בלי גלימות, פרק 10: פריץ החתול

תום ויהונתן ראו את פריץ החתול, אז אתם לא צריכים.

תלך במורד סמטה אפלה בעיר החטאים ויש סיכוי שתמצא אותו שם: מחטט בפח זבל או מתחפש לפח זבל (אף פעם לא הבנתי את זה. כנראה עוד אחת מאינספור הסטיות שלו). קוראים לו פריץ, חברים היו קוראים לו 'החתול', אם רק היו לו חברים. הוא צבעוני, שזה משהו שדי בולט בסמטאות בשחור לבן של עיר החטאים. והוא גם חתול. זה קצת פוחת בולט. אחרי הכול, עם הפנים של מיקי רורק בסביבה אף אחד לא ממש ישים לב לקצוות שפם חתוליות.

הוא הגיע אלינו משנות השישים, שיכור ומסומם. הוא אומר שהוא למבוגרים בלבד. אני שואל אותו "למה את מתכוון?" והוא מתחיל לדבר על סקס, סמים, סקס, רוקנרול וסקס. ועוד קצת סקס. אני שואל אותו "האם זה כל מה שיש להציע למבוגרים? האם יצירה למבוגרים לא אמורה גם לכלול מידה של בגרות פילוסופית? של נהירה אחר אמיתות קשות יותר? ייתכן שכאשר אנחנו אומרים 'אנימציה למבוגרים' אנחנו מתכוונים פשוט לאנימציה שאסור לילדים לראות באופן חוקי וזהו?" אבל אני יכול באותה מידה לדבר לקיר. הוא חזר לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – לזעזע את הממסד. גם אם מדובר בממסד שלא קיים כבר חמישים שנה.

תלך במעלה סמטה אפלה בעיר החטאים. יש דברים עצובים מכדי לראות.

בפרק הזה תום ויהנותן מנסים לדבר על החתול שמיל, החתולים הסמוראים, חתולי הרעם וחתול תעלול ואיכשהו הכול תמיד חוזר לשיתוף הפעולה הביזארי הזה בין רוברט קראמב לראלף בקאשי.

בפרק הבא: פודקאסט אחד. שני מנחים. שלושה (ואלפיים) שנים. ארבע זכיות בפרסי איגוד המבקרים של בוסאן. חמישה אותיות במילה השנייה בשם הסרט. שישה ושישים סרטים שמדורגים גבוה ממנו ברשימת הסרטים הטובים ביותר של ימד"ב. שבעה צעדים, צעדים, צעדים, שלא קשורים לשם המקורי של "Oldboy" בשום צורה או דרך.