ביקורת: הסיפור שאינו נגמר

נער הזקוק לחבר מוצא עולם הזקוק לגיבור: מה הופך את "הסיפור שאינו נגמר" לקסם טהור בנוסח האייטיז
שם רשמי
הסיפור שאינו נגמר
שם לועזי
The NeverEnding Story

לונג ג'ון, מאושיות האתר, מתארחת כאן מדי פעם וחוזרת לעבר, עם הסרטים האהובים ביותר של העשורים הקודמים. והפעם: פנטזיה.


ממתק, זו הדרך לתאר את הסרט הזה: ממתק שכל אחד יכול לדמיין את צורתו וטעמו כפי שיחפוץ, ‏ממתק שהצפייה בו מלווה בחיוך אווילי שהולך ומתרחב. ממתק.‏

‏"הסיפור שאינו נגמר", סרט אייטיז מקסים, הוא למעשה סיפור בתוך סיפור (בתוך סיפור). הסרט ‏מבוסס על הספר בשם זה, מאת מיכאל אנדה, וכרגיל במקרים מעין אלו הוא משמיט מהספר ‏מספר חלקים, משנה אחרים – ונגמר באמצע הספר. כרגיל, רבים טוענים שהספר היה טוב יותר ומורכב יותר, ‏אבל זה לא מפריע לסרט להיות חווית ילדות קסומה בפני עצמה.‏

במרכז סיפור המסגרת עומד בסטיאן, ילד דחוי חברתית שבריוני בית הספר מתנכלים לו. בסטיאן ‏קורא מרותק בספר שעלילתו מתרחשת בממלכת פנטזיה, שנופיה מרהיבים ויצורים אוכלי-סלעים ‏עצומים יכולים להתיידד בה עם אישונים זעירים וחלזונות המירוץ שלהם. במהרה מגלה בסטיאן ‏שאותה ממלכה נתונה תחת איום קיומי – למרבה הפלא לא מדובר באיראן, צפון-קוריאה או אויב ‏מוחשי אחר; אין צבא של רשע שאפשר לערוך נגדו קרבות, או אפילו בוס גדול שאפשר יהיה להילחם בו בסוף הסרט. פשוט, חלקים מהממלכה נעלמים והופכים לכלום. ריק. גורנישט. אין. כדי להציל ‏את הממלכה, מזעיקה הקיסרית השוכבת על ערש דווי את אטריו, ילד-לוחם. בסטיאן נשאב אל ‏עלילותיו של אטריו ומזדהה איתן עד כדי כך שלפעמים נדמה לו שהדמויות בספר יכולות לחוש בו. ‏Inconceivable‏, הלא כן?‏

סיפור הפנטזיה הוא פשוט, בעיקר בהשוואה לסרטים של היום. אטריו דוהר לפה, אטריו מגיע ‏לשם, אטריו נשלח הלאה בחיפושיו, ובכל פעם נפגש ביצורים מופלאים או סכנות מסוג ‏חדש. ‏אין ‏הפוך-על-הפוך, אין סוכנים כפולים, בגידות נוראיות או ניסיונות להפוך את ‏העלילה ‏למתוחכמת ‏בכוח – ולשם שינוי זה נחמד.‏ מדי פעם חוזר הסרט לבסטיאן עצמו בעת שהוא ‏מכרסם כריך תוך קריאת הספר, בסטיאן המגלה שהלימודים נגמרו, או בסטיאן הנועל את חלונות ‏עליית הגג. בשונה מ"הנסיכה הקסומה", קלאסיקת האייטיז האחרת הכוללת סיפור בתוך סיפור, ‏‏"הסיפור שאינו נגמר" מקפיד להתייחס לבסטיאן ולסערת הרגשות המתגברת בו והזדהותו עם ‏אטריו, ככל שהוא מתקדם בקריאת הספר. בסטיאן חווה את המתרחש בספר, אנו חווים את ‏סיפורו ‏של בסטיאן ודרכו את הספר, ולפיכך ישנה אפשרות שברגע זה ישויות אחרות חוות את ‏הסיפור ‏שלנו, כצופי קולנוע וכבני אדם. היום היו קוראים לזה "אינספשן".‏

הדמויות עצמן מקסימות: מורלה, הצבה החכמה והאלרגית, אנושית כל כך בעת שהיא מגלגלת ‏עיניה ובוהה באוויר בריכוז רגע לפני שהיא מטלטלת את סביבתה בעוד עיטוש אימים; הענק אוכל ‏הסלעים חמוד; זוג הננסים הזקנים משובב באינטראקציה ביניהם ובמריבותיו זה עם זו (הם ‏מזכירים במקצת את מירקל מקס ואשתו, מ":הנסיכה קסומה"); וכמובן פאלקור, דרקון המזל בעל ‏פני הגולדן רטריבר.‏

השימוש בבובות הוא אחת הנקודות בהן גילו של הסרט ניכר, והדבר בא לידי ביטוי בשתי הדמויות ‏שחשובות ביותר לעלילה: פאלקור, המלווה חלקים נרחבים מהסרט, ויריבו האפל, שמופיע בסצינה ‏משמעותית אחת – גמורק, יצור האופל הזאבי. פאלקור, יסלחו לי המעריצים על חילול הקודש, ‏נראה שמוט ומדובלל ולשונו המשתרבבת מקנה לו מראה דבילי. גמורק סובל אף הוא: כשהוא ‏נחשף סופסוף במלוא הדרו המאיים והנוהם, תזוזת הפה שלו – מעלה מטה ללא קשר למילים ‏שיוצאות מפיו – גורמת לו לאבד, לפחות לעיני הבוגרות, חלק מהיכולת שלו להפחיד.‏

באופן כללי האפקטים אינם עושים חסד לסרט. ברגעים החשובים – אינטראקציה של דמויות עם ‏דמויות אחרות – הם עובדים נפלא, וניתן להאמין שאטריו, לדוגמה, משוחח עם דמויות קטנות ‏ממנו או שהוא וסוסו מתקשים להתקדם בביצת העצב ושוקעים בה. כך גם מספר סצינות בהן ‏ממלכת פנטזיה נסחפת אל הכלום במשב רוח חזק כל כך שנדמה שהגיע מארץ עוץ. עם זאת, ‏כשזה מגיע לסצינות שאמורות להיות כיפיות או דרמטיות, או אז מתברר שהאפקטים אינם שורדים ‏את מבחן הזמן. הרכיבה על גבו של פאלקור, שאמורה להיות חוויה נהדרת, רכבת הרים אווירית ‏משוגעת, נראית לכל היותר כמו צווחות גיל על רקע מסך כחול; סצינות בהן חלקים מפנטזיה ‏מתאיינים ומתפוצצים במרכזו של הכלום נשמעות כמו רעש מעצבן עם כמה זיקוקי יום הולדת ‏מעוררי גיחוך.‏

ואם כבר התייחסתי לרעשים, המוזיקה בסרט נוראית. כולם זוכרים את שיר הנושא הקליט, אבל ‏לאורך הסרט כולו אנחנו נאלצים לסבול את מוזיקת הרקע, שדוחפת מלודרמטיות בכל מקום, ‏ומנסה להפוך גם אירועים קטנים למסחטות רגש עצומות. אטריו הולך! פם-פם-פם! אטריו מביט ‏לאחור! אוהו-הו! בסטיאן מסתגר בעליית הגג! המתח בשיאו! שתי פיסות אדמה מתנגשות ‏ומתפוצצות באוויר! אה, רגע, פה זה דווקא הגיוני.‏

מנקודת מבט בוגרת, רגע אחד בסרט הפך למרתק ובעל מסרים מעניינים במיוחד: המפגש עם ‏גמורק. בעוד פאלקור, הדרקון החביב, דוגל בגישת "יהיה בסדר, אחי", ככל שזה נוגע ‏לו אין צורך להקשות על עצמנו או להתאמץ, אין צורך להבין. ‏Ignorance is Bliss‏, והדבר היחיד ‏שאדם נזקק לו הוא מזל. לעומתו, גמורק הוא בעל משנה סדורה. הוא משתמש בהגיון ובאמת כדי ‏להטיל מורא. האמת כפי שהיא מפחידה: האמת היא שקל לשלוט באנשים נטולי תקווה. זה מסר ‏שהיה נכון פעם ונכון בכל יום ויום ובכל תקופה ותקופה מחדש. גמורק פולט אותו בכזו אגביות ‏וטבעיות, שקל להתעלם ממנו ולחזור לדהור במרחבי פנטזיה, על הקשתות בענן שלה, נופיה ‏המרהיבים והמגוונים ואשליית ה"יהיה בסדר, אחי" שהיא מספקת.‏

‏"הסיפור שאינו נגמר" הוא אשליה נהדרת, סיפורו של הפרט הקטן, הבודד, נגד הריקנות. נגד חוסר ‏התוחלת. ובעצם, זה לא משנה נגד מה, ובלבד שיהיה גדול, מאיים וגורלי. "הסיפור שאינו נגמר" ‏מיטיב להתייחס לרצון של כל אחד מאיתנו להיות מיוחד, זה שישנה משהו, שיציל את העולם – בין ‏אם על ידי ביצוע שכלתני ומדוקדק של משימה חשובה (אטריו) ובין אם מתוך רגש עמוק והזדהות ‏מוחלטת עם המצב (בסטיאן). בצפייה מחודשת המסרים של הסרט התבררו כמורכבים משציפיתי, ‏כאלו שיכולים להתאים הן כאמירה נגד תרבות הריאליטי הרדודה והן כסיסמאות למערכת ‏בחירות. בסופו של דבר מדובר בסיפור אוניברסלי אודות תקווה חדשה, ואולי זה מה שהופך אותו ‏לכזה ממתק.‏


איזה צירוף מקרים: "הסיפור שאינו נגמר" יוקרן הערב, 20:00 בסינמטק הרצליה, עם בונוס: הגוניס. פרטים כאן, לקנות כרטיסים כאן.