החיים לא קלים לאנשים שצופים בסרטים בשביל השערוריות בלבד. מי שבסך הכל רצה לראות את ניקול קידמן משתינה על זאק אפרון נאלץ לסבול את כל זוועות "העיתונאי". רציתם לתומכם רק לחזות בסלינה גומז משתוללת? נתקעתם ב"ספרינג ברייקרס" כולו כעונש. ואם כל מאווכם הוא לחזות ברגע ההיסטורי שלקראתו כל העולם עוצר את נשימתו, הפעם הראשונה שבה קריסטן סטיוארט מופיעה בעירום, אתם הולכים לשלם על כך באמצעות צפיה ב"בדרכים". והאמת, מי שאלה הסיבות שלו לראות סרטים, מגיע לו.
לא ש"בדרכים" הוא סרט נורא, אבל הוא סרט שלפני הצפיה בו צריך לדעת לאן נכנסים, וייתכן שהידיעה תגרום לכם לוותר על הצפיה. "בדרכים", ספרו של ג'ק קרואק, הוא אחד הספרים האמריקאים הידועים והמשפיעים של המאה העשרים: קרואק מספר עליו ועל חברים, ידידים וזרים כשהם נודדים מצד אחד של המדינה לצד אחר וחזרה כמו כדור פינג פונג, ובדרך מתנסים בסקס, סמים וג'אז, כי רוק'נ'רול עוד לא היה. זה היה בזמנו מזעזע ומהפכני, והיום נהוג לדבר עליו כעל ספר שהשפיע על דור שלם לפחות. זאת לא סיבה טובה לעשות ממנו סרט.
לרוב סרטי המסע יש מטרה. הסרט מתעד את מסעו הפיזי והנפשי של הגיבור מנקודה א' לנקודה ב', בדרך כלל מערבה, משום מה. כשהוא מגיע למטרתו, הוא מגלה שהוא כבר לא אותו האיש שעזב, או שאין כמו בבית, או שהוא מת, או שהוא מתחתן, והסרט נגמר. לא כך ב"בדרכים": סאל פארדייס, בן דמותו של קרואק, נודד מניו יורק לדנבר, מגיע, ואז ממשיך, וחוזר, ויוצא שוב למסע וחוזר. בדרך כלל הוא נסחב אחרי החבר והאליל שלו, דין מוריארטי, שאוהב ונוטש ומגיע ומתיישב ומתברגן ועושה ילד ושוב עוזב ומסתובב ואוהב וחוזר. בדרך דמויות אחרות נכנסות ויוצאות מחייהם בלי סדר, לפעמים לדקה, לפעמים לשנה. חוסר הכיוון היה בדרך כלל נזקף לחובת הסרט, אבל במקרה הזה זו פשוט נאמנות לספר, שהיה חסר כיוון בדיוק באותה המידה.
הסרט מגשים את הסיוט הגרוע ביותר של מתעתקי שמות השחקנים, כיוון שהוא מושיב ברשימה אחת את קירסטן (דאנסט) ואת קריסטן (סטיוארט) – או אולי להיפך, אני באמת לא בטוח. ואם למישהו עוד היה ספק, הוא גם מבהיר איזו מבין שתיהן היא שחקנית מצוינת, ומי מתנהגת תמיד כסהרורית מסוממת, בין אם זה נכון לתפקיד או לא. על גארט הדלונד הוטל התפקיד הקשה ביותר, של דין מוריארטי – בן זונה אנוכי, אבל בעל כריזמה ממגנטת כל כך שכולם תמיד סולחים לו על הכל. בקיצור, הוא צריך להיות לא פחות מג'יימס דין, והוא לא ג'יימס דין, אבל הוא בסדר.
המסע האינסופי הזה נראה כאילו הוא מוביל למקום כלשהו, אבל תמיד רק עושה יו-טרן וחוזר לעוד סיבוב. במקום ללמוד שיעורים חשובים על החיים, כולם רק יוצאים לעוד מסע. הדרך יפה באמת: השיחזור התקופתי של אמריקה בשנות הארבעים מאוד מרשים. עבודה רבה מושקעת אפילו בצילום של חנות מכולת שאליה הנוודים נכנסים למשך שניות בודדות כדי לגנוב משהו ולהמשיך ללכת. יש ג'אז. יש מרחבים. אין ממש סיפור, אבל רוב הזמן זה לא משעמם, כי תמיד קורה משהו. הסרט הוא כמו אלבום מסע עמוס בגלויות, תמונות ומזכרות בלי סדר. זה יפה מאוד כל עוד לא מצפים לקבל סיפור או פואנטה.
יש סיבה לכך שספרי פולחן הם ספרים וסרטי פולחן הם סרטים. "הסנדק" נחשב לאחד הסרטים הגדולים בהיסטוריה, והוא מבוסס על ספר-טיסה. מנגד, אף אחד לא צריך לראות גירסת סרט של "זן ואמנות אחזקת האופנוע", התפסן בשדה השיפון" או "באדולינה", בדיוק כפי שאף אחד לא זקוק לגירסה מודפסת של "ביג ליבובסקי", "בריאן כוכב עליון" או "מופע הקולנוע של רוקי". הספר עבד כי הוא יצא בזמן הנכון במקום הנכון וכי הוא היה ספר. הניסיון לשחזר את זה בקולנוע נידון לכשלון מראש: המקסימום שתוכלו לקבל הוא מחווה הולמת ליצירה האהובה. ואם זאת היתה הכוונה – אז "בדרכים", הסרט, נראה כמחווה יפה מאוד ל"בדרכים", הספר. הוא מאייר היטב את התקופה, אבל זה כל מה שהוא עושה. קשה להאמין שצעירי 2013 ישימו עותק DVD של "בדרכים" בתא הכפפות כשהם יוצאים למסע במכונית מחוף לחוף.
פורסם במקור בוואלה
תבורך.
הביקורת והמאמר באלכסון יצילו אותי מהרצאה משעממת עד דמעות![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אז לא הבנתי, יש או אין קריסטן סטיוארט בעירום?
(ל"ת)
יש. פעמיים. לכ-3 שניות בסה"כ.
(ל"ת)
בכתבה חסר הדבר הראשוני ביותר:
א
אכן.
("מנקודה _' לנקודה ב' ")
כן, ספרים וסרטים וכו
חוץ מהנסיכה הקסומה והסיפור שאינו נגמר וזה
הסיפור שאינו נגמר הסרט חמוד, אבל עיבוד שטחי מאוד
הסיפור שאני נגמר חמוד ומעוצב יפה, אבל הוא לא מעביר שום דבר מהספר, בין היתר משום שהוא מסתיים קצת לפני אמצע הסיפור, וגם שם מחפף לגמרי על כל משמעות. לא סתם הסופר הלך לבית המשפט כדי ששמו ימחק מהסרט, ושמו של הסרט יוחלף.(אם איני טועה, הוא אכן לא מוזכר בסרט, אך שם הסרט נשאר)
-האשף הדגול
דוגמאות יותר מתבקשות
שר הטבעות והארי פוטר.
שר הטבעות הוא הדוגמה היחידה שאני יכול לחשוב עליה
שבאמת תקפה: ספר פולחן שהפך לסרט פולחן. "הסיפור שאינו נגמר" – יש אנשים שאוהבים את הספר ויש אנשים שאוהבים את הסרט, אבל אני לא חושב שלאף אחד מהם יש מעמד של יצירה מעצבת-דור. "הנסיכה הקסומה" – מישהו כאן באמת היה שומע על הספר אלמלא הסרט?
לא ניסיתי לומר שאסור לעבד לקולנוע ספרים, או שהעיבודים האלה תמיד נכשלים – אלא שדווקא ספרים שידועים כיחידים במינם, קלאסיקות, פולחן, הם כאלה שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להעביר לקולנוע – דווקא בגלל שהם כל כך טובים, ידועים או בולטים בתחומם.
חולית?
סתם סתם! אל תסקלו אותי!
אני בהחלט חושב שלספר "הסיפור שאינו נגמר" יש מעמד גבוה
מאוד בתחום ספרות הפנטזיה.
חלילה לי מלזלזל ב"הסיפור שאינו נגמר"
אני מאוד מאוד אוהב את מיכאל אנדה. (אוף טופיק: מי שרוצה חוויה מעקמת-מח יותר משלושה סרטים של דייויד לינץ' מוקרנים לאחור, שיחפש את "ראי בתוך ראי" שלו. ממש לא לילדים). אבל אני לא רואה אותו בהרבה רשימות "100 הספרים הגדולים אי פעם" למיניהם לצד "גטסבי הגדול", "מלכוד 22" או "בדרכים", או ברשימות ספרי המד"ב והפנטזיה הטובים ביותר לצד "שר הטבעות" ו"המשחק של אנדר". יכול להיות שבארצות דוברות גרמנית המצב שונה.
חוץ מזה: "הסיפור שאינו נגמר" יצא לראשונה בשפת המקור בשנת 1979. התרגום הראשון לאנגלית הופיע ב-1983. הסרט – ב-1984. לספר לא היה מעמד של קלאסיקה כשהסריטו אותו, פשוט כי לא היה לו זמן לזה. מבחינת יוצרי הסרט, זה היה יותר כמו להסריט את "הארי פוטר" שלוש שנים אחרי שהספר יצא, ולא כמו להסריט יצירת מופת ספרותית שמוכרת ככזו כבר עשרות שנים.
(מחשבה: יכול להיות ש"הסיפור שאינו נגמר", הספר, לא קיבל הכרה כקלאסיקה היא דווקא בגלל הסרט).
לדעתי הספר יותר חשוב בארץ מאשר בארצות דוברות אנגלית
לא התרשמתי שאנדה הוא דמות מוכרת בארה"ב או באנגליה, ורוב חובבי הפנטסיה שאני מכירה מהארצות האלה לא קראו את הספר ובהחלט לא מתייחסים אליו כקלאסיקה של הז'אנר.
בארץ, לעומת זאת, יש זיקה חזקה יותר לחלקים מאוד מסוימים של התרבות הגרמנית (היה מאוד מסקרן אותי לדעת למה בדיוק החלקים הללו, ואיך הם צלחו את הרגשות האנטי-גרמניים שהחזיקו פה עד לפחות שנות השמונים). אריך קסטנר הוא עוד דוגמה – רוב הילדים הישראלים בני הדור שלי גדלו על הספרים שלו, אבל בני גילי מארה"ב כמעט שלא מכירים אותו, וגם אז בעיקר בגלל סרטים.
אני מניח ומשער שהתרבות הגרמנית
"תפסה" פה בחלקה בעיקר בגלל העולים היקים שחיפשו וצרכו תרבות "מהבית", עוד לפני המלחמה ההיא, ככה שחלק מזה השתרש ונשאר גם בהתחשב ברגישות.
ספציפית בקשר לקסטנר, לפי וויקי, חלק מהיצירות המפורסמות שלו נכתבו (וחלקן אף תורגם) עוד לפני מלה"ע, ככה שאולי היה לו זמן "לתפוס" פה עוד לפני שהעולם השתגע. אולי.
ראי בתוך ראי זה סרט או ספר?
(ל"ת)
ספר (אסופת סיפורים)
(ל"ת)
אני חושב שזה קשור להיותו "ספרות ילדים"
ספרים כאלה לא נכנסים בדרך כלל לקטגוריית הפנטזיה הכבדה, אבל יש להם מקום מכובד ברשימת הקלאסיקות לצד "עליסה בארץ הפלאות" ו"פו הדב".
ובערך
כל סרטי הפילם נואר
הטענה היא לא שהיא אפשר לאבד ספרים
אלא שקשה מאוד לאבד ספרי מופת. סרטי פילם נואר בוססו על ספרים שממש לא נחשבו לקלאסיקות בזמן שהסרטים נוצרו – חלק מסופרי הז'אנר כן מוערכים כיום, אבל זה הרבה תודות לסרטים שנעשו על פי כתביהם (ג'יימס קיין, ריימונד צ'אנלר ודאשל האמט) ובכל מקרה מדובר בסוג ספרים נוח לעיבוד.
סליחה על הניטפוק. *לעבד
(ל"ת)
לא יודע אם ספרי מופת זו הבעיה
אלא יותר ספרים בלי מבנה עלילתי ברור.
שיהיה ברור, 'בדרכים' הוא אחד הספרים האהובים (והמשפיעים) עלי אי פעם. אבל חוזקו לא במבנה העלילתי שלו. הדמויות לא משתנות, לא לומדות שום דבר ופחות או יותר ממשיכות לצאת למסעות שוב ושוב.
רק מה, זה גם שצעירים רבים אחרים עושים. המטרה של מסע במציאות היא הרבה פעמים לאסוף חוויות, ולא באמת לעבור חוויה שתשנה את חייך. הספר, בעזרת כתיבה ספונטנית ונוקבת מצליח להעביר את החוויה של לצאת לדרכים בעיניים עצומות בלי מטרה. הוא מצליח להעביר אותה כל כך חזק עד כדי כך שהוא גרם לאלפי אנשים לצאת לאותה החוויה. הוא מצליח להעביר את הפילוסופיה הביטניקית של לחיות את הרגע בלי לחשוב על תוצאות המחר.
למרות שאין לו מבנה עלילתי קלאסי. את זה, קשה להעביר לסרט.
המסע של פרודו למורדור הוא Eastbound.
בחירה אמיצה בעולם של Westbound journeys.
אפילו הייתי אומר שיש יותר Northbound מאשר למזרח.
אם הייתי צריך לדרג שכיחות כיוונים במסעות ספרותיים/קולנועיים, זה היה נראה כך:
1. מערב
2. צפון
3. מזרח
4. דרום
5. נגד כיוון השעון.
(ל"ת)
6. נגד כיוון הזיפים
(ל"ת)
7. נגד כיוון הזמן.
(ל"ת)
8. ואז חזרה. בלופ.
(ל"ת)
5.4 : למעלה
(ל"ת)
אני מוכן להמר שהכיוון תלוי תרבות
אני מתבסס על שום סטטיסטיקה או מחקר, אבל לדעתי הסיבה שמערב הוא הכיוון השכיח ביותר מסעות ספרותיים וקולנועיים הוא שאתה צורך בעיקר תרבות אמריקאית.
אם רוב ספרי המסע שהיית קורא היו סינים, או הודים, או אפילו רוסים, אני חושב ששכיחות הכיוונים היתה שונה.
אחת הקלאסיקות הכי גדולות של הספרות הסינית נקראת
"המסע למערב".
הוצאת את המילים מפי
כפי שכבר ציינתי
יותר מפעם אחת, ולא רק בהקשר של הסרט הספציפי הזה, העדרו של "סיפור" במובן של משהו שמתחיל בנקודה א' ונגמר בנקודה ב' היא לא בהכרח דבר שלילי. הספר מתעסק בהוויה, בעכשיו. הדמויות זזות ממקום למקום אבל ללא כוון מוגדר וזה בדיוק הרעיון. את הקטע הזה דווקא הצליחו להעביר יפה לסרט. אני לא חושב שמה שעובד בספר לא יכול לעבוד בסרט. גם סרט יכול להיות סרט אווירה, שהעלילה בו היא משנית. ראה ערך 'גרדן סטייט' שהוא רק אוסף של סיטואציות קשורת בחוט דק של סיפור (שהוא גם החלק היותר חלש בו).
ספציפית במקרה הזה, לא יצא משהו. אבל הבעיה היא מבחינתי בליהוק לא מוצלח (ולדעתי דווקא סטיוארט, ישמור האל, עושה את העבודה הטובה יורת מבין השתיים. דאנסט בעיקר עסוקה בלהיות היסטרית ומעצבנת), ואיזה משהו שאני לא מצליח לשים עליו את האצבע, באותה מידה שהוא לא מצליח לשים את האצבע על מה שהופך את הספר למה שהוא.
אני מסכים עם הקביעה של פיש לגבי הסרט הזה ובוודאי עם הפסקה האחרונה (אם כי אני לא מתאר לעצמי שצעירים היום ייסעו עם עותק של הספר באוטו או שהם בכלל ייסעו לעשות מסע מהסוג שאין לו מטרה מוגדרת). מה שכן, זה פשוט לא סרט מסע, כמו שזה לא ספר מסע. זה ספר שמתאר הלך רוח ואותה באמת לא תפסו לגמרי בסרט. אני חושב שזה בגלל שהספר ניסה לתאר אותה בקווים כאלה שישאיר לקורא מקום לדמיין את עצמו בתוך ההוויה ולהיכנס לתוך אותו הלך רוח, ובסרט די כופים עליך את ההתרחשות וקצת קשה להיכנס לאותו הלך רוח כשאתה לא יכול לדמיין את עצמך שם.
לא יעשו מסע ללא מטרה מוגדרת?
כי איזו מטרה מוגדרת יש בדיוק בלנסוע 1/2 שנה להודו / דרום אמריקה מלבד לצבור חוויות? אולי הנוער האמריקאי כיום לא נוסע ככה, אבל ישראלים שנוסעים ללא מטרה למדינות עולם 3 רחוקות, מטיילים בחורים נידחים ומעשנים מלא סמים עד שאין להם כסף (אם הם לא עובדים שם בחקלאות או משהו) ועושים דברים מסוכנים ואף די טיפשיים (אם לסכן את החיים נחשב לטיפשי) – את זה יש לנו ועוד איך בכמויות לא מבוטלות כלל!! וזה אף לגיטימי גם בעיני הורים רבים! ולדעתי זו מקבילה לא רעה לספר של קרואק, רק שהוא היה שם תפרן אמיתי ושוטט בתחומי ארצו.
המסע מערבה הוא כנראה אנלוגיה להתפשטות ארה"ב, לא?
(ל"ת)
בספר הוא פשוט חי בNY ורצה לנסוע רחוק.
לא ראיתי זאת כאנלוגיה, מה גם שהספר תיאר מסע אמיתי… לא חושבת שקרואק היה בעניין של מטפורות ומשלים.
קירסטן וקריסטן
שתיהן בחורות יפות שמצצו הרבה המוגלובין בצעירותן.
לשתיהן נוכחות קולנועית מעצבנת למדי ושם קשה לאיות.
רבי יהודה היה נותן בהן סימנים, והאמת שגם אני.
הספר "בדרכים" הוא אחד הספרים הטובים שקראתי- תמיד שהולכים לצפות בסרט שמבוסס על ספר לוקחים איזו ריזיקה. בדר"כ אם זה ספר שבאמת אוהבים, עדיף לא ללכת לצפות בסרט, לרוב זה עלול לאכזב מאוד.
ומעבר לכך- יש ספרים שאסור להפוך אותם לסרטים.
אז אולי כאן המקום לשאול
אני לא יודע אם זה המקום לשאול, אבל ראיתי שבערך התפתח כאן דיון עקרוני בשאלה של עיבודים קולנועיים לספרים גדולים. ראיתי שפול תומאס אנדרסון (!) עושה עיבוד קולנועי לספר של פינצ'ון (!!, רגע. זה לא מספיק: !!!!. כן, ככה יותר טוב). מצד אחד פול תומאס אנדרסון (!) שכבר עיבד את "נפט" של סינקלייר, למרות שזה היה עיבוד חופשי מאוד. מצד שני פינצ'ון, שבאמת שהוא סופר שקשה לי לחשוב עליו בהיבט לא-טקסטואלי. אז מה עושים עם זה? בעד? נגד?
(אם זה אוף-טופיק, מוזמן להפנות אותי למקום הרלבנטי).