ביקורת: ארץ נוודים

אנשים טובים לאורך הדרך.
שם רשמי
ארץ נוודים
שם לועזי
Nomadland

פרס האוסקר הוא כנראה הספורט האהוב עלי, אבל קשה להכחיש שלעיתים קרובות הוא יכול להוציא את הכיף מצפייה בסרטים. דוגמה טובה לכך היא “ארץ נוודים”, סרטה החדש של הבמאית קלואי ז'או, המוביל לזכייה בסרט הטוב ביותר. אין ספק שהוא ראוי לזכייה בפרס, אבל יהיה מוזר לחשוב עליו בתור הסרט הגדול של 2020 – גם אם הוא בפירוש אחד הטובים שבהם. הוא לא סרט קטן, אבל הצניעות שלו היא אחת ממעלותיו.

הדבר המעניין ואולי המתיש ביותר ב”ארץ נוודים” היא העובדה שאין בו המון עלילה. זהו סיפורה של נוודת בשם פרן (פרנסס מקדורמנד), שלאחר שבעלה מת והמפעל שבו עבדה נסגר, החליטה שאין לה עוד צורך בבית, מכרה את כל רכושה, קנתה קראוון נייד ויצאה איתו לדרכים. היא מתפרנסת מעבודות ארעיות וחורשת את אמריקה. וזה, בגדול, מה שקורה לאורך הסרט. אין למסע שלה יעד מוצהר; היא פשוט נוסעת, פוגשת אנשים וצוברת חוויות. לפעמים זה מעייף. לפעמים זה יפהפה. לעיתים קרובות זה גם וגם.

יש משהו אירוני בצפייה בסרט כמו “ארץ נוודים” אחרי 2020; לאחר ששנה שלמה שמענו מכל עבר קולות שקוראים לנו להישאר בבית, “ארץ נוודים” מספר על אנשים שהחליטו לוותר על הרעיון הזה של "בית". בשעה שנאמר לנו לשמור על ריחוק חברתי, “ארץ נוודים” מספר על אנשים שכל מה שהם יכולים להסתמך עליו הוא הערבות ההדדית, גם אם גזרו על עצמם חיי בדידות של הלך במדבר. אולי זו הסיבה שהוא הפך לאחד הסרטים המהוללים של 2020: אנחנו מבודדים זה מזה כבר שנה ו”ארץ נוודים” מציע עולם של קרבה ואמפתיה.

אמפתיה היא מילת המפתח בסרט הזה; הוא יוצא מנקודת ההנחה שאמריקה התאגידית הפכה כל אינטראקציה אנושית לתלוית רווח והפסד (כפי שניתן לראות מדקות הפתיחה של הסרט, בהן פרן משלמת לאיש לו היא חייבת סכום מסוים של כסף ואז מחבקת אותו חזק), אבל לא מסתכל עליה במבט זועם ומאשים, אלא בוחר לראות את הטוב שבה. את הטבע עוצר הנשימה ואת אנשיה, שרובם עובדים קשה מדי יום בלי הזכות לככב בסרט עטור כוכבים. ז'או מתעקשת להראות את שלא מראים בסרטים אחרים, ולי זה בלט בהדגשה של אלמנט אחד שכמעט ולא מופיע בסרטים, בטח לא אלה שזוכים באוסקר: קקי. כשפרן מנקה שירותים של אחרים לא מפספסים את שהיא מנקה, כשהיא צריכה להתפנות אנחנו נראה את זה קורה. איך מתפקדים בקרוואן בלי אסלה? ובכן, “ארץ נוודים” לא מהסס להסביר גם את זה. אין שם טיפה של וולגריות, אף לא רגע אחד של גועל; זאת בסך הכל עוד דרך לגרום לנו להתקרב לאינטימיות אמיתית עם הדמות הראשית.

כמובן, לא מזיק שאת הדמות הראשית מגלמת פרנסס מקדורמנד (שגם מפיקה את הסרט והיא האישה הראשונה שמועמדת לאוסקר באותה השנה כמפיקה וכשחקנית). מקדורמנד היא אחת הנשים האהובות עלי בהוליווד. מקדורמנד לא נראית כמו כוכבת קולנוע וגם לא מתנהגת ככזאת, ובכל זאת מחכים בביתה שני פסלוני אוסקר ואין להוציא מכלל אפשרות שהשלישי עוד בדרך. אוסקר או לא, היא תמיד משחקת בצורה שגורמת לכל דמות שהיא מגלמת להיראות כמו מישהי שבקלות תוכל לראות במכולת בין הטונה לכלי הרחצה – ובכל זאת תרצה לבלות איתה סרט שלם, בין אם היא מפענחת תעלומת רצח בפארגו או תולה בתעוזה שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי. האותנטיות שהיא מביאה לכל תפקיד היא נכס לסרט כמו “ארץ נוודים”, והתבונה בה היא מצליחה לגלם את פרן כדמות שמקשיבה ומכילה את האנשים שהיא פוגשת לאורך הדרך היא לבדה סיבה לצפות בו. מקדורמנד מתנהלת לאורך כל הסרט כאדם מן השורה עם לב עצום ושיעור קומה של שחקנית שיודעת להחזיק קלוז-אפ כמו אלופה.

הסרט בחר ברובו ללהק שחקנים לא מקצועיים לתפקידי משנה משמעותיים, בחירה שמוכיחה את עצמה ברגעים בהם המצלמה נחה על דמויות הנוודים בסרט כשהם שופכים את ליבם בפני פרן. הם לא צעירים, הם לא יפים, ואין להם דבר לעשות מלבד לספר את הסיפור שלהם; אחת מהן, לינדה מיי, יושבת מול המצלמה ומספרת לפרן – ולנו – על היום בו החליטה להתאבד אבל בחרה להישאר בחיים כדי לא לנטוש את כלביה. אחרת, סוואנקי, מספרת על החלטתה לבלות את ימיה האחרונים כנוודת בטבע. הרגעים האלה לא מרגישים כפורנו סבל או שיעור חברה, אלא מצליחים לעורר השראה ולרגש. “ארץ נוודים” לא מנסה לדחוף את המציאות הכואבת של השוליים של אמריקה לתוך הפרצוף של הצופה ולא לצייר את חיי הנוודים בתור איזושהי מטרה נעלה, אלא לתאר עולם נטול רחמים בו חיים אנשים מלאי חמלה.

“ארץ נוודים” הוא לא סרט שרואים בשביל הדיאלוגים השנונים או העלילה המפותלת, פשוט כי הם לא שם; אותם מחליפה אהבת אדם שמפעמת בכל סצנה וסצנה. זוהי האהבה של פרן לאנשים שהיא פוגשת בדרך ומקווה לפגוש בשנית, והאהבה של קלואי ז'או לדמויות שלה ולטבע עוצר הנשימה בו הן נודדות. זה סרט על בית והיעדרו ועל האנשים שמוצאים ברגע שמחליטים שבשביל בית לא צריך ארבעה קירות ורצפה.

אין לי מושג כמה מ”ארץ נוודים” מבוים וכמה מאולתר, אבל זה לא משנה: הרגעים בהם פרן יושבת עם חבריה לדרך ששופכים בפניה את שעל ליבם הרגישו אמיתיים, וזה כל מה ששינה לי באותו הרגע. קולנוע יכול להוות מפלט והוא יכול להוות פתח לעולמות שלא הכרת עדיין; “ארץ נוודים” מצליח להיות שניהם בו זמנית.