היינו ארבעה: ג'ורג', ויליאם סמיואל האריס, אני ומייג'ור ג'נרל קלייב-וין קנדי ישבנו בחדר שלי, עישַנו ודיברנו על כמה שמצבנו רע. אני מתכוון לרע מהבחינה הקולנועית כמובן.
כולנו הרגשנו שפופים, ועקב כך נעשינו די מתוחים. מייג'ור ג'נרל קלייב וין-קנדי אמר שמדי פעם משתלט עליו צורך נועז לראות סרטי תעמולה בריטיים משנות הארבעים, ואז אמר ג'ורג' שגם הוא סובל לעתים מרצון לחזות בפועלם של פאוול ופרסברגר (אותו צמד חמד הידוע גם בשם 'הארצ'רים'), ושגם הוא בקושי מסוגל לעצור בעצמו. אשר לי, אינני מסוגל יותר לצפות בסרטים קצרים. כאשר יושב אני מול סרט שאורכו פחות מ-140 דקות מיד מתמלא אני בחרדה קיומית, האירועים רודפים אחד אחרי השני בקצב מסחרר ואני מתחיל לאבד את מעט שיווי המשקל שעוד נותר לי אחרי אותה מלחמה ארורה (מדבר אני, כמובן, על מלחמת האינסוף של אותם חבורת נוקמים ברברים. אנחנו לימדנו אותם דבר או שניים בנוגע לכבוד הצבא האנגלי). אני זקוק למידה של רגיעה, קצב איטי ונינוח שמתענג על כל סצנה משל הייתה מחזה בפני עצמה.
הלכתי לרופא שלי, מייג'ור הר-דוקטור פרופסור שליצבורגר, וביקשתי משהו ארוך ומרגיע. אולי סורנטינו. הנבל רשם לי במקום את חייו ומותו של קולנול בלימפ. תמיד ידעתי הוא שרלטן.
בפרק הבא: אוי לא, זה פאקינג "פריץ החתול"
לא הבנתי, זה סרט על שלושה בסירה אחת?
אז אני מגיע.
אבל אז תהיו ארבעה.
(ל"ת)
גם הם היו ארבעה
זה כתוב בשם הספר
ובשלושת המוסקטרים היו ארבעה גיבורים
פשוט אי אפשר להאמין לכותרות של ספרים בימינו* אני אומר לכם
* אני כותב לכם את הפוסט מסוף המאה ה-19, עצרתי להפסקה במכונת הזמן שלי ומסתבר שיש לה ויי פיי חינם.
טוב, אף אחד לא יודע כמה הם היו באמת, נכון, תום?
I mean, history's a sketchbook.
לא כי ב-2020
במשפט השבעה משיקגו היו שמונה נאשמים!
אוקיי, אבל כמה מהשמונה היו שנואים?
(ל"ת)
כולם!! ...וגם הסרט.
I'll come in again.