ביקורת: אנשים נורמלים

עוד סדרה שמדירה את אוכלוסיית אנשי-הסרטן הא-נורמליים. מה יהיה?
שם בתרגום חופשי
אנשים נורמלים
שם לועזי
Normal People

הדבר הכי חשוב בנוגע ל"אנשים נורמליים" הוא זה: המיני סדרה הזאת ממש ריגשה אותי. יש שם עשייה קולנועית חכמה, משחק מוצלח, כתיבה נכונה ותיאור מאוד הוגן ומאוד יפה של מין ומיניות, אבל מעל לכל, מדובר במיני-סדרה מאוד מרגשת. אין בה משהו רדיקלי במיוחד מעבר לזה, בעצם: לעיתים נדירות מדי אנחנו נותנים לסרט או סדרה שמטרתם העיקרית היא ריגוש הצופה את המקום והשבחים הראויים להם, וזה, לדעתי, משום שהבמאים המוכשרים באמת לא חושבים שאותם סיפורים שמתיימרים לרגש שווים את הזמן שלהם.

ופה נכנס לתמונה השם שבאמת שימח אותי לראות בראש הקרדיטים שבסוף הפרק הראשון של "אנשים נורמליים": לני אברהמסון. אברהמסון ביים את "חדר", שהיה אחד הסרטים היפים והחזקים של העשור שעבר והוא גם אחראי לששת הפרקים הראשונים של "אנשים נורמליים", הסדרה החדשה של ה-BBC ו-HULU, שמבוססת על ספרה של סאלי רוני. והוא עושה עבודה יפהפייה עם מה שהוא בעצם סיפור מאוד פשוט.

מה הוא הסיפור הפשוט הזה? אנחנו באירלנד (כן, הסדרה הזאת לא יעילה בלי כתוביות באיזושהי שפה), בעיירה פריפריאלית בשם סלייגו ואת שניים עשר הפרקים הבאים נבלה בחברתם של קונל ומריאן. הם מכירים מאז שהם קטנים. קונל הוא כוכב הכדורגל החתיך של בית הספר שלהם ומריאן היא התלמידה החכמה ביותר בשכבה. כל כך חכמה שהיא לא מוצאת עניין בשיעורים עצמם וחבריה לספסל הלימודים בכלל משעממים אותה – עובדה שהיא לא טורחת להסתיר מהם, מה שלא מסייע לפופולריות שלה. לא שאכפת לה. אמא של קונל עובדת בבית משפחתה האמידה והמנוכרת של מריאן כמנקה וכך מריאן וקונל מתחילים להתיידד. ולהתאהב.

זה לא לבלוב קסום של אהבת נעורים כמו שאנחנו מכירים מ"בברלי הילס 90210" או מסרטיו של ג'ון יוז. הם נבוכים, מגומגמים, מגושמים ומאוד, מאוד אמיתיים. נקודת המוצא של הסדרה היא בהחלט לא משהו שלא ראינו בעבר, לא בפערים המעמדיים-כלכליים או בדרמות הקטנות שמאפיינות את תחילת מערכת היחסים של השניים. הוא מתפדח להיראות בחברת החנונית של השכבה, היא מתבאסת עליו שהוא לא הזמין אותה לנשף. אבל יש בסדרה הזאת מרכיב אחד שמנע ממני לגלגל עיניים למראה הקלישאה ההתחלתית, והוא הכנות. קונל ומריאן מתנהגים כמו אנשים נורמליים. הם לא שנונים או מצחיקים במיוחד, הם פשוט אנושיים, ובמקום שזה יתיש – זה מקסים.

"אנשים נורמליים" מלווה את סיפור האהבה של קונל ומריאן משנתם האחרונה בתיכון עד לסוף התואר שלהם, בטריניטי קולג' שבדבלין. לא קורה בסיפור האהבה הזה הרבה, לפחות לא ככל שזה נוגע לסטנדרט שלנו מסיפורי אהבה בקולנוע ובטלוויזיה. וזאת אולי הסיבה שהבימוי הניואנסי של אברהמסון והטי מקדונלד, שלוקחת את מושכות הבימוי לידיה במחצית השנייה של העונה, כל כך נכון לסיפור של השניים – כל אחיזת יד, התחככות של עור בעור, הינד עפעף או כף רגל יחפה מתוארים כמהותיים למערכת היחסים של השניים, לא פחות מנשיקה, סקס או פרידה.

ומי הם השניים האלה? מה הסיפור שלהם? למה שאתרגש כל כך מהעובדה שקונל מניח יד על ירכה של מריאן? את השניים מגלמים פול מסקל ודייזי אדגר-ג'ונס, שני שחקנים צעירים ומוכשרים מאוד. אדגר-ג'ונס הופיעה בכמה סדרות עד כה, ועבור מסקל זה התפקיד הראשון – מה שהופך את ההישג של השניים למרשים אפילו יותר. הם מעניינים בנפרד באותה מידה כשהם אחד ליד השנייה – למעשה, הסצנה הכי מרשימה של קונל בכלל לא מערבת את מריאן. זה מונולוג קורע לב שלו מול דמות שלא הופיעה עד כה ולא תופיע מאותו רגע, והוא עושה בו עבודה מרהיבה. מה שמיוחד בדמות שלו, קונל, זה שהוא מצד אחד יכול בקלות להיתפס כאביר מהאגדות (ומסקל אכן זכה לתואר המחמיא אך מטריד "הבויפרנד החדש של האינטרנט"), אבל הוא באותה מידה פגיע, פגום ופשוט אנושי. אדגר-ג'ונס בתור מריאן לא נופלת ממנו, כמובן, אבל הדמות שלה קצת פחות מעניינת ממנו, ולפעמים נופלת יותר מדי למחוזות עגמומיות הנעורים שיכולה באותה מידה לעייף.

אבל כשהם ביחד, קורה דבר מאוד מיוחד – הם שוכבים. והסקס של קונל ומריאן הוא מהיפים שראיתי בטלוויזיה – לא מתייפייף, לא מתריס, לא פורנוגרפי, אלא חלק מהותי מההתפתחות שלהם כדמויות וממערכת היחסים של השניים. הכבוד של קונל כלפי מריאן ניכר שם בכל רגע, ההתחשבות שלו בהסכמה ובנוחות שלה היא חלק מהותי מהסצנה, ואם שנייה יורשה לי להתייחס לאלמנטים השטחיים יותר: שניהם ערומים באותה מידה. הדרך בה סקס מתואר ומצולם ב"אנשים נורמליים" הייתה לאחד הדברים הבולטים בשיח מסביב לסדרה בחו"ל, וזה לא בגלל שמפתיע במיוחד לראות שני אנשים נאים שוכבים על המסך שלנו – יכול להיות שזה בגלל שאנחנו לא רגילים במיוחד לראות על המסך סקס שנראה ככה: כל כך אמיתי, ובאותה מידה, כל-כך יפה.

אין בסדרה הרבה יותר מקונל ומריאן וזאת גם נקודת התורפה של הסדרה. לעיתים, במהלך הבינג'-בן-היומיים שלי על הסדרה, שאלתי את עצמי עם כמה עוד שוטים של מבטים מצועפים מצד מריאן ופרצופים עצורים מצד קונל אצטרך להתמודד לפני שהשניים יחליטו להיות מאושרים ולצעוד יחד לעבר השקיעה. יש בסדרה משהו שמתענג קצת יותר מדי על המלנכוליה של סיפורם של השניים, על חשבון בניית העולם בו הם חיים. יש לקונל ומריאן חברים ומשפחה והם חלק מהותי ממי שהם: המשפחה הדיספונקציונלית של מריאן, החברים הרעילים של קונל, בני הזוג המתחלפים והחלאתיים של מריאן, ואמא של קונל מהותיים לעלילה לא פחות מהזוג הראשי, אבל אותם בקושי יוצא לנו להכיר (למעט אמא של קונל שמגולמת על ידי שרה גרין והיא אחראית, בפרק השלישי, לסצנה שבה החלטתי שאני אלך עם הסדרה הזאת גם באש ובמים). נשאלת השאלה – האם במקום סצנות שלמות, אילמות ומבאסות היינו, אולי, יכולים להכיר את הדמויות שמקיפות אותם בצורה מעמיקה ודרך כך לבסס יותר איזושהי אמירה לגבי מגוון הנושאים שהסדרה נוגעת בהם?

לכן המלצתי כזאת: מי שאוהב סיפורים יפים על אהבה וחי בשלום עם סקס על המסך שלו, שיתחיל בשני הפרקים הראשונים. אם סיפור האהבה שלהם לא מזיז לכם, אין סיבה להמשיך. אם אתם, כמוני, רק רוצים שהם יתאפסו על עצמם ויבינו שהם נועדו אחד לשנייה – תעברו לפרק הבא, ותכינו את עצמכם. זה הולך לתפוס אתכם. אותי זה תפס.