רמז לסקנדל

במקור: Notes on a Scandal
במאי: ריצ'רד אייר
תסריט: פטריק מרבר
על פי ספרה של זואי הלר
שחקנים: ג'ודי דנץ', קייט בלנשט, ביל ניי, אנדרו סימפסון

אתם בטח זוכרים את המורים שהיו במערכת יותר מדי זמן – אלה שהילדים ינקו מהם כל טיפת חיות ואידיאולוגיה, ונשארה רק יכולת על-אנושית להשליט משמעת; מורים שבמבט אחד מסוגלים להפוך את הדם שלך לג'לי ואת חוט השדרה לפודינג. אה, אתם לא זוכרים. נו, בטח: אתם המשכתם בחיים, והם, לעומת זאת, עדיין תקועים בדיוק באותו המקום.

ברברה קובט (ג'ודי דנץ', M מבונד, 'גברת הנדרסון גאה להציג', 'רידיק', 'איריס וג'ון' ואיפה לא) היא בדיוק מורה כזאת. כבר לפני עשרות שנים היא שכחה למה התחילה ללמד, ומאז היא ממשיכה מתוך הרגל ומיומנות, ובעיקר, כי אין לה שום דבר אחר בחיים. ברברה היא רווקה מזדקנת, שחיה רק בחברת החתולה שלה, המחשבות שלה, והיומנים שהיא ממלאת, דף אחר דף, יום אחר יום, מחברת אחר מחברת, שנה אחר שנה, מאז שהייתה ילדה. בהעדר חיים משל עצמה, ברברה נהנית לבקר את חייהם של אחרים. באוצר מילים עשיר, גישה מרושעת נוטפת הומור ציני, וחוסר רחמים מוחלט, היא מנהלת דיאלוגים עם היומן שלה בכל רגע נתון, ואז מעבירה אותם לנייר בערב. למזלנו, אנחנו בסרט – ולכן המחשבות של ברברה נשמעות כל הזמן ברקע, בוויס-אובר שמלווה את מרבית הסצינות.

יום אחד מגיעה לבית הספר מורה חדשה לאמנות – שיבא הרט (קייט בלנשט, 'בבל', 'שר הטבעות', 'הטייס' ואיפה לא). בכמה אבחות לשון בלתי נשמעות (חוץ מלנו, כמובן) ברברה מנתחת את המורה החדשה, מפרקת אותה לגורמים, ומחליטה ששיבא חסרת עניין, אם כי אסתטית. אבל אז שיבא מחייכת לכיוונה של ברברה, וזו נזכרת כמה היא בודדה. כאשר, בדחף רגעי, היא מסייעת לשיבא להשתלט על מהומה בכיתה שלה, השתיים נהיות חברות. מבחינתה של שיבא, מדובר בחברו?ת שטחית של מקום העבודה, אך מבחינתה של ברברה, הסכר נפרץ, ושיבא תופסת מקום הולך וגודל במחשבותיה-חייה. שיבא מזמינה אותה לבקר בביתה, והיא פוגשת את בעלה המבוגר ריצ'ארד (ביל ניי, 'שודד הקאריביים: תיבה של איש מת', 'הגנן המסור', 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' ואיפה לא), את בתה פולי ואת בנה בן, שהוא בעל תסמונת דאון. שיבא מתוודה שהיא מרגישה קצת לכודה, ובמוחה של ברברה מתרקמות תוכניות זדוניות, שבסופן תבין שיבא מה היא באמת רוצה, ואיפה האושר הגדול מחכה לה.

אלא שאז, במקרה, מגלה ברברה סוד נורא ששיבא מסתירה. לאחר שחמתה בוערת בה והיא מכריחה את שיבא לספר לה את כל הפרטים, היא פתאום מבינה: מדובר בהזדמנות פז! כעת, שיבא תהיה אסירת תודה כל כך שברברה לא מגלה את הסוד, שאין סיכוי שהיא לא תיפול ברשתה. ברברה הולכת ומהדקת את הקשר, אלא שהעניינים יוצאים משליטתה, ובעיקר – שאר השחקנים במחזה שבנתה לעצמה בראש לא משחקים רק לפי הכללים שלה.

את 'רמז לסקנדל' ביים ריצ'רד אייר, במאי תאטרון וותיק ועטור פרסים, שגם ביים כמה סרטים לאורך השנים (המוכר שבהם הוא 'איריס וג'ון'). הסרט סובב סביב דמותה של ברברה באופן ברור ומופגן, וכמעט כל השיחות בו הם מונולוגים של ברברה או דיאלוגים שלה עם שיבא. אך למרות זאת אייר מצליח לברוח ממלכודת המחזה המוסרט. כן, הסרט מסופר מנקודת מבטה של ברברה; כן, היא מרוכזת מאוד בעצמה; לא, דמויות המשנה לא נזנחות, התפאורה אינה מינימליסטית והמצלמה לא קפואה במקומה. אייר עושה את עבודתו נאמנה, בלי טריקים מיותרים, ונותן לסיפור החזק ולשחקנים המיומנים לעשות את העבודה שלהם. את מרכז הבמה תופסות שתי הגיבורות המרכזיות, ברברה ושיבא. בלנשט, הזיקית האנושית, משרטטת בצורה מדויקת אישה נורמלית, עם תסביכים נורמלים, ומשבר גיל העמידה נורמלי, שלקחה צעד אחד יותר מדי אל מחוץ לנורמה. דנץ', שבמחי תסרוקת הפכה מדיים בריטית מכובדת ונאה לסבתא הפולנייה של כולנו, גרמה לי להבין ולעתים אפילו להזדהות עם הלך מחשבתה של אישה, שככל שאנחנו מכירים אותה יותר אנחנו מתעבים אותה יותר.

הסרט מצטיין בשני תחומים נוספים, והם אלו שהופכים אותו לשווה במיוחד לצפייה. הראשון והמרכזי שבהם הוא התסריט. כיוון שלא קראתי את הספר, אני לא יודע אם הקרדיט מגיע לתסריטאי מרבר או לסופרת הלר – אבל בזכות המונולוגים שברברה קובט חולקת איתנו, היא הופכת מסתם אישה ממורמרת ואובססיבית לאישה ממורמרת, אובססיבית וחדה כתער, בעלת כשרון ספרותי מרשים והשקפת עולם מרתקת (גם אם אכזרית להחריד). מתי, בפעם האחרונה, שמעתם את המילה quotidian נאמרת במשפט, ועוד מסיבה טובה? הבעיה היחידה היא שהתרגום של הסרט לעברית כושל, שוב ושוב, בהעברת הדקויות (ואפילו בהבנה פשוטה) של דבריה של ברברה. ובלי הדקויות, הסרט נראה מלודרמטי מדי.

התחום השני הוא הפסקול . בלי להתבייש, פיליפ גלס הלחין פסקול דרמטי, רועם, אמוציונלי מאוד – שבכל סרט אחר היה מסיט את תשומת הלב. אלא ש'רמז לסקנדל' (עוד תרגום כושל, אגב) הוא סרט על אנשים קיצוניים ואירועים קיצוניים, ולכן הפסקול מוסיף לחוויית הצפייה, ולא גורע ממנה. ובכל זאת, ברגעים שנדרש שקט – רגע כואב במיוחד בין שיבא לבעלה, שכולו שפת גוף – הפסקול משתתק.

'רמז לסקנדל' עשוי במשיכות מכחול עזות וצבעים חזקים – אך הביצוע שלו טוב כל כך, עד שכל תתי הגוונים נשארים ברורים וחיים. אל תטעו לחשוב כי אם הסרט בריטי עד לשד עצמותיו הוא בהכרח מינורי או מינימליסטי. 'רמז לסקנדל' יכניס אתכם למשך שעה וחצי לראש של ברברה קובט, אישה לא נעימה, שמתבוננת על מעשים לא נעימים ומגיבה אליהם בצורה מאוד לא נעימה. זה, מסתבר, לא ממש נעים, ולפעמים אפילו מדכא, אבל מהיר, דרמטי – ומצוין.