ביקורת: היו זמנים בהוליווד

טרנטינו מקווה שאתם אוהבים לראות את בראד פיט נוסע במכונית, כי הוא צילם איזה עשרים שעות של החרא הזה.
שם רשמי
היו זמנים בהוליווד
שם לועזי
Once Upon a Time in Hollywood

למה אנחנו הולכים לסרטים של טרנטינו? טוב, אני לא יכול לדבר בשם כולם, אבל אני חושב שיש הסכמה כללית שהסיבות הן דיאלוגים שנונים, אבחנות תרבותיות, דמויות בלתי נשכחות, אלימות, איזה אנושיות ותשומת לב לפרטים שהופכת גם שחקנים של שלושה משפטים לדמות מלאה ומעניינת והופעות משחק של שחקנים שלא חשבנו שיכולים להוציא את זה מעצמם. 

אם אתם מסכימים עם ההנחה הזאת, אז תנו לי להציע לכם להתרחק מ"היו זמנים בהוליווד" כמו מפגר של פרה ממולכדת באמצע הרחוב, כי הנה מה שיש לסרט החדש של טרנטינו להציע: דיאלוגים סבירים במקרה הטוב, אפס אבחנות תרבותיות, הופעות אורח נשכחות, אלימות (אבל מקסימום לשתי סצנות), דמויות חסרות אפיון, והופעות משחק של שחקנים שהם אחלה, בסך הכל, אבל כבר היו טובים יותר בסרטים אחרים. חלקם, בסרטים אחרים של טרנטינו. כפיצוי – אנשים נוסעים במכוניות הלוך ושוב והלוך ושוב ושוב והלוך (והלוך. ושוב.), קלוזאפים על רגליים (הפעם: מלוכלכות) וכל הניימדרופינג האפשרי בעולם. זה קרוב, נכון? 

"היו זמנים בהוליווד" הוא, על פי טרנטינו "סרט שבו אתה מסתובב עם הדמויות". כלומר – אין ממש מסע שבו הגיבור לומד לקח או משתנה או דברים מעניינים שאשכרה קורים, אלא שאנחנו פשוט מסתובבים בהוליווד של שנת 1969 עם ריק דלטון (ליאונרדו דיקפריו), כוכב מערבונים שכוכבו דועך; קליף בות' (בראד פיט), כפיל הפעלולים הנאמן-בצורה-בלתי-סבירה שלו ושרון טייט (מרגו רובי), שחקנית שהייתה במציאות ונרצחה באכזריות על ידי כנופייתו של צ'ארלס מנסון בעודה בהריון ועושה רושם של אישה חביבה בהחלט. 

אם אחת מהדמויות הסימפטיות-במקרה-הטוב שבו את ליבך, אפשר שתהנה להסתובב איתן במשך שעתיים נמרחות ששום דבר לא קורה בהן. אישית, באמת שלא הבנתי למה מכל הדמויות שטרנטינו כתב אי פעם, דווקא הדמויות האלה זכו בכבוד שנבלה איתן בהרחבה עד כדי כך. מה שאולי מאוד מצודד בעיני טרנטינו או אנשים שמתלהבים מהוליווד של התקופה, בעיקר נראה כמו סרט של שעה וחצי גג שמתארך כפליים בזכות שלל סצנות שלא קשורות לכלום, לא מוסיפות דבר ורובן אפילו לא משעשעות כשלעצמן, כאשר הפואנטה בקצה הקשת היא סבירה במקרה הטוב.

אם אתם חושבים שאני מגזים, אתם אופטימיים. הנה, אני אוכיח (אולי עם קצת חריגות בזמנים, אבל לא עמדתי עם סטופר): לפחות חמש דקות מהסרט מוקדשות למכונית שנוסעת ממקום אחד לאחר, בלי דיאלוג כלשהו שמלווה אותה: רק שנראה את המכונית נוסעת בשדרות הוליווד ונפתח נוסטלגיה, או משהו, אחרת אין לי מושג למה זה שם. נראה לי שאפשר להסכים שאם נוציא אותם לא נאבד שום דבר. הלאה. לפחות עשרים דקות מוקדשות לשחזורים מסרטים שונים של ריק דלטון, גם הם, תנו לי להפתיע אתכם – לא מועילים לעלילה, או מעניינים (כי הרי ביססנו שריק בשלב הזה מככב בעיקר בזבלונים). אפשר היה להשאיר אחד או שניים במקרה הטוב ואת כל השאר היינו מבינים לבד. הלאה. סצנה ארוכה ומפורטת של… עשר דקות (ומרגישה כמו עשור) מתארת פלאשבק של הדמויות. האם אנחנו לומדים משהו חדש שלא ידענו קודם? האם יש כאן דיאלוג יוצא דופן מופתי ששווה את זה? טוב, בסדר, יש כאן דיאלוג אחד חמוד שמופיעה ממש בסוף, אבל הוא בא בסוף סצנה שלא מוסיפה כבוד לאף אחד או מורכבות או רבדים נוספים לדמויות. כל אלה זה כבר חצי שעה. הלאה – עם כל האהבה לטייט ולמרגו רובי, כל סצנה בכיכובה פרט לאחת, היא זמן טוב לצאת לשירותים. הסיפור שלה אולי יהיה מאוד מרגש לאנשים שמכירים את הסיפור, אבל לאלה מאיתנו שלא – היא פשוט נראית כמו אדם מאוד חביב שאבוד בסיפור ללא פאנץ'. והנה – כבר ירדה שעה של סרט. אני לא מבטיח הסרט שנשאר יהיה טוב, אבל, היי, לפחות הוא כבר לא מייגע. 

ויודעים מה? כל הניסוי הארוך הזה במתיחת עצבים היה אולי נסלח אם היתה לו, נו, פואנטה. לכאורה, מדובר בעוד סרט שמתלווה ל"ג'אנגו" ול"ממזרים" בכתיבה מחדש של ההיסטוריה ותיקון עוולות גדולות. אלא שאם זה היה המצב, מה העוול הנוראי שמתוקן פה כאשר טרנטינו מפרש מחדש את המאורעות סביב הרצח של שרון טייט? הרצח היה נורא, אין ספק, אבל נגד מי טרנטינו יוצא פה? היפים? אנשי כתות? נשים שלא מגלחות את בית השחי? 

ואולי השאלה שצריך לשאול היא למה טרנטינו חשב שיהיה לנו עד כדי כך אכפת מאיש עשיר ומצליח שנהיה קצת פחות עשיר וקצת פחות מצליח. האם הוא עד כדי כך הלך לאיבוד בתחת של הוליווד שהוא לא הבין שיש דילמות, שמה לעשות, הן לא כאלה אוניברסליות (לפחות לא בדרך שבה הסרט מציג אותן)? לא שליבך לא יוצא במעט אל דלטון שמפחד שהוא מאבד רלוונטיות, אבל קשה ממש להתרגש מהסיפור שלו, בייחוד שהוא כזה סתמי, בסופו של דבר. 

אם זה לא ברור עד כה, מדובר בכשלון מוחץ של טרנטינו ולמרות המעריצים של הסרט, הדיבור העיקרי סביבו צריך להיות האם הוא הסרט הכי גרוע של טרנטינו, או רק השני הכי גרוע. אם בכל זאת מתעקשים לגרד מחמאות על הסרט, יש שלוש מהן: פיט ודיקפריו מספקים הופעות טובות, ולרגעים (קטנים מדי) אפילו מצחיקות מאוד, יש שתיים-שלוש סצנות שהן באמת מעולות ומזכירות למה אנשים ציפו לסרט הזה מלכתחילה ובעיקר: ברנדי הכלבה – הכוכבת האמיתית של כל הסיפור הזה והדבר היחיד שמתקרב לסיבה טובה לצאת ולראות את הסרט, שהייתה הזוכה היחידה (ובצדק) של הסרט בפסטיבל קאן. כל הכבוד לך, ברנדי. מי כלבה טובה? מי? מי? את. את כזאת חמודה ורצחנית.