין הסרט הכי טוב של 2020 מבחינתי.
אכן סרט מופלא.
מלא באמפתיה וחמלה ולמרות שאין בו הרבה התרחשויות כל דקה בו מרתקת. במיוחד אוהב את המערכת יחסים בין סינדי לריידר שמובעת רק דרך מחוות קטנות עם קמצוץ דיאלוג.
אגב השם של סלקום נשמע יותר טוב. בשאלונים האלה בעברית rarely כתוב כלעיתים רחוקות ולא כנדיר (ואם כבר היו צריכים לכתוב באופן נדיר).
סרט טוב אם כי לא מלהיב
היו לי כמה בעיות עם הסרט שמנעו ממני להתלהב כל כך. האיפוק של הדמויות הראשיות והשתיקות שלהן מקנה לסרט, מצד אחד, את האווירה הארט-האוסית שלו אבל מונע מהצופה הבנה בסיסית של מה שעובר על הדמויות בראש וכך מקשה על החיבור הרגשי אליהן. העובדה שאנחנו לא מקבלים שום סיפור רקע או מידע על איך היא נכנסה להיריון לא עוזרת. הסצינה שהקנתה לסרט את שמו הייתה מצוינת ויש משהו מרתק בלהשאיר את סיפור הרקע לוטה בערפל מעט, רק שבמקרה הזה אנחנו לא מקבלים כלום. וכך, במקום להיות מרתק זה הופך להיות מנותק. כמו כן, היה לי קשה להבין מה הקונפליקט האמיתי פה. דילמה אם לבצע את ההפלה אין פה כל כך. התעסקות עם העבר של הדמות גם אין. הנחתי לאורך הסרט שהעניין המרכזי פה הוא הניסיון של אוטום (הדמות הראשית) להסתיר את נושא ההיריון מאמה. אך במהלך הסרט העניין הפעוט הזה שאמור להיות המניע המרכזי לכל העלילה מתברר כלא הגיוני כי לא נתנו לנו סיבה ללמה שאוטום תרצה זאת. היחסים שלה עם אימה אינם מוצגים כראוי ועל כן כל המתח של 'היא תגלה או לא תגלה' מתנדף לו במהרה.
הסרט עדיין מעניין. השחקנית הראשית מעולה, הצילום טוב והאווירה נהדרת. ולמרות היעדרו של ריגוש אמיתי הסרט לא משעמם כלל. אבל לא יכולתי לכל אורכו שלא לחשוב שמדובר ב-'4 חודשים, 3 שבועות ויומיים' לעניים.
ואוו פשוט בזבוז של זמן, אין התפתחות חסר תוכן אין ריגוש פשוט סתם מבוזבז
יופי של סרט, יופי של ביקורת
(ל"ת)
למי שמחפש את ה"never rarely" של השנה
אז אין ממש כזה, אבל נראה לי ש"Test Pattern" של שאטארה מישל פורד מתקרב לזה. הסרט, שמועמד לפרסי הגותהאם לסרט הטוב ביותר, גם הוא מתאר בעיקרו מסע בין בתי חולים, אם כי כאן הצמד שהולך הוא זוג רומנטי ולא צמד חברות – ובכל זאת היה לי קשה שלא לנתק בין שני הסרטים האולטרה-אינדי איטי עם דגש יותר על מערכת היחסים מאשר העלילה ועל איך המערכת בארה"ב מערימה קשיים לנשים במצוקה. כאמור, מומלץ למי שאהב את הסרט מהביקורת למעלה. נראה שהסרט בהולו ובאמזון.