אושן 13

מאת
מרלין
– פורסם ב 12 ביוני 2007Posted in: ביקורות

במקור: Ocean's Thirteen
במאי: סטיבן סודרברג
תסריט: בריאן קופלמן, דייויד לוויאן
שחקנים: ג'ורג' קלוני, בראד פיט, מאט דיימון, אל פצ'ינו, אנדי גרסיה, אלן בארקין, אליוט גולד

"חבר'ה, תכירו, זה אל פצ'ינו, הוא ישחק את הנבל בסרט. אלן בארקין תהיה העוזרת שלו, כולם להגיד שלום לאלן. חוץ מזה כולם מכירים את כולם, ואני באמת מבקש: אמנם באנו לעבוד, אבל אל תשכחו לעשות חיים."

כך בוודאי נשמעה שיחת המוטיבציה שעשה סטיבן סודרברג לשחקנים שלו, רגע לפני שהתחילו צילומי 'אושן 13'. הקאסט הענק שמלווה את סודרברג כבר מ-'אושן 11', הסרט הראשון בסדרה, מתכנס שוב, ויחד הם יוצאים לדרך מוכרת ואהובה: עשיית בלאגנים בלאס וגאס. העלילה היא רק תירוץ לתעלולים, מעשי שוד משעשעים ושימוש בטכנולוגיות מגניבות, אבל הנה היא בכל זאת: וילי באנק (אל פצ'ינו) חותם על הסכם עם רובן (אליוט גולד) לבניית מלון קזינו, כמוהו לאס וגאס טרם ראתה. כבר בדקה הראשונה של הסרט הוא עושה לו תרגיל מסריח, ומשאיר אותו בלי קרקע, בלי מלון, בלי קזינו, בלי כסף, ועם התקף לב כמעט קטלני. רובן הוא אחד מאחד עשר החברים המקוריים בחבורה של דני אושן, וכמו חברים טובים, הם מתאספים סביב מיטת חוליו ונשבעים לנקום.

בניגוד לסרטים הקודמים, בהם התאמצה החבורה לגנוב דברים (המון כסף בסרט הראשון, וביצת פברז'ה כעורה בסרט השני), הפעם, כאמור, הנקמה היא שמניעה את הסיפור. דני והחבורה הצוהלת מחליטים לחסל את הקזינו בליל הבכורה שלו, ומגייסים לעניין את מיטב הטכנולוגיה והמוחות. כרגיל, הם צריכים להתמודד עם מכשולים בלתי ניתנים לפיצוח (כמו מערכת אבטחה ובקרה בעלת בינה מלאכותית, שעוד לא נולד האיש שמסוגל לחדור אליה), עם מחסור במשאבים, ועם רובן, שנכנס לדיכאון עמוק ולא משתף פעולה. דני והפועלים שלו תוקפים בכל החזיתות: הם מתכננים לשבש את כל שולחנות ההימורים וכל מכונות המזל; למנוע מהמלון לזכות בפרס חמשת היהלומים הנכסף (על ידי התעללות איומה במבקר שאמור להמליץ על המלון, ושמספק את הרגעים הקומיים הכי טובים בסרט); ולהבריח החוצה את ה"לוויתנים", אותם מהמרים מיליארדרים, רגע אחרי שזכו בכל הקופה – ורגע לפני שיעלה בידם לבזבז את הזכיות ולהחזיר לקזינו את החלק שלו.

אם 'אושן 12' הזכיר פגישת מחזור, 'אושן 13' מזכיר מילואים: כל החבר'ה מגיעים, מריצים קצת דחקות, משחקים קצת שש-בש, ומתאמנים קצת, אבל כל העסק קצת תקוע. אם הסרט הקודם היה מתוסבך עד כדי כך שמעט מאד אנשים הבינו מה הלך שם, הפעם העוסקים בדבר למדו לקח מהסרט, והעלילה מאד פשוטה. אין טוויסטים על גבי טוויסטים, אין אנשים שמשחקים עבור שני הצדדים – הכול מאוד ברור וצפוי. מצד שני, גם חלק מההתלהבות של הסרט השני נעלמה: השחקנים נראים כאילו גם מבחינתם העסק קצת חוזר על עצמו, הכול ידוע מראש, והם רק מחכים לכתוביות הסיום כדי לפדות את הצ'ק וללכת הביתה. קלוני ופיט עדיין חינניים, וכל שאר המשתתפים שומרים על האפיון שקיבלו בסרטים הקודמים. ברני מאק חוזר להיות הדילר חד הלשון, דון צ'ידל מספק את הגאדג'טים הטכנולוגיים (שכוללים, בין היתר, שימוש במכונת החפירה ששימשה לחפירת התעלה בין צרפת ואנגליה), יין הסיני ממשיך לדבר סינית בלבד (וכולם, איכשהו, ממשיכים להבין אותו) והאחים וירג'יל וטורק (קייסי אפלק וסקוט קאן, בהתאמה) משמשים לכל אורך הסרט כאתנחתא קומית, כולל סצינה משמחת במיוחד במפעל לייצור קוביות במקסיקו. התסריט לא מפספס את טרי בנדיקט (אנדי גרסיה), שעליו נסוב הסרט הראשון, ואפילו מוצא מקום לדחוף פנימה את "שועל הלילה" (וינסנט קאסל) מהסרט השני. אם כי חבל נורא שהוא לא זכה לעוד כמה דקות מסך.

החבורה המקורית חסרה את ג'וליה רוברטס וקתרין זיטה ג'ונס, שהסיבה להיעלמן מגומגמת דרך שברי משפטים – משהו על "זו לא עבודה לנשים", מריבה וגם איזה "היא אמרה לי שהיא לא אוהבת הפתעות, אז שמתי חזרה את המגבת'. במקומן מצטרפים מספר שחקני חיזוק אחרים. החשוב ביניהם הוא אל פצ'ינו, שמשחק על הקו שבין רשע לאהבל – איש עשיר, מגלומן וקפריזי, שהכול חייב להיעשות על פי דברו. מי שמצפה מפצ'ינו לתצוגת משחק שתשאיר אותו פעור פה, כנראה עומד להתבדות. הוא נשמע כמו אל פצ'ינו של פעם (ואם מוסיפים אחרי כל משפט שלו איזה "הואה!" קטן, זה בכלל נחמד), אבל הוא בפירוש לא מחשמל את המסך, ויש הרגשה כאילו התפקיד הזה יכול היה להסתפק במישהו מקליבר יותר קטן.

למרות הכול, עדיין מדובר בסרט קיץ חביב להפליא. הסרט זרוע אפיזודות משעשעות עד מצחיקות, וכיוון שהעלילה הפעם הרבה יותר ברורה, לא צריך לשבת חצי סרט ולתהות מה לעזאזל קורה פה. לרוץ לקולנוע? ממש לא. אבל אם אתם כבר שם, אז למה לא.

תגיות: