ביקורת: מלך הצפון

סיפורו של נסיך שנאלץ להביס את הדוד שלו לאחר שהרג את אביו, אבל עם הרבה פחות "האקונה מטטה" והרבה יותר רצח של ילדים.

לוויקינגים אין ממש מורשת קולנועית. אמנם יש להם תחייה מסוימת בטלוויזיה בשנים האחרונות בזכות סדרות כמו "ויקינגים" ו"הממלכה האחרונה", אבל אם תשאלו אנשים ברחוב לגבי סרט הוויקינגים האחרון שהם ראו, במקרה הטוב הם יענו "רגע, "הדרקון הראשון שלי" נחשב?". כן, יודעי דבר יוכלו אולי להצביע על מספר זעום של יצירות שעסקו בנושא ("תקומת ולהאלה" של ניקולס וינדינג רפן, "אריק הוויקינג" של טרי ג'ונס), אבל קשה להגיד שיש סרט ויקינגים עצום שכולם אוהבים וחושבים שהוא טוב. אני לא בטוח ש"מלך הצפון" ישנה את זה. להגנתו ייאמר שהוא לכל הפחות מנסה. 

הסרט מספר את סיפורו של אמלת', נסיך צעיר שבורח מהממלכה לאחר שאביו נרצח על ידי דודו, וחוזר שנים לאחר מכן כדי לנקום את מותו. אם זה נשמע לכם כמו "המלט", זה לא במקרה – שייקספיר לקח השראה מסוימת מהסיפור עבור הטרגדיה על הנסיך הדני המלנכולי שלו. 

אי אפשר להגיד שזה סרט שנוצר ללא חזון. רוברט אגרס ("המכשפה", "המגדלור") ידוע בחיבתו לדיוק תקופתי גם כשאין שום סיבה לכך ("זה חשוב מאוד שבקתת העץ בקצה הפריים תיבנה בדיוק כמו שוויקינגים היו בונים אותה, בלי כלים מודרניים", וכדומה), ויחסית למה שמשווק כסרט לקהל הרחב יש כאן כמות מכובדת של סצנות טריפים (הוויקינגים האלה ידעו לחגוג), סצנות ארוכות שקורה בהן מעט מאוד, סצנות שלא מוסיפות דבר פרט לאותנטיות או אווירה, ובכלל קשה להגיד שזה סרט שקורץ לקהל – אין כאן הפוגות קומיות או עריכה קצבית שניתן למצוא באפוסים אחרים, ואפילו לא שורות סרקסטיות שמראות שגם הדמויות מבינות שמה שקורה פה הוא לעיתים קצת טיפשי. לא, "מלך הצפון" הוא כל כולו פאתוס. ואולי זה היה ראוי להערכה אם הסיפור שלו לא היה דרעק מתמשך. 

כי נניח, זה מאוד עצוב שאביו של אמלת' נהרג, באמת. אבל בפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את אמלת' המבוגר הוא מילולית משתף פעולה ברציחתם של גברים, נשים וילדים קטנים, ביזה ואונס (החלק של האונס, יש לציין, רק מרומז ולא נראה על המסך). כן, הוא עצמו מקפיד להרוג רק את השומרים שאמורים להגן על אותם אזרחים – אבל מה זה משנה? הוא חלאה אנטי-מוסרית.

אבל בסדר – אנטי-גיבורים הם דבר שהיה מאז ומעולם, ואמלת' לא יהיה הפרוטוגניסט הראשון שהקו המוסרי שלו עקום, שלא לומר שבור. הבעיה היא שהסרט, כיאה לאגדה ויקינגית שיצאה מהאלף הראשון לספירה, לא מתייחס לכל הפסקה למעלה כבעיה. "חלאה לא מוסרית? רק בגלל שהוא אחראי באופן ישיר ועקיף למותם ושיעבודם של נשים וטף? אני לא מבין מה הבעיה, איך אחרת אנחנו אמורים לספק עבדים למלכים שלנו?", הסרט כאילו שואל וממשיך להתייחס לאמלת' לא כדמות שנויה במחלוקת אלא כגיבור לכל דבר, למרות שכמעט כל פעולה שלו בסרט ממשיכה להציג אותו כנבל. 

אבל יודעים מה, אולי זה דיסוננס מובנה. אולי הסרט רוצה לאמץ באופן מלא את תפיסת העולם הוויקינגית בלי שיפוט, ובהחלט אפשר וראוי לשאול "…אבל למה?", אבל נגיד. הבעיה היא שאמלת', בגילומו של אלכסנדר סקארסגארד, לא מציע לנו כצופים שום דבר אחר: הוא טוב בלהרוג, הוא רוצה להרוג את דוד שלו, יש לו קוביות בבטן. עד כאן אפיון הדמות של מי שאנחנו אמורים להעביר איתו שעתיים ורבע בקולנוע. זה לא אפוס אמנותי חדשני שלא נראה כמוהו, זה סרט של ליאם ניסן שבטעות לא נשלח לסוכן שלו – וגם זה לפני טיוטה נוספת שבה ניסן מבקש שיתנו לדמות שלו איזשהו אופי מינימאלי כדי שהוא יוכל לעשות משהו עם הדמות הזאת. 

המצב משתפר במעט אצל דמויות המשנה: ניקול קידמן בתפקיד אמו של אמלת' מקבלת שתי סצנות עסיסיות, ודודו המרושע של אמלת', פיולניר (בגילומו של קלייס בנג) הוא דמות מרתקת בהרבה מהאחיין הנודניק שלו – לא מישהו מוסרי באף אמת מידה מודרנית, אבל כזה שנראה שמתנהל תחת קוד מוסרי שהנחיל לעצמו. זאת בניגוד לפרצוף הסתום של אמלת' שלא מצליח לשכנע לא כשהוא אמור להיות "אכול שנאה", לא כשהוא בטירוף קרב, ולא כשהוא לומד שיש עוד דברים חוץ מנקמה בעולם. הבעיה היא שהסרט נזכר בדוד שלו לעיתים רחוקות מדי, וגם אז נראה שהוא לא קולט לחלוטין שהוא הדמות המעניינת בהרבה בכל הסיפור הזה. אניה טיילור ג'וי גם פה בתפקיד שפחה/מכשפה, אבל קשה להגיד שהיא משאירה רושם או שיש ניצוצות בינה ובין אלכסנדר סקארסגארד. ווילם דפו גם פה, והוא דווקא כן משאיר רושם, אז מובן שהוא מקבל בקושי גיהוק של זמן מסך. 

אז אולי תגידו, בסדר –יש קצת בעיות בתסריט, אבל הרי באים לסרטים של אגרס בשביל אותה אווירה קסומה שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. אבל בשלב הזה, כשאנחנו או-טו-טו חוגגים עשור לאולפן A24 וכל הקלישאות שהוא הביא אותו, האווירה הזאת כבר לא כל כך ייחודית. אין שום שוט ספציפי ב"מלך הצפון" שמבדיל את עצמו באמת מיצירות אחרות באותה רוח מהתקופה האחרונה – לא באכזריות שלו (ובכלל, זה סרט די עדין יחסית לאפוס ויקינגי), לא בטריפיות שלו, ואפילו לא בשחזור התקופתי שלו. בנוסף, בשלב הזה, אותו יופי ויזואלי כבר נראה קלישאתי: וואו, עוד שוט ארוך בטייק אחד שמצולם מרחוק? על מה עוד יחשבו שם. יש כאן יופי שבשלב הזה מרגיש יותר טכני מאשר משהו באמת עוצר נשימה. 

לזכות הסרט, הוא נזכר להציף דילמות ועניין בחלקו השני, אם הגעתם עד אליו. אבל גם שם אלו רגעים בודדים שמרוחקים מדי אחד מהשני. זה לא שאם נוריד ממנו שעה הסרט הזה יהפוך פתאום לסרט טוב, אבל לכל הפחות הוא יהיה סרט מעניין יותר ממה שקיבלנו. 

קשה לי להגיד ש"מלך הצפון" היה אכזבה עבורי – לא נפלתי מ"המכשפה" של רוברט אגרס, כך שלמרות אהבתי ל"מגדלור" הוא עדיין במאי שאני לוקח בערבון מוגבל. בנוסף, אין לי עניין רב מדי באגדות ויקינגים (ואולי לו היה לי הייתי נהנה ומעריך את הסרט יותר), וגם מאניה טיילור ג'וי או אלכסנדר סקארסגארד אין לי ציפיות מיוחדות. אולי הדבר המאכזב היחיד הוא שהימור פרוע של אולפן גדול על במאי קטן יצא כל כך לא מעניין. אבל מכיוון שנראה שלפחות בארה"ב הסרט כן מהולל ביקורתית (קופתית נדע מה מצבו רק בהמשך) אולי נמשיך לראות סרטים שכאלה. אני בעד, רק שבפעם הבאה אולי כדאי שישקיעו פחות במחקר על תלבושות ויותר בפיתוח דמויות. סתם, זורק רעיון.