הסיוט שלפני חג המולד

שם רשמי
הסיוט שלפני חג המולד
שם לועזי
The Nightmare Before Christmas

The Nightmare Before Christmas

בימוי: הנרי סליק
תסריט: מייקל מקדוול, קרוליין תומפסון (על פי שיר מאת טים ברטון)
דיבוב: כריס סרנדון, דני אלפמן, קתרין או'הרה, ויליאם היקי, גלן שדיקס, קן פייג'

לג'ק סקלינגטון (כריס סרנדון, 'הנסיכה הקסומה') יש את כל הסיבות להיות מרוצה. עוד חג האלווין הסתיים בהצלחה יתרה: דם זרם כמים, צרחות נשמעו באוזניים וכולם נבהלו כפליים! ואכן, שלל שוכני עיר האלווין מסיימים את היום במצעד ובשיר המסורתיים, וכולם מאושרים, מהאדון הזעיר השוכן מתחת למגבעת השלישית, דרך משפחת הערפדים ועד לליצן בעל הפרצוף הנקרע. אבל כאשר ג'ק מצטרף למצעד, אפשר לראות שלמרות הלהבות האוחזות בו בזמן הריקוד, להט החג ממנו והלאה.

כי לג'ק סקלינגטון – מלך הדלעות, היצור בעל הצרחה המפחידה ביותר ביקום, מופת והשראה לכל תושבי העיר – לג'ק נמאס. הוא, אחרי הכל, שלד, ולמרות שזה מאפשר יתרונות מסוימים כשאתה מדקלם את שייקספיר, זה גם אומר שתוחלת החיים – סליחה, המוות – שלך נצחית. די, הוא לא יכול יותר. נמאס לו להפחיד, נמאס לו מהשגרה. נמאס.

וכך, בעוד שאר התושבים כבר מתחילים להתכונן להאלווין הבא (רק עוד 364 ימים, חייבים למהר!), ג'ק מוצא את עצמו משוטט ללא מטרה מחוץ לגבולות העיר. להפתעתו, הוא מוצא חורש מכושף ובו שערים אל עולמות החגים האחרים. חגים? אחרים? מה זה "חגים"? הרי בכל העולם יש רק האלווין, לא? אבל ג'ק, סקרן ומשועמם, פותח שער מסתורי ומוצא את עצמו נשאב אל עולם חג המולד.

ופתאום, לג'ק שוב יש מטרה בחיים. ההרגשה המוזרה הזאת בין הצלעות, באזור שפעם שכנה בו הבטן – את ההרגשה הזאת הוא רוצה להרגיש שוב, וחי כל השדים כולם (כולל אלו שגרים מתחת למדרגות ויש להם נחשים במקום אצבעות), הוא הולך להשיג אותה! הוא הולך לחגוג את חג המולד, וכל העולם יחגוג איתו! תושבי העיר לא ממש מבינים מה ג'ק רוצה מהם, אבל היי, עבודה זו עבודה, ואם צריך להכין בובות קטנות וקטלניות של ברווזים רצחניים במקום סתם להפחיד, למה לא?

רק סאלי (קתרין או'הרה, 'שכחו אותי בבית'), בובת-טלאים אנושית וחסרת שקט שיצר לעצמו המדען המטורף ד"ר פינקנשטיין, מרגישה שכל זה יסתיים באסון – והיא הרי כל כך דואגת לג'ק, שנראה פשוט חלומי בעניבת העטלף שלו, ושרק היא מבינה איך הוא באמת מרגיש. אבל ג'ק לכוד עד כדי כך בהתרגשותו ובהכנות שלא רק שהוא לא מקשיב לסאלי, הוא אפילו מערב בתכנון את עוזריו הנאמנים של התושב היחיד בהאלווין שהוא מרושע באמת – אוגי בוגי, המהמר הכפייתי והרצחני בעל קול הזהב (קן פייג'). העניין, סאלי יודעת, הולך להסתבך.

סיפורו של 'הסיוט שלפני חג המולד' מתחיל בראשית שנות ה-80, כאשר טים ברטון עבד כמאייר בדיסני. במסגרת חיבתו לגותיקה, הוא כתב פואמה על רצונו של אחד, ג'ק סקלינגטון, להחליף את סנטה קלאוס, ועל אחת, סאלי, המנסה לעצור בעדו. לאורך השנים, ככל שהקריירה שלו התפתחה, ברטון תמיד רצה לעשות משהו עם הפואמה הזו. בראשית שנות ה-90, כאשר מאחוריו ההצלחה העצומה של 'המספריים של אדוארד' ו'באטמן', ההזדמנות נקרתה בידיו – אבל הוא וויתר עליה: היה לו ברור שהפרויקט צריך להעשות באנימציית עצירת תנועה (Stop-motion), אבל הנסיון של ברטון עם 'וינסנט', סרטו הראשון, הראה לו שזה משעמם אותו עד מוות. אחרי הכל, מדובר באנימציה בה מצלמים בובות, מזיזים אותן ממש קצת, מצלמים שוב וחוזר חלילה. אז ברטון התפנה ל'באטמן חוזר', ומינה לפרויקט את חברו מימי דיסני, הנרי סליק. הוא גם לקח את התסריטאי שעבד איתו על 'ביטלג'וס', מייקל מקדוול, שיפתח את הפואמה לסיפור ארוך, וזה העביר את כתיבת התסריט עצמו לקרולין תומפסון, שהיתה זו שכתבה את התסריט ל'המספריים של אדוארד'. בקיצור, למרות שזה כבר לא היה פרויקט של ברטון, המעורבות שלו בעסק היתה ברורה.

אבל היה חסר עוד משהו. העסק נראה אפל מדי. המממ, אולי קצת מוזיקה, אולי קצת… רגע! למה לא להפוך את זה למחזמר? וכך, בהחלטה שתתברר כלא פחות מגאונית, הצטרף לפרויקט דני אלפמן. אלפמן לא רק כתב את הפסקול והלחנים, אלא גם את מילות השירים, ובגלל שסרנדון לא רצה לשיר, אלפמן גם דיבב את ג'ק בשירים. כיוון שרוב הסרט מורכב משירים, וכיוון שרוב השירים הם של ג'ק, לאלפמן יש מעורבות עצומה ביצירת הסיפור ובעיצוב אופיו של ג'ק.

'הסיוט שלפני חג המולד' קיבץ חבורה של אנשים מוכשרים מאוד בשיא כוחם. כמו שהקריירות של פחות או יותר כל המעורבים בסרט הראו, מכאן אפשר רק לרדת: סליק, מקדוול ותומפסון לא עשו שום דבר משמעותי מאז, ולמרות שברטון ואלפמן עובדים קשה והרבה עד היום, יש אנשים (אני, למשל) שחושבים ששיאם מאחוריהם זה עשור. אבל בין 1991 ל-1993, על הסט של 'הסיוט', הכל עבד כמו שצריך: הרקע הרוקיסטי והשירה רבת ההבעה של אלפמן הופכים את השירים ללהיטים; החזון האמנותי של סליק צובע, במובן המילולי ביותר של המילה, את הניגוד בין עיר האלווין, עיר חג המולד והעולם האמיתי בצבעים עזים ואמינים; והסיפור של מקדוול ותומפסון מצליח לדלג בין אימה קלילה, הומור ורומנטיקה בלי להתאמץ או לשעמם אפילו לרגע. גם המדבבים האחרים עושים את עבודתם נאמנה – משירתה הרועדת של סאלי, שערגה וחוטי תפירה כירורגיים משמשים בה בחלקים שווים, דרך חלקלקותו המבחילה אך המגניבה של אוגי בוגי ועד לאצילותו המתלהבת והמעט ילדותית של ג'ק עצמו.

'הסיוט שלפני חג המולד', שווק במקור כסרט למבוגרים, והפך להצלחה גדולה עם צאתו לאקרנים, ולהצלחה גדולה עוד יותר כאשר שווק ל-DVD כמה שנים לאחר מכן. הוא הלך ונבנה כסרט פולחן, ודיסני הוציאו מאז מספר משחקי מחשב המבוססים עליו, ובשנת 2006 הוציאו אותו מחדש לאקרנים בתלת מימד. ושוב ב-2007. ושוב ב-2008. אבל, עם כל הכבוד ליכולתה של דיסני לחלוב את הפרה עד טיפת ביצת הזהב האחרונה, איך הסרט עצמו מחזיק מעמד 16 שנה לאחר שיצא?

התשובה, כפי שיעידו שני ילדים קטנים (וזוג מבוגר אחד) שראו אותו כבר עשרות פעמים, היא "מצוין". הסרט מתרחש ברובו בעולמות בדויים, העיצוב שלו מקורי כולו, והעשייה הטכנית נעשתה בקפדנות – ולכן הוא לא התיישן כלל. העלילה והדמויות עדיין שובות לב, מלאות קסם, תנופה ויצירתיות, והשירים נהדרים וממשיכים להזדמזם בראש לאחר הצפייה.

כדאי להשיג עותק של 'הסיוט שלפני חג המולד': מדובר בסרט שרואים שוב, ושוב, ואז עוד פעם. ולכן, אם כבר ראיתם אותו ואם לאו, מצפה לכם חוויה מענגת. אל תתנו לכך שרובנו לא חוגגים את האלווין או חג המולד לעצור אתכם: העם היהודי סבל מספיק, וגם לנו מגיע לחייך חיוך גדול בסופו של סרט משובב נפש.