שבעה צעדים

במקור: Oldboy
במאי: צ'אן-ווק פארק
תסריט: צ'אן-ווק פארק, צוצ'יה גארון ושות'
שחקנים: מין-סיק צ'וי, ג'י-טה יו, היי ג'ונג קאנג

הצפייה בסרט 'שבעה צעדים' מספקת תשובה חלקית לשאלה המסקרנת, איך צפון קוריאה הפכה להיות מדינה טוטאליטרית, ואיום גרעיני על העולם. אם בדרום קוריאה, החצי הדמוקרטי והנאור של הארץ, נוצרים סרטים ברמת האכזריות של 'שבעה צעדים', אפשר רק לשער איזה זוועות מעוללים בחצי הצפוני.

לא ש'שבעה צעדים' סרט רע – הוא סרט טוב מאוד. אבל הוא גם סרט אלים, חולני ועוכר שלווה. כמה אלים? מספיק כדי לגרום ל'כלבי אשמורת' להיראות כמו 'שרק 2'. כמה חולני? מספיק כדי לגרום לחניבעל לקטר להיראות כמו ארז טל. כמה עוכר שלווה? מספיק כדי לגרום לניסיון לעקוב אחרי כל התגובות ב'עין הדג' להיראות כמו חופשה באי טרופי. עד כדי כך.

קוריאה, סיאול, 1988. דה-סו או הוא אדם רגיל, אם כי לא סימפטי במיוחד. ערב גשום אחד, באופן יוצא דופן, הוא משתכר במקום להגיע ליום ההולדת של ביתו הקטנה. המשכו של הערב יוצא דופן לא פחות, כשללא שום סיבה נראית לעין, דה-סו או נחטף ונכלא, בבידוד מוחלט, בדירת-כלא חסרת סימנים מזהים, המכילה טלויזיה, ולא הרבה יותר מזה. מה לעשות, אלה החיים בעיר הגדולה. כאילו שזה לא מספיק, לאחר זמן מה בכלא הוא רואה בטלוויזיה שאשתו נרצחה, ושהוא החשוד העיקרי. דה-סו או מנסה להתמודד עם המצב בדרכים שונות: ניסיונות כושלים לתקשר עם הסוהרים כדי להבין למה הוא נחטף, ניסיונות התאבדות, אימוני לחימה מול הקיר בחדר שלו, והזיות פסיכדליות על נמלים.

2003. אחרי 15 שנה ללא מגע אנושי, ומה שיותר גרוע – כשממש מתחיל להימאס לו מהתפריט האחיד, דה-סו או מתעורר בוקר אחד ומוצא את עצמו ללא הכנה מוקדמת מחוץ לכלא. באופן טבעי, הוא די מבואס, וסקרן לדעת מה היה כל הקטע. סקרנותו מתחזקת כשמתברר שהאחראי לחטיפתו ולכליאתו, בחור בשם וו-ג'ין לי, עוד לא סיים איתו בכלל. וו-ג'ין לי מעוניין לנקום בו, והוא אינו מהמאמינים בפתגם "הנקמה היא תבשיל המוגש קר". הוא מעדיף את זה "הנקמה היא ארוחת פאר בת שבע מנות, קינוח ענק, מופע אקרובטי וזיקוקים". האיש אוהב לנקום, אוהב מאוד, אוהב מדי. הייתי אומר שהוא חי בסרט, אבל הוא באמת חי בסרט. בכל מקרה, וו-ג'ין לי מציע לדה-סו או חמישה ימים לגלות מה עומד מאחורי מסע הנקמה בו, ומבטיח לו להתאבד בעצמו אם הוא יצליח, אך להרוג אותו אם ייכשל.

מיומנויותיו החברתיות של דה-סו או קצת חלודות אחרי 15 שנה בבידוד מוחלט, והוא אינו יכול לפנות כמעט לאיש ממכריו, או למשטרה; כזכור, הוא חשוד ברצח אשתו. למזלו, הוא נתקל בצעירה יפה בשם מי-דו, שמרחמת עליו, מתאהבת בו ומתגייסת לעזרתו. יחד הם מנסים להתמודד עם וו-ג'ין לי. זה לא כל כך הולך, וגם כשהם מצליחים לבצע צעד בלתי צפוי, זה נגמר בעוד גופה בערימה. בכל זאת, דה-סו או מגלה בהדרגה מה יש לוו-ג'ין לי נגדו. אך אז הוא נאלץ לעמוד בפני גילוי נורא, ולעשות מאמץ עילאי כדי להטות את לשון המאזניים לטובתו.

לא רק שהבמאי, צ'אן-ווק פארק, כנראה ראה את כל סרטי טרנטינו כאלף מאתיים ותשע עשרה פעם, הוא כנראה גם הכריח את כל שאר אנשי ההפקה לראות אותם יחד איתו. התוצאה היא קצב תזזיתי, צילומים מעולים וסוריאליסטיים, וסצנות לחימה יפהפיות, שמצליחות לגרום גם לסיטואציות בנאליות כמו "הגיבור נלחם ב-20 איש ומנצח" או "הגיבור נלחם בשומר הראש הנוראי של הרשע" להשיג שילוב בלתי מתקבל על הדעת של אמינות ופיוטיות.

הסרט, אם זה עוד לא היה ברור, הוא גם רכבת הרים של ריגושים. לכל אדם יש את הסיוט הנורא ביותר שלו, הדבר שעצם המחשבה עליו מעלה על גבו זיעה קרה (דווקא עניין שימושי באקלים הישראלי). הפחד הגדול שלכם יכול להיות כלא, שיגעון, אובדן האהובים עליכם, או התעללות פיזית ונפשית מצד מטורף כל יכול שמתמרן אתכם. הוא יכול להיות חמש עשרה שנה של בידוד בחדר שיש בו רק טלוויזיה קוריאנית (בלי תרגום!), או אכילת דיונון חי (בלי מלח!). האמת, לא משנה איזה מהחוויות הנ"ל מפחידה אתכם, כי ב'שבעה צעדים' מאמינים בלפנק את הצופה – יש שם את כולן. הסרט הזה מומלץ רק לאנשים בעלי קיבה חזקה, או יותר טוב – לאנשים חסרי קיבה בכלל. אלו יוכלו גם להזדהות בקלות עם הדמויות, שמבזבזות איברי גוף בקצב בו אני מבזבז תלושים לגלידה חינם. פה ושם כל הדם הזה אפילו מלווה בהומור יבש. עם זאת, יש לציין כי חלק מהתפניות העלילתיות מהירות מדי; לו היו מורידים את הקצב, הסרט היה מרוויח.

אהבתי גם את השחקנים. בתפקיד הראשי משחק מין-סיק צ'וי, שאם להאמין ליחצ"ן של הסרט, מצליח מאוד בקוריאה (כמו הבמאי), ובצדק. לדעתי, הוא יצר איזון מדויק בין אהדה לדמות הראשית, לתיעוב מוחלט שלה. הרשע הוא ג'י-טה יו, שהפוזה החכמולוגית ומניפולציות העל שלו הצליחו לגרום לי לשנוא אותו כמו שהרבה זמן לא שנאתי אף רשע בסרט. היי ג'ונג קאנג, בתפקיד הנשי, פחות מרכזית, אבל התנהגות ההזויה שלה מתמזגת טוב עם אווירת הסיוט של הסרט.

העלילה אולי מופרכת, אך רובו של הסרט ניתן לסיספונד בקלות עד כדי כך שנשאבתי לתוכו במהירות. כל זה נפסק כשהגיע סופו של הסרט, החריג אף יחסית ל'שבעה צעדים' עצמו. בנקודה הזו יש חולשה תסריטאית מסוימת, שגורמת לעוצמה של הסיום להתמסמס אצלי עם מחשבות בנוסח "די, למה זה קורה?". ועדיין, אם אתם רוצים לראות סרט מותח, חזק, מזעזע ויוצא דופן, לכו ל'שבעה צעדים'. אבל עדיף שלא תאכלו שום דבר כמה שעות לפני כן, ותתכוננו לאבד את התיאבון גם ביום שאחרי כן.