למה אנחנו הולכים לסרטים של טרנטינו? טוב, אני לא יכול לדבר בשם כולם, אבל אני חושב שיש הסכמה כללית שהסיבות הן דיאלוגים שנונים, אבחנות תרבותיות, דמויות בלתי נשכחות, אלימות, איזה אנושיות ותשומת לב לפרטים שהופכת גם שחקנים של שלושה משפטים לדמות מלאה ומעניינת והופעות משחק של שחקנים שלא חשבנו שיכולים להוציא את זה מעצמם.
אם אתם מסכימים עם ההנחה הזאת, אז תנו לי להציע לכם להתרחק מ"היו זמנים בהוליווד" כמו מפגר של פרה ממולכדת באמצע הרחוב, כי הנה מה שיש לסרט החדש של טרנטינו להציע: דיאלוגים סבירים במקרה הטוב, אפס אבחנות תרבותיות, הופעות אורח נשכחות, אלימות (אבל מקסימום לשתי סצנות), דמויות חסרות אפיון, והופעות משחק של שחקנים שהם אחלה, בסך הכל, אבל כבר היו טובים יותר בסרטים אחרים. חלקם, בסרטים אחרים של טרנטינו. כפיצוי – אנשים נוסעים במכוניות הלוך ושוב והלוך ושוב ושוב והלוך (והלוך. ושוב.), קלוזאפים על רגליים (הפעם: מלוכלכות) וכל הניימדרופינג האפשרי בעולם. זה קרוב, נכון?
"היו זמנים בהוליווד" הוא, על פי טרנטינו "סרט שבו אתה מסתובב עם הדמויות". כלומר – אין ממש מסע שבו הגיבור לומד לקח או משתנה או דברים מעניינים שאשכרה קורים, אלא שאנחנו פשוט מסתובבים בהוליווד של שנת 1969 עם ריק דלטון (ליאונרדו דיקפריו), כוכב מערבונים שכוכבו דועך; קליף בות' (בראד פיט), כפיל הפעלולים הנאמן-בצורה-בלתי-סבירה שלו ושרון טייט (מרגו רובי), שחקנית שהייתה במציאות ונרצחה באכזריות על ידי כנופייתו של צ'ארלס מנסון בעודה בהריון ועושה רושם של אישה חביבה בהחלט.
אם אחת מהדמויות הסימפטיות-במקרה-הטוב שבו את ליבך, אפשר שתהנה להסתובב איתן במשך שעתיים נמרחות ששום דבר לא קורה בהן. אישית, באמת שלא הבנתי למה מכל הדמויות שטרנטינו כתב אי פעם, דווקא הדמויות האלה זכו בכבוד שנבלה איתן בהרחבה עד כדי כך. מה שאולי מאוד מצודד בעיני טרנטינו או אנשים שמתלהבים מהוליווד של התקופה, בעיקר נראה כמו סרט של שעה וחצי גג שמתארך כפליים בזכות שלל סצנות שלא קשורות לכלום, לא מוסיפות דבר ורובן אפילו לא משעשעות כשלעצמן, כאשר הפואנטה בקצה הקשת היא סבירה במקרה הטוב.
אם אתם חושבים שאני מגזים, אתם אופטימיים. הנה, אני אוכיח (אולי עם קצת חריגות בזמנים, אבל לא עמדתי עם סטופר): לפחות חמש דקות מהסרט מוקדשות למכונית שנוסעת ממקום אחד לאחר, בלי דיאלוג כלשהו שמלווה אותה: רק שנראה את המכונית נוסעת בשדרות הוליווד ונפתח נוסטלגיה, או משהו, אחרת אין לי מושג למה זה שם. נראה לי שאפשר להסכים שאם נוציא אותם לא נאבד שום דבר. הלאה. לפחות עשרים דקות מוקדשות לשחזורים מסרטים שונים של ריק דלטון, גם הם, תנו לי להפתיע אתכם – לא מועילים לעלילה, או מעניינים (כי הרי ביססנו שריק בשלב הזה מככב בעיקר בזבלונים). אפשר היה להשאיר אחד או שניים במקרה הטוב ואת כל השאר היינו מבינים לבד. הלאה. סצנה ארוכה ומפורטת של… עשר דקות (ומרגישה כמו עשור) מתארת פלאשבק של הדמויות. האם אנחנו לומדים משהו חדש שלא ידענו קודם? האם יש כאן דיאלוג יוצא דופן מופתי ששווה את זה? טוב, בסדר, יש כאן דיאלוג אחד חמוד שמופיעה ממש בסוף, אבל הוא בא בסוף סצנה שלא מוסיפה כבוד לאף אחד או מורכבות או רבדים נוספים לדמויות. כל אלה זה כבר חצי שעה. הלאה – עם כל האהבה לטייט ולמרגו רובי, כל סצנה בכיכובה פרט לאחת, היא זמן טוב לצאת לשירותים. הסיפור שלה אולי יהיה מאוד מרגש לאנשים שמכירים את הסיפור, אבל לאלה מאיתנו שלא – היא פשוט נראית כמו אדם מאוד חביב שאבוד בסיפור ללא פאנץ'. והנה – כבר ירדה שעה של סרט. אני לא מבטיח הסרט שנשאר יהיה טוב, אבל, היי, לפחות הוא כבר לא מייגע.
ויודעים מה? כל הניסוי הארוך הזה במתיחת עצבים היה אולי נסלח אם היתה לו, נו, פואנטה. לכאורה, מדובר בעוד סרט שמתלווה ל"ג'אנגו" ול"ממזרים" בכתיבה מחדש של ההיסטוריה ותיקון עוולות גדולות. אלא שאם זה היה המצב, מה העוול הנוראי שמתוקן פה כאשר טרנטינו מפרש מחדש את המאורעות סביב הרצח של שרון טייט? הרצח היה נורא, אין ספק, אבל נגד מי טרנטינו יוצא פה? היפים? אנשי כתות? נשים שלא מגלחות את בית השחי?
ואולי השאלה שצריך לשאול היא למה טרנטינו חשב שיהיה לנו עד כדי כך אכפת מאיש עשיר ומצליח שנהיה קצת פחות עשיר וקצת פחות מצליח. האם הוא עד כדי כך הלך לאיבוד בתחת של הוליווד שהוא לא הבין שיש דילמות, שמה לעשות, הן לא כאלה אוניברסליות (לפחות לא בדרך שבה הסרט מציג אותן)? לא שליבך לא יוצא במעט אל דלטון שמפחד שהוא מאבד רלוונטיות, אבל קשה ממש להתרגש מהסיפור שלו, בייחוד שהוא כזה סתמי, בסופו של דבר.
אם זה לא ברור עד כה, מדובר בכשלון מוחץ של טרנטינו ולמרות המעריצים של הסרט, הדיבור העיקרי סביבו צריך להיות האם הוא הסרט הכי גרוע של טרנטינו, או רק השני הכי גרוע. אם בכל זאת מתעקשים לגרד מחמאות על הסרט, יש שלוש מהן: פיט ודיקפריו מספקים הופעות טובות, ולרגעים (קטנים מדי) אפילו מצחיקות מאוד, יש שתיים-שלוש סצנות שהן באמת מעולות ומזכירות למה אנשים ציפו לסרט הזה מלכתחילה ובעיקר: ברנדי הכלבה – הכוכבת האמיתית של כל הסיפור הזה והדבר היחיד שמתקרב לסיבה טובה לצאת ולראות את הסרט, שהייתה הזוכה היחידה (ובצדק) של הסרט בפסטיבל קאן. כל הכבוד לך, ברנדי. מי כלבה טובה? מי? מי? את. את כזאת חמודה ורצחנית.
וואלה, עד כדי כך גרוע?
אחרי הביקורת האיומה הזאת על הסרט, ואחרי שראיתי את כל הסרטים של טרנטינו, אני תוהה מה הסרט השני שלו שמתחרה לפי הפסקה האחרונה שלך בביקורת על התואר "הטרנטינו הכי גרוע".
חסין מוות.
והייתי בסדר עם זה, כי "חסין מוות" נוצר "במטרה" להיות גרוע כזה, אז הוא הצליח בה, הידד. זאת הייתה מעין פשרה כללית שכזאת וכולם היו בסדר. לא היו לו שאיפות רציניות והוא אכין לא השיג אותן. מדי פעם, ברגעים מסוימים, גם ג'אנגו מתחרה על התואר – אבל בעוד שחסין מוות הוא משב רוח שלא מותיר אחריו כלום, ג'אנגו הוא רעיון מבריק שכשל בתחומים מסוימים וסימן התבוססות במקום מצד טרנטינו – אבל היו בו גם הברקות לא מעטות שמצדיקות צפייה בו (גם אם אולי באיזה גרסה ערוכה של מעריצים).
היו זמנים, לעומת זאת, בהחלט רצה להיות טוב, ויש אנשים שחושבים שהוא טוב, אבל, מבחינתי, הוא ממש ממש לא.
אם טרנטינו החליט שהוא מגביל את עצמו ל10 סרטים
למה הוא בחר לבזבז אחד מה10 האלה על סרט שהוא תכנן מראש שלא יהיה מדהים?
אה, זה פשוט
אני לא מאמין לטרנטינו שהוא באמת יגביל את עצמו ל-10 סרטים.
האמת היא שנהנתי מחסין מוות
הוא סרט מטופש למדי, נכון, אבל תכלס גם מאוד כיף. אם זיכרים שהוא אחד מצמד סרטים שהיו אמורים להיות מוקרנים יחד בפרויקט גריינדהאוס של טרנטינו ורודריגז, אז החבילה השלמה שם יצרו יחד היא כבר דבר נחמד ממש.
חסין מוות ממש לא נוצר להיות גרוע בצורה שבה היה בפועל.
זה היה אמור להיות מחווה לסרטי הגריינדהאוס של שנות השבעים, אז יש כל מיני טעויות מכוונות ואיכות צילום גרועה בחלק מהזמן. אבל הדיאלוגים עדיין נכתבו במטרה לבדר, המרדף בסוף אמור היה למתוח, הבדיחות נועדו להצחיק ולפחות חלק מהדמויות נועדו לעורר הזדהות.
והוא פשוט נכשל בכל אחד ואחד מהדברים האלה. "חסין מוות" הוא, בפער גדול, הסרט הכי גרוע שראיתי בחיים שנעשה על ידי במאי רציני, ואני מחשיב בזה כל מיני אסונות כמו "ארבעת המופלאים".*
מצב שני הכשלון הענקי הזה נתן לטרנטינו את הכאפה ששיגרה אותו לעידן החדש (עידן ההיסטוריה האלטרנטיבית), שהוא אמנם פחות טוב ממה שבא לפני, אבל הוא בהחלט שונה ומרענן וטוב שהגיע.
*וזה עוד בא מאחד שמאוד העריך את הכוונה שמאחורי הסרט-החלק של רודריגז היה חביב לדעתי, והטריילר ל"מצ'אטה" היה ונשאר פשוט גדול:
https://www.youtube.com/watch?v=VoZc-bgQ1Is
מצד אחד כן
מצד שני, בגלל שמראש הפרוייקט הוכרז כ"סרטים גרועים חח" קשה לדעת איפה הקו עובר ומה מכוון ומה לא, אז אני מחליט לשפוט את כל הגריעות שלו לחיוב. לא שזה אומר שאני אצפה בו שוב, או אדרג אותו מעל איפה שאני מדרג אותו – פשוט שהכשלון שלו (בניגוד לכאן) לא צורם.
מזכיר לי את הסידרה EVIL DEAD מלפני 3 שנים
שבאה לשחזר את 3 הסרטים (עם קמפבל הגדול), ועשתה את זה הכי טראשי שניתן (עונה 1 מצויינת; עונה 2 – פחות). כל עוד המודעות העצמית שם – זה עובד. אבל דווקא אצל הטראנטה – לא היתה כזו
ג'קי בראון
ג'קי בראון זה המתחרה על הסרט הכי גרוע של טרנטינו לדעתי
עכשיו הגזמת!
"ג'קי בראון" הוא דוקא אחד מהסרטים הטובים שלו, אני נהניתי (מ"חסין מוות" נהניתי רק מהפתיחה).
זה סרט שמראה איך כל גיבורי הפשע מזדקנים בסתמיות.
זה ממש קל
ג'קי בראון
אז אם זה הסרט ה(אולי) שני הכי גרוע שלו, מי במקום הראשון?
ומצער מאוד לשמוע. אלך לראות בכל זאת (קהל שבוי) ןמקווה להיות מופתעת לטובה
לפני כמה שנים נפטרה העורכת של טרנטינו
ששכחתי את שמה ומאז כל הסרטים שלו ארוכים ומשעממים לפרקים… אני זוכר שגם ג'אנגו מאוד סבל מזה בזמנו.
סאלי
(ל"ת)
סרט מאכזב
אני מצטער אבל גם בתחום המשחק – שמישהו יסביר לי בבקשה איך ולמה בראד פיט נותן תצוגת משחק טובה?
לי היה נראה שבראש פיט משחק את בראד פיט ושום דבר מעבר.
דיקפריו לעומת זאת נותן שם את כולו… אבל עדיין זה לא מספיק כדי להציל את הסרט המאוהב בעצמו הזה.
הוא מצחיק.
זה לא הרבה, זה נכון, וממש לא אחת מההופעות הכי גדולות שלו – אבל בסך הכל, זאת הופעה טובה של דמות שהיא פשוט לא מעניינת (או אולי אני שופט את פיט לטובה ואת טרנטינו לרעה, ויש כאן דמות מעניינת בהרבה שפיט מסמס בהופעה גרועה).
דמות מעולה, אבל שטוחה
טרנטינו הצליח לבנות דמות מעולה, שהיא הרבה יותר חד ממדית, כמובן מהדמות של דיקפריו. אבל עדיין, יש בה את הקסם שלה, ופיט משחק אותה מעולה.
אנשים פשוט רוטנים כשהם רואים דמויות שטוחות בסרטים, אבל גם לאלה יש זכות קיום.
התאכזבתי גם
אני לא קוטל אותו מיידית ואומר שהוא סרט נורא וגרוע והכל כי נראה שהמון אנשים כן מאוד מאוד אהבו אותו.
אני חושב שהוא פשוט פחות מתאים לי (לקהל הישראלי?).
הוא באמת סנאפשוט על חיי הדמויות, וזה נחמד אם אכפת לך מהחיים שלהם. לא גדלתי על סרטי 60יז, לא הייתי בהוליווד. לא היה אכפת לי מספיק מהדמויות.
זה פשוט לא הרגיש לי כמו סרט של טרנטינו (למעט החלקים הבודדים שכן).
לגבי הנקודה הזאת, אני כועס קצת על המבקרים בארץ (ואולי גם על הביקורת הזאת)- אם כתוב בביקורת שהוא מתקן עוולות היסטורים כמו ממזרים, בעיניי זה ספוילר יחסית גדול. אני מניח שמי שראה בלי לקרוא ביקורות התלהב גם יותר מהחלקים האלה בסוף. אני הגעתי לסוף והרגשתי שאני פחות או יותר יודע מה הולך לקרות ומי הולך "לנצח". לי זה פגם בחוויה.
קצת מוזר
שנתתם קרדיט לברט ריינולדס המנוח שלא השתתף בסרט, ושכחתם את לוק פרי המנוח שכן השתתף בסרט
אכן, נשאר מהתקופה שריינלודס לוהק לסרט. תוקן.
(ל"ת)
סרט נהדר
בידור עמוס בכל טוב, קולנוע מלהיב שנשען על ארכיון צפייה בלתי נגמר, עם פרשנות אישית שמעריצה האספקטים של המדיום והיכולת למתוח אותו כאוות הנפש. 'היו זמנים בהוליווד' אולי לא מספיק עמוק ומרגש, וקצת מפריז בחשיבותה של מסוגננות אסתטית, אבל כולו שיר אהבה שעורך ביקור ארוך ומתרפק על שהיה ועל שיכול היה להיות.
אחלה סרט
נכון , ארוך מידי ולעיתים על גבול המייגע
אבל , פשוט תענוג של סרט
לראות את הוליווד של שנות ה 60 כאילו שאנחנו שם יחד עם גיבורי הסרט
וכל זאת באהבה גדולה ובכישרון רב של תסריטאי גאון כמו טרנטינו
בעיניי זה מהטובים והמיוחדים שבסרטיו ( בעיניי קיל ביל 1+ 2 הם הטובים ביותר)
וההופעה של דיקפריו היא תצוגת משחק של אוסקאר
חברה, טרנטינו עדיין חי ובועט. וחד.
והסיום פשוט גאוני.
תשאירו את סירטי גיבורי העל למינהם לילדים
ולכו לצפות. עוד מעט זה יגמר (הטרנטינו)
מאוד נהנתי
ושני החברים שהיו איתי ממש לא.
בכלל, הייתה כמות מכובדת של צופים שיצאו בשלבי האמצע של הסרט, וזה מפתיע בהתחשב בעובדה שזו אחת מהקרנות הבכורה והקהל בה בדרך כלל הוא מי שציפה לסרט.
אבל מצד שני היו גם חלק מאוד נכבד בקהל ש, ממש כמוני, נראה היה שנהנו מכל רגע. הרגשתי שבוי של טרנטינו – צחקתי כשהוא הצחיק, נמתחתי כשהוא מתח והתרשמתי כשהוא הרשים.
אני מסכים שיש מה לקצץ בסרט, הוא בהחלט ארוך מדי והיו לי כמה סצנות שבהן התחילו לבצבץ ניצוצות של שעמום, אבל בסך הכל זה תמיד חלף ותמיד הגיע בסוף סצנה חדשה ומצוינת.
הסרט הזה באמת בעייתי בכל הקשור לאיזשהי קשת עלילתית אליה הורגלנו. פשוט אין. אבל מרגע שמשחררים, ופשוט מבינים שטרנטינו לוקח את הסטינג והדמויות האלו כדי לבצע איזה ניסוי בז'אנרים וברפלקסיביות, ממש מכתב אהבה לקולנוע ההוליוודי כמו שמגדירים אותו בקיטשיות בכל מקום, אבל בצדק, אני לא מבין איך אפשר לא לפחות להנות מניסוי הכלים המעניין הזה שמבוצע ברמה טכנית גבוהה מאוד כמצופה.
הפואנטה שבסוף מצוינת, גם אם צפויה מעט בחלק מהאספקטים, והדרך אליה היא פשוט רצף של סצינות שרובן מאוד מהנות וחסרות שום משקל פרט לכך (וזה בסדר), וחלקן הן 'הפוך על הפוך' מגניב שטרנטינו מייצר כדי שחובב הקולנוע הממוצע יתלהב. אבל היי, אני חובב קולנוע ממוצע ואני אכן מתלהב מהשטיקים המגניבים של הבמאי הכי קול בדורנו.
'היו זמנים' הוא ממש לא הטוב ביותר שלו, אבל בעיניי בהחלט נכנס מעל הכשלונות דוגמאת 'גאנגו' או 'חסין מוות', או 'ג'קי בראון' ו'קיל ביל' החביבים בשיאם. יושב במקום טוב לצד 'שמונת השנואים' ומתחת ליצירות המופת האמיתיות שלו, אם הייתי צריך לדרג בשלוף.
עוד לא ראיתי אבל...
קשה לי לקרוא ביקורות על טרנטינו, במיוחד אחרי שמונת השנואים, כל הביקורות על שמונת השנואים היו ביקורות רעות על הסרט, וכולם רק ירדו על הסרט הזה, אבל כשצפיתי בסרט הזה, זה לדעתי סרט מקום שני שלו אחרי ספרות זולה…לא יודע איך אנשים מהללים את קיל ביל וכלבי אשמורת ולא את שמונת השנואים שלדעתי הוא כמעט ברמה של ספרות זולה..
אם זה משנה משהו - חיבבתי את "שמונת השנואים" בסך הכל
לא ברמת ספרות זולה, אבל סרט עם הרבה דברים נהדרים שעובדים (וגם כמה דברים מפוספסים שמורידים לו).
אין ספויילר למעלה
לא יודע למה סימן לי בטעות
מסכים עם כל מילה בביקורת
ועדיין נהניתי. האם אני בהריון?
הביקורת כתובה טוב מאוד, אבל אני לא מסכימה אפילו עם פסקה אחת
סרט נהדר ומאוד טרנטינו. הוא אמנם ארוך מאוד אבל אפ סצינה לא הרגישה לי מיותרת ; הנסיעה ברכב, שחזור הסצנות, שלבי האכלת הכלב וסצנות אחרות שלכאורה לא תרמו לקידום העלילה הוסיפו בעיניי המון חן לסרט ותרמו לתחושת המסע והריאליזם. הדמויות היו חזקות מאוד כך שהחל משלב מסויים השהיה במחיצתן נעמה לי מאוד אפילו אם הסצנה כללה פתיחת קופסת שימורים או ישיבה על הגג בחזה חשופ.
בנוספ, הסרט איטי בעיקר בתחילתו בעוד שבשעה האחרונה קצב האירועים מתגבר.
הזכיר לי מאוד את 'יחי הקיסר' במובן של סרט על וליווד שמשתמש בבסיס עלילתי כלשהו בעיקר כדי לשקפ לנו את הוליווד של פעם ולשחזר סצנות קלאסיות בצורה וירטואוזית.
'שמונת השנואים' הוריד לי קצת הרבה מטרנטינו ואני שמחה שהסרט הזה נתן לו הזדמנות לתיקון
שכחת להוסיף את המחווה
של הסרט האיטלקי שבוים על ידי אנטוניו מרגרטי
כלבי אשמורת
הרפרנס לכלבי אשמורת:
https://www.imdb.com/title/tt7131622/trivia?item=tr4625397
The Cadillac in this movie belongs to Michael Madsen. It also appeared in Reservoir Dogs written by Quentin Tarantino and driven by Madsen.
וואו, אז יש טונות של רפרנסים שלא הייתי מוצא בחיים
אם ככה, כנראה שבאמת מדובר במוטיבים רגילים של טרנטינו, כפי שכתבה אילת. עם זאת, יש סצנה אחת במיוחד שמרגישה לי כמו סצנת מפתח ושאני לא מצליח להבין עד הסוף: ריק מספר למישהו איך כמעט קיבל את התפקיד בבריחה הגדולה, ותוך כדי הסצנה- יש קאטים פתאומיים לסצנה מהסרט על הנאצים: ריק נמצא באיזה מחנה שבויים ומתווכח עם הסוהר. אני מרגיש שיש איזשהו מסר עמוק בסצנה הזאת ולא מצליח להבין מה. חשבתי שאפשרות אחת היא ניסיון לצייר קונטרסט בין העליבות של ריק לבין הגדולה של הדמות שהוא מגלם (שאפילו במעמד שבייה מצליחה לשמור על קוליות). אפשרות אחרת, אם מקבלים את הפרשנות שריק הוא טרנטינו, היא שטרנטינו רואה בסרט מלחמת העולם השנייה שלו את האנלוג למצב של ריק. חשבתי שאולי הוא רומז שעם ממזרים חסרי כבוד הוא היה הכי קרוב לקבל אוסקר על בימוי. בפועל זכה ״מטען הכאב״ ווטרנאינו הפסיד יחד עם שלושה מועמדים אחרים. אולי אלה שלושת הג׳ורג׳ים שהוא מזכיר, ושהיו מועמדים לתפקיד גם הם? אני חייב להודות שזאת נשמעת לי פרשנות קצת מפוקפקת אבל אין לי משהו אחר…
תודה! מעולם לא צפיתי בסרט אז לא זיהיתי
(ל"ת)
וואו, ניתוח יפה שגם נשמע הגיוני
בגדול, אני לא נוהגת לנתח סרטים באופן הזה אלא פשוט להנות מהם כיצירה חושית ואסתטית. ברגע שאני מתחילה לחשוב על דמות כעל סמל או אבטיפוס ולא כעל דמות הסרט מפסיק לעניין אותי והסיפור חולפ על פניי בעודי מנסה להבין את המטאפורות. יחד עם זאת, לקרוא את מה שכתבת כאן אחרי הסרט מאיר אותו באור שונה ונותן לו ערך מוספ.
לגביי הרפרנסים – אלו פשוט מוטיבים טרנטינואיים בעיניי – לא התייחסות לסרטים קודמים אלא פשוט שימוש בארגז הכלים שהוא נשא עימו לאורך כל התקופה
ממש ממש אהבתי את הפרשנות. מתחברת לגמרי
סחתיין.
לא מובן מאליו לחשוב על סרט של במאי שידוע שהוא גאון ומעמיק, לעומק.
רק צר לי שכותב הביקורת הזו לא טרח… (כן, צר לי אני ממש אוהבת את האתר הזה ורע לי כל פעם שקרקר כותב את הביקורות. כל פעם מקווה לאיזו אמירה, אבל מוצאת שטחיות. מתנחמת בתגובות חכמות כמו זו).
הסרט הזה מבחינתי הוא ממש חזרה אחורה לתקופה איטית יותר. שבה הכל היה במהירות סבירה ואף איטית, ואנחנו בתוך התקופה המהירה שלנו לומדות להאט את הקצב שלנו על מנת להנות מהסרט ומהחוויה האסטתית בכל רגע ורגע.
ממש נהניתי
טרטינו
עשה סרט אחד טוב ספרות זולה כל היתר סתם פונוגרפיה של אלימות
פונוגרף זה דוקא אדיסון
אבל האמת, טרנטינו אכן מצטיין בפסקולים אדירים לסצינות אלימות.
סרט לא טוב שנהניתי ממנו
ראשית – כואב לי לא לאהוב סרט של טרנטינו. הוא לא במאי קולנוע, הוא חבר טוב, ומכעיס אותי לראות אנשים שלא טרחו אפילו להזמין את "חסין מוות" ב-VOD מתמוגגים מהסרט הבינוני מינוס הזה. זה כאילו החבר הכי טוב שלך מהחטיבה נהיה דוש מוחלט, וזה רק גורם לכל השכבה לאהוב אותו.
הוא לא במאי קולנוע, הוא חבר טוב, ובגלל זה כשהוא עושה טעויות כל כך בולטות אני לא מוצא את עצמי רושם נקודה לרעת הסרט אלא פשוט מצחקק ואומר "חחחח יא דפוק איפה העלילה אבל מה אלה הג'אמפ קאטים האלה". כי זה סרט בלי עלילה. זה סרט עם דמויות, שהודות לעובדה שטרנטינו יודע כבר לעבוד עם בראד וליאו, כיף לראות אותן עושות שטויות, אבל עלילה אין כאן.
בראד וליאו מדהימים פה – זאת, יחד עם "הזאב מוול סטריט", ההופעה הכי טובה של דיקפריו שראיתי, כנראה. בראד בעיקר מאוד אדיש וחתיך (הוא נראה ככה מאז "תלמה ולואיז" והסרט הזה יצא ארבע שנים לפני שנולדתי. מה הקטע), אבל הוא עושה את זה נהדר. כן ראוי לתת לקוונטין קנס על בזבוז משווע של מרגו רובי – היא. לא. עושה. שם. כלום. היא מסתובבת, רוקדת, מצחקקת ובאיזשהו שלב עוטה בטן הריונית.
זה מביך משתי סיבות – ראשית, אם באת לספר מחדש את סיפורה של שרון טייט, ספר אותו. תן לה אופי, תן לה עבר, תן לה פסיכולוגיה. תן לה משהו שיגרום לי לשבת על קצה מושבי כשאני נזכר שעקרונית סופה אמור להיות כל כך ברוטאלי ומדמם. שנית, מרגו – כך ידע לומר כל מי שראה את "אני, טוניה" (ובמידה מסוימת, גם את "הזאב מוול סטריט") שחקנית אדירה. אשכרה אדירה. טרנטינו יודע לכתוב בלונדיניות בלתי נשכחות, הוא כבר נתן לבלונדינית הריונית ונטבחת אחת תפקיד אפי באמת, אז למה הבזבוז הזה? למה לבזבז את אחת הפרשיות הכי מחרידות בתולדות הוליווד בצורה כל כך סתמית? למה לבזבז את מרגו רובי על תפקיד כל כך חלבי? למה לבזבז את הזמן שלי על עוד שוטים בהם שרון טייט פשוט הולכת ברחוב, לובשת בגדים יפים ועושה כלום ברוטב שום דבר?
עכשיו, מילא מרגו. לפחות היא לא קיבלה את היחס המבזה שמרגרט קוואלי זכתה לו מידי טרנטינו. היא לא שחקנית מוכרת בכלל, אבל היא עשתה אחלה עבודה ב"פוסי/ורדון", המיני סדרה האדירה של FX על בוב פוסי (ואשתו), בתפקיד אן ריינקינג, אחת מבנות הזוג שלו, ועכשיו היא גם מועמדת על זה לאמי. בסרט היא קיבלה את אחד התפקידים הדוחים, מגעילים, מכעיסים ומיותרים שטרנטינו אי פעם כתב. דמות שכל מטרתה היא ללעוג להיפים ולנשים צעירות – ובעוד שההיסטוריה, בין השאר זאת שטרנטינו משכתב ומנציח פה, מלמדת אותנו שלעג להיפים עשוי להיות מבורך, ההווה מלמד אותנו שלעג לנשים צעירות מוליד רק עוד ריקבון מוסרי. סצנה אחת בכיכובה (מי שראה יודע איזו סצנה) הייתה צריכה לא להיכתב מלכתחילה. כל השאר סתם הביכו אותי, בשבילה.
זה לא שטרנטינו שכח לכתוב נשים אחלה – דקוטה פנינג נפלאה פה, בתפקיד של חמש דקות (ובמשחק מטא-טקסטואלי, הליהוק שלה מתכתב נהדר עם סצנה מוקדמת בסרט, בה דיקפריו משוחח עם שחקנית-ילדה). לינה דנהאם פה על תקן שחקנית אורחת והיא ממש אחלה. אבל אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את טרנטינו היא הדרך שבה הוא כותב נשים איקוניות, בין אם הן גיבורות כמו הכלה או נבלות כמו דייזי. כאן הן היו, רוב הזמן, בובות נטולות אופי במקרה הטוב. ואני אפילו לא אתחיל לדבר על קו העלילה התמוהה על אשתו של בראד פיט, כי אחרת ממש אתחיל לשנוא סרט שאינני מתכוון לשנוא.
התחושה היא שלא קורה בסרט כלום, עד שקורה משהו, ואתה מאוד נהנה, אבל זה אורך לא יותר מרבע שעה, ואז הסרט נגמר. ובגלל שעברו שעתיים וחצי עד שקרה משהו, לא מצאתי את עצמי אומר למסך "רגע, תן לי עוד" אלא "מה, עכשיו באים?". וכשלא קרה בסרט כלום, כן נהניתי – טרנטינו עושה מה שבא לו, וזה מתיש כמו שזה מקסים. כמו שאמרתי, זה מאוד מתיש. אבל יש לזה את החן שלו – הוא לוקח את המדיום הזה שנקרא קולנוע, תופס אותו משתי כפות רגליו, ובודק איפה מדגדג לו. בין אם זה בתנועות מצלמה יפהפיות או במשחקי עריכה משונים. בתור מי שמגיל 11 שותה בשקיקה כל מה שיש לאיש הזה לתת לי, לחלוטין נהניתי. ובכל זאת, אם הסרט הבא שלו יהיה האחרון, כמו שהוא מאוד רוצה להבטיח, אני חושב שזאת תהיה נקודה בריאה לעצור בה. רק נותר לי לקוות ששירת הברבור שלו תהיה ערבה לאוזן יותר מהסרט הדבילי הזה.
בעניין שרון טייט
לא נעים להגיד אבל הדמות שלה היא לא דמות מעניינת במיוחד. יש סביבה עניין כי היא נכנסה להיסטוריה שלא באשמתה, אבל כדמות בסרט כלשהו היא לא אישיו. היא בסך הכל עוד שחקנית שמנסה לפרוץ ולהפוך לכוכבת. עוד אחת. טרנטינו לא מנסה לעבות את דמותה כי הדמות שלה היא לא יותר מכלי או פתיון לקהל שכבר מכיר את הסיפור, סיפור שבו היא דמות סבילה והעניין בה הוא לא בגלל האופי שלה, העבר שלה שלה לפני האירוע או ניתוח פסיכולוגי שלה. היא לא הפכה לגיבורה בגלל משהו שעשתה, היא נכנסה לתודעה הציבורית בגלל העוול שנעשה לה וזה העניין. לקהל שיודע מה עלה בסופה זה מספיק בשביל להביע עניין ודאגה לקראת מה שצפוי. יכול להיות שזה עובד בעיקר על הקהל האמריקאי שיותר בקיא בפרשה אבל בשורה התחתונה לא צריך לעבות דמות לא הכי עמוקה בשביל לפתח אמפתיה אצל הקהל (לא ראיתי עדיין אבל יש לי יסוד סביר להניח ש״ימים נוראים״, שעוסק יותר ברוצח, לא מרחיב מדי על רבין).
מה זה "לא צריך"?
לא צריך כלום לאף אחד, אבל בחירה מודעת (אם זאת הייתה כזאת) לא לעבות דמות שלך שמופיעה למשך זמן מסך משמעותי בהסתמך על סימפטיית הקהל מהיכרות היסטורית זאת כתיבה גרועה. כי אולי הקהל לא מכיר את המקרה (או קהל עתידי לא יכיר), כי גם אם הוא מכיר את המקרה, כדאי לא להסתמך על גורמים חיצוניים שיפתחו אמפתיה לדמות שלך אלא אקטיבית לגרום לקהל שלך לפתח אליה אמפתיה ובעיקר: כי דמות שטוחה זאת דמות שטוחה, וכמו ש"סרט גרוע בכוונה" הוא עדיין גרוע, כך גם דמות שטוחה בכוונה. וזה מגיע מטרנטינו, שיודע לעבות דמויות של סצנה אחת, כן?
אז כן, טייט ההיסטורית לא נראית מעניינת במיוחד, אבל אף אחד לא עיקם את היד של טרנטינו להכניס אותה, ומכיוון שהסרט ממילא לא עליה באמת – להכניס לסרט שלך דמויות שטחיות בלי לפתח אותן רק בשביל להעביר איזה נקודה לא נקודה – זאת פשוט כתיבה גרועה.
ראשית, גם במאים מוכשרים מאוד מפספסים מדי פעם בקריירה שלהם. יש לזה כל מיני סיבות, אבל השורה התחתונה היא שאני לא אוהב את הגנת "זה בחור גאון שאנחנו מכירים, תסמכו עליו". קודם כל, כי אם אנחנו שופטים אנשים לטובה, אז למה רק חלק ולא כולם? אני מניח שכל במאי יודע, פלוס מינוס, מה הוא עושה ומדי פעם זה מינוס ומדי פעם זה פלוס. גישת ה"לך ומצא עד שתבין למה הוא גאון (שהרי סיכמנו מראש שהוא גאון)" (שהיא לאו דווקא בדיוק מה שאמרת, אבל חופפת), מתסכלת אותי כי היא מציירת את המטרה מסביב לחץ, לתחושתי, ומי שרוצה למצוא למה סרט כלשהו הוא גאוני – יש מעט מאוד שימנע ממנו.
שנית, יש הבדל בין רפרנס שיכול לעבור מעל הראש ולא משפיע על הסיפור (רוב הקריירה שלו) ובין רפרנס שהוא אקוטי למהלך הרגשי שהבמאי רוצה שנעשה (מה שקורה כאן).
לגבי אפיון הדמות – זאת דמות מאוד לא מעניינת, יחסית לטרנטינו ובכלל. ויותר מכך, חסר לה הדבר העיקרי שמאפיין את העולם של טרנטינו: שנינות. אצל טרנטינו, גם עקר בית משועמם פולט משפטי מחץ (גזעניים) לשני גנגסטרים שמגיעים אליו בטעות. כאן, אצל טייט יש… כלום. היא כולה דמות שנועדה לשרת את העלילה ואפס דמות שכיף להתעמק בה, והדאגה, כמו שאתה אומר – לא נובעת משום דבר שהיא עושה, אלא מדברים חיצוניים אליה: אנחנו (לכאורה) מכירים את הסיפור שלה, והיא בהריון.
זה שאני כביכול חושב שהוא גאון לא בהכרח אומר שאני חושב שכל דבר שהוא עושה הוא יצירת מופת
כי לבנאדם יש נפילות. אני רק אומר הוא שיודע פחות או יותר איזה מוצר הוא רצה לעשות פה ומה קהל היעד שלו. לכן טבעי שלא כולם יתחברו לזה. יחד עם זאת, לא מן הנמנע שיהיה גם קהל שאין לו זיקה מיוחדת לקולנוע או לאחורי הקלעים ובכל זאת ימצא עניין בסרט. כן, יש הרבה במאים אחרים שיודעים מה הם עושים ומה הולך פחות ומה יותר אבל יש מעט מאוד במאים שעש להם סיי על התוצר הסופי, טרנטינו הוא אחד מהם, כך שהתוצר הסופי הוא בשליטתו המלאה.
לגבי טייט, הדמות שלה משורטטת בצורה יבשה ומשעממת אך גם מאוד אנושית ביחס לדמות אחרות. משפטי המחץ שחסרים לך כדי להפוך אותה לדמות עמוקה יותר זה משהו שאולי משווה לדמויות ארשת של קולינס אם אתה דמות בסדרה של סורקין או פלדינו-שרמן אבל זה לא הדבר הכי ריאליסטי.
....מה לטרנטינו ולריאליזם?
(ל"ת)
אתה יכול להחליף את ה״ריאליזם״ ב״אנושיות״ אם זה לא מסתדר לך
(ל"ת)
אבל זה לא שני דברים ברי תחליף
הדמויות של סורקין, טרנטינו ועוד כמה לא היו צריכות להקריב מגניבות בעד אנושיות, וזה היה החידוש של יוצרים שכאלה. הם גרמו לאנושי להראות מגניב, ולהיפך. כאן האנושי הוא בהחלט מציאותי, אבל נעצר פה, ואין שום ערך למציאותיות בעד עצמה.
הגיוני
היא באמת עדיין בשלב שהיא נלהבת מכל העניין וכשהקופאית מבקשת לצלם אותה למזכרת היא לגמרי שם ולא עושה כדי לרצות. אבל היא מכניסה את העובדה שהיא משחקת בסרט אחרי שהקופאיות אומרת לה מה מחיר הכרטיס והתוצאה הישירה של זה היא שהיא נכנסת חינם להקרנה, כך שיש פה משהו גם מעבר להתלהבות שלה.
אהבתי את הסרט
אמנם אין סיכוי שאצפה בו שוב (בטח לא בקרוב) אבל בחיי שנהניתי: דיקפריו נהדר כהרגלו, אבל בראד פיט התעלה פה על עצמו. איזה בחור, שמישהו ייתן לו אוסקר על משחק.
בעיקרון 'היו זמנים' הוא סרט אווירה, והאווירה בו מקסימה. הסרט הוא כמו דוד אהוב שמספר לך דברים הזויים שקרו לו, רק בלי פואנטה מאחורי המילים; הוא מדלג מסיפור א' לסיפור ב' לסיפור ג' ובחזרה לסיפור א' — אבל אתה פשוט נהנה לשמוע אותו מדבר (ומהרהר).
שקעתי לתוך הוליווד של 1969, והנמכת הציפיות כנראה עזרה במקרה שלי (לכן תודה על הביקורת). אציין גם כי בסצנות בהן כן מתרחשים דברים (מהסוג שמתניע את העלילה ולא את המכונית של ריק דלטון) – טרנטינו בהן במיטבו.
יש לי דוד כזה
ואנחנו קוראים לו כבר שנים אבי טרנטינו
בזבוז זמן. אוסף של סצינות יפות שלא מתחברות למשהו משמעותי
עד עכשיו התפעלתי ונהניתי מכל הסרטים של טרנטינו, כולל שמונת השנואים. לכן הייתי המום ששנאתי את הסרט הזה. בכל הסרטים האחרים שלו הכל היה מהודק, מלוטש ומוביל לסוף שמתחבר היטב לכל מה שקרה לפניו, ואילו הסרט הזה הרגיש לי כאילו טרנטינו פינטז על כל מיני סצינות, מצא סיפור רקע טוב בתור תירוץ ועשה מה שחלם עליו. אז יש הרבה קטעים שמבויימים ומצולמים נהדר, יש דמויות מעניינות, אבל כל העסק לא מתחבר למשהו ומרגיש מרוח מאוד ללא שום צורך ומין זלזול בקהל של במאי שמצהיר שהוא עושה מה שבא לו.
לא ברור לי למה הביקורות בארה"ב סה"כ מצויינות, אולי יש הבדל תרבות או משהו שמי שלא אהב פה מפספס…
לא יודע אם הכי גרוע, אבל הסרט הכי מעצבן של טרנטינו
יש לי הרגשה שחוץ מהחלפת העורך בלית ברירה, יש פה גם השפעה של העזיבה של ווינשטיין (שהיא מוצדקת לגמרי, אני לרגע לא חושב שהוא צריך לחזור לעבוד עם כל העדויות נגדו, גם אם היו לו השפעות חיוביות על הסרט).
יש לגמרי הרגשה שזאת איזו טיוטה ראשונה של התסריט שצולמה, בלי שאף אחד ביקר או עצר את טרנטינו לפני היציאה לצילומים (מה שכנראה ווינשטיין היה עושה, בתור המפיק שלו מהימים הראשונים), פשוט כי כל אולפן היום היה מת לעבוד עם טרנטינו, אז לא יכולים להציב לו גבולות או לבקש ממנו לשכתב דברים שפחות עובדים. תוסיפו לזה את ההרגשה שאנחנו רואים סוג של ראף קאט, עריכה ראשונית עם כל השוטים שצולמו – והסרט מבחינתי לגמרי מתפספס. כי יש פה המון רעיונות שנורא אהבתי, אבל שום דבר לא התממש.
הדוגמא הכי בולטת מבחינתי ברמת התסריט היא הסצנה שקליף מבקר את ההיפים בחווה. ברור שרצו לעשות פה בילדאפ מסוים שההיפים האלו כן מסוכנים, במיוחד טקס, שמי שמכיר את סיפור הרצח יזהה את השם שלו עוד בסצנה הזאת – אבל זה בקושי קורה. קליף עושה שם הרפתקה חסרת כל משמעות, וטקס מוזכר לרגע, מקבל מונטאז' מעצבן שהוא רוכב וזהו. כאילו טרנטינו כתב "סצנה של היפים שצריך לחבר אותה לבילדאפ של טקס – להוסיף בהמשך" ויצא לצילומים ככה.
מבחינת העריכה הדוגמא שהכי הצחיקה אותי הייתה מונטאז' "הלילה יורד על הוליווד", שבו הראו לנו פאקינג 30 שלטי ניאון נדלקים. אני מבין שמצלמים תמיד 30 טייקים, אבל לרוב זה בשביל לבחור 2-3. היינו מבנים שבהוליווד יש הרבה שלטי ניאון גם אם היו מראים לנו 2-3, כי יש עוד כאלו ברקע בכל הסרט. אבל לא, הראו לנו את כולם. למה? כי בראף קאט משאירים את כל הטייקים ואז בוחרים, אבל למה ראינו את הראף קאט?
ולגבי סצנות הנהיגה – זה באמת רעיון מגניב, שממשיך את הקו של "איך שהשחקנים בהוליווד רואים את עצמם לעומת איך שהחיים האמיתיים מתנהלים", להראות איך הפעלולן נוהג בזהירות ברכב היקר של השחקן, אבל נוהג בפרעות ונהנה לנהוג ברכב הישן שלו, אבל למה לא עשית עם זה משהו? מה הטעם להשאיר את כל השוטים האלו בלי להשתמש בהם?
בגלל זה לדעתי הסרט הזה הוא הכי מעצבן של טרנטינו, אבל לא בהכרח הכי גרוע. מבחינה רעיונית היו פה מלא דברים מגניבים שאהבתי, גם ברמת הנושא המרכזי של הסרט, וגם ברמת חלק מהסצנות, אבל כל זה נשאר ברמת פוטנציאל לא ממומש שלא התחבר לכלום.
זה מעצבן, כי ברור שלי ש"ספרות זולה" במיוחד אבל גם שאר הסרטים שלו הם במרחק נגיעה מלהיות ככה. אני מוכן להתערב שהטיוטות הראשונות של התסריט שם היו מאוד דומות לזה, וכל סצנות הבילדאפ של הדמויות פחות התחברו, ואז היו עוד כמה מעברים שבהם טרנטינו הידק את הכל. גם בעריכה, מן הסתם על כל שוט נהיגה שאנחנו רואים של טרבולטה וסמואל ג'קסון צילמו עוד 20, אבל ידעו לבחור את ה-2-3 המתאימים.
אבל בימים האלו כנראה היה לטרנטינו מפיק שעבר על התסריט לפני ששם 50 מיליון דולר ויצא לצילומים, ועורכת שידעה להתערב ולא להשאיר הכל ולהיכנע לו, וחבל, כי מבחינה רעיונית זה אחד הסרטים שלו שיותר אהבתי, פשוט הוא לא מימש כמעט שום דבר.
אוננות
טרנטינו הגיע לשלב בקריירה שלו שבו הוא עושה סרטים רק עבור עצמו. הוא אוהב רגלים, אז יהיו הרבה רגלים; הוא אוהב את הנוף של הוליווד בשנות ה-60, אז יהיה המון מהנוף הזה; הוא מת על מכוניות ישנות, אז יהיה חניון שלם מהן.
חבל שהוא כבר לא אוהב עלילות, דיאלוגים, דמויות או לבדר את הצופים – כי מכל אחד מאלו בקושי יש שבריר.
יותר משזה מאכזב (וזה מאכזב) ויותר משזה מתסכל (ואלוהים, זה מתסכל), זה פשוט מביך. יש בזה משהו כל-כך מגלומני, אגואיסטי ונטול פרספקטיבה שזה מרגיש כמו החתונה של עידן עופר.
אני חושב שקצת הגזמת
העניין של טרנטינו עם האהבה העצמית, הפטיש לכפות רגליים בפריים, מכוניות ישנות או התרפקות על העבר אלה לא דברים שהתחילו היום וגם לא לפני סרט או שניים. אלה דברים שהיו שם תמיד והם נוכחים גם ב״היו זמנים בהוליווד״. בדומה לסרטים הקודמים הדברים האלה הם לא העיקר, כך שזה נראה לי קצת תלוש להתלונן על משהו שמכסה בקושי עשר דקות מתוך סרט של 160 דקות.
נכון, עלילה לא ממש קיימת פה, לפחות לא במובן המקובל שאנחנו מגדירים ״עלילה״. על טיבן או איפיוניהן של הדמויות עוד אפשר להתווכח. אני חושב שהן פה יותר כדי לשמש תפאורת רקע לתקופה אבל גם באופן כללי הן כתובות טוב ומנומק. לגבי דיאלוגים, התחושה שלי היא שגם אם לא אהבת את התוצר הכללי עדיין אפשר להעריך את הדיאלוגים אם אתה מתייחס לכל סצינה בנפרד, כי עדיין מדובר בדיאלוגים אופייניים לאיש.
הם היו ברקע, עכשיו הם העיקר
כמו שאתה עצמך אומר, העיקר בסרט הוא התקופה – כל השאר הוא רקע. ואני לא חושב שלטרנטינו אין משהו ממש מעניין לומר על התקופה.
אבל אני סקרן: אילו דיאלוגים אהבת בסרט? אני מצליח לזכור רק את הדיאלוג עם הילדה ואת הדיאלוג (הקצרצר) בין קליף לג'ורג'. רוב השאר היה תפל מאוד.
* – "התקופה" = תפקידים גבריים בסרטי פעולה בהוליווד בסוף שנות ה-60 + קצת היפים.
לא סרט מושלם אבל בסופו של דבר נהניתי
כבר הרבה זמן מאוכזב מטרנטינו. הדברים שליוו את הסרטים הראשונים שלו כמו דיאלוגים שנונים על תרבות הפופ, קלוז אף על רגליים, ניים דרופינג של מערבונים ובמאי ספגטי – כל אלה הפכו בסרטים האחרונים שלו לעיקר. במיוחד ב'חסין מוות' שממש ייגע אותי (ואחרי ספרות זולה וכלבי אשמורת לא חשבתי שאשתמש בשורש י.ג.ע בהקשר של טרנטינו).
מה שמוזר זה שיש את כל הדברים פה, ועדיין מאוד נהניתי מהסרט. הייתה לי מורה לתנ"ך שאמרה שהרבה פעמים בתשובה ארוכה של תלמיד מסתתרת התשובה הקצרה והנכונה. גם אצל טרנטינו זה ככה. בשעתיים וארבעים של הסרט מסתתר אחלה סרט של שעה וחצי. היו פעמים במהלך הסרט שהסתכלתי על השעון. היו פעמים שהתפללתי לשבעת האלים שטרנטינו לא יחפור את עצמו למוות כשהגיע הזמן כשהסרט נגע בסדרה אמיתית או דמות אמיתית מהעבר.
והיו רגעים שהסתתרו בפנים שהצליחו למתוח אותי, להצחיק אותי, וסתם לגרום לי להעריך את יכולת הבימוי והמשחק של כל השחקנים (וכולם כולל שלישית הפוסטרים דיקפריו, פיט ורובי ועד אחרון הניצבים נותנים פה משחק למופת).
הסיפור של שרון טייט והמנסונים ריתק אותי עוד לפני שטרנטינו לקח אותו לכן ציפיתי לסרט הזה משלב הטריילרים. טרנטינו נשאל למה אנשים מאובססים כל כך מהמנסונים וענה תשובה טובה. שעדיין אחרי כל כך הרבה דוקומנטרים לא ברור למה הם עשו את מה שעשו. אני חשוב שזה משהו שקסם גם לטרנטינו. הקסם הזה של להשאיר את המסתורין וסימני שאלה לקהל (כמו מה היה במזוודת ספרות זולה או למה הוא איית בשגיאת כתיב את השם הלועזי של 'ממזרים חסרי כבוד').
אם יש משהו שאני אוהב בטרנטינו זה שהוא יודע לשלב סיפורים. יש פה בעצם שלושה סיפורים בעולם אחד. סרט דרמה ארוך על כוכב טלויזיה שדעך וחבר הנפש שלו הפעלולן על רק סוף שנות ה60. קומדיה דרמטית קצרה על שחקנית מצליחה בתחילת דרכה. וסרט מתח/אימה על כת מסתורית ורצחנית. קצת כמו בספרות זולה, בה היו סיפור על מתאגרף, מאפיונרים, ודייט בין שני אנשים שלא יכולים לממש את המשיכה בינהם. וגם פה בסופו של דבר כל שלושת הסיפורים משתלבים.
בסופו של דבר אני מוכן לסלוח לסרט שלקח שעתיים וארבעים דקות כדי לספר לי סיפור טוב של שעה וחצי. אבל אני גם מבין את מי שחושב אחרת.
הבעיה עם שלושת הסיפורים:
שניים מהם היו הרבה יותר מעניינים בחיים מאשר הם בסרט, והשלישי – היחידי המקורי – משעמם.
התשובות ניתנו לנו.
ליתר דיוק, הם ניתנו למי שטרנטינו חשב עליו כשהוא עשה את הסרט: לאמריקאים. הסיפור של מנסון וטייט הוא אחד הסיפורים הכי מפורסמים בהיסטוריה של האלימות האמריקאית – אני מניח שרוב מוחלט של הצופים בארצות הברית מכירים אותו.
אנחנו דווקא כן יודעים איך מנסון עשה את מה שעשה.
הוא אסף נערים ונערות נוחים להשפעה מרקעים בעיתיים או כאלה שרצו למרוד וחיפשו כלי למרד.
הוא נתן להם סמים ומקום להתנסויות מיניות לכאורה ללא גבולות.
הוא נתן להם דת ״חדשה״ ומשהו להאמין בו ושטף להם את המוח בהדרגה.
טקס, למשל, העיד שהוא היה על סמים קשים בשבועות שקדמו לרצח ובעת הרצח עצמו.
מראיונות עם מנסון עולה הרושם שמדובר בבן אדם מאד בטוח בעצמו שנואם נאומים מלאים בפליק פלאקים מחשבתיים שבן אדם לא אינטליגנטי או מסומם בהחלט יעשוי לראות בהם אמת כלשהי.
וכל זה כמובן לא מבטל את סעיף ב׳ שלך.
סרט שהוא מיקס בין טרנטינו לאחים כהן
אני יכול להבין אנשים שהתאכזבו מהסרט הזה. בסופו של דבר זה, בין אם טרנטינו התכוון ובין אם לא, זה הרבה יותר סרט אווירה מסרט עלילה וזה לא ממש אופייני לטרנטינו. לרוב אצלו הכל מחושב והוא יודע בדיוק מה הוא מספר לך בכל שלב ולמה. הוא מוליך אותך במסלול מאוד ספציפי שנועד כדי שהוא יוכל ללחוץ בדיוק על הנקודות שהוא רוצה. הפעם זה נראה כאילו לא היה מסלול והוא פשוט נתן לצופים להסתובב חופשי בעולם שהוא יצר. לי אישית הייתה תחושה כאילו טרנטינו עשה השתלמות אצל האחים כהן לפני שהוא עשה את הסרט הזה ואני די אהבתי את התוצר הסופי.
אגב, מי שלא מכיר את הסיפור של שרון טייט (כמו החברים שבאו איתי לסרט) יצא מהסרט הזה עם תחושה חזקה של WTF.
נ.ב. אני שנאתי את שמונת השנואים. סרט נורא.
הגישה היא בהחלט של האחים כהן:
התמקדות בסצנות במקום בעלילה, חוסר הידוק ומניעה מכוונת של פאנץ' ליין. יחד עם זה, עבור מי שמתעניין במקום ובתקופה, הסרט הזה עדיף על רוב סרטיהם כי יש בו את ההרגשה של הימצאות במקום ואת ה"מגניבות" הכללית של סרטי טרנטינו וכמובן הפסקול היוצא מן הכלל. גם בין סרטי טרנטינו הוא לא הגרוע ביותר. תואר זה עדיין שמור לקיל ביל השני (לא הראשון).
נהניתי מאוד
לא מה שציפיתי לו אבל זה לא בהכרח דבר רע. לטעמי סרט עם אווירה מדהימה, משחק מעולה וכימיה מדהימה בין השחקנים. בראד וליאו פשוט חרכו את המסך, כל אחד בתורו. גם מרגו רובי עשתה עם מעט זמן המסך שלה פלאים. והליהוק המבריק לא פסח גם על שחקני המשנה שהיו מוצלחים אחד-אחד. על התסריט והמבנה אפשר להתווכח (בטוחה שקורסי קולנוע שלמים עוד ינתחו את זה), והיו שם כמה בחירות תמוהות … אבל בכנות? זה לא הפריע לי יותר מדי.
בקיצור, סך הכל סרט סבבה. מציעה לא לבוא עם ציפיות ולא לעשות השוואות.
המלצה למי שעוד לא ראה את הסרט
היכנסו לויקיפדיה, קראו את הערך על שרון טייט, זה יוסיף רקע חשוב לסרט.
לא מסכים, סרט מעולה
התרגשתי מהדמויות, זאת של ליאו גאונית בעיניי. הבימוי יפהיפה – לא מפתיע, אבל זה לא שיוצא סרט של טרנטינו כל חצי שנה, אני עדיין מתפעם מזה. ודווקא הערכתי את המבנה הלא סטנדרטי של הסרט. פשוט, מינימליסטי אבל מרתק.
לסרט הזה יש טריק שמצד אחד הוא גאוני
ומצד שני, הופך את כל הסרט לחסר טעם. הז'אנר שלו שייך בעצם לז'אנר ההסטוריה החלופית – הוא לא על הרצח של שרון טייט, אלא על "מה היה קורה אילו". הוא משחק בצופים, שרק יושבים ומחכים לראות את חבורת מנסון באה לחסל אישה בהריון וכמה מחבריה, ובסופו של דבר נופלת קרבן לפעלולן קשוח להכאיב וכלבה רצחנית. הייתי אפילו מרחיק לכת וקורא לו סרט טוויסט.
כן, הסרט ארוך מדי, מלא בסצינות נהדרות – שכתובות, מבוימות ומשוחקות לעילא – שלא הולכות לשום מקום, ברמה טומי וויסואית. כן, בראד פיט נראה מדהים לגילו (55?). כן, האלימות שבאה בסוף מספקת באופן מחליא, אבל קצרה מדי (ויש גם קטע עם אקדח שמחכה לתורו בסבלנות על אדן החלון). כן, הקריינות הזו שבאה עם החלק האחרון של הסרט מרגישה כאילו הוצנחה מסרט גרוע של וודי אלן. כן, הייתי שמח לראות יותר ממנסון, שכמעט לא נוכח בסרט. ועדיין לא גיבשתי דעה מוצקה לגבי "טוב" או "רע".
אגב, משעשע אותי, מבחינת זה שבות' עצמו הוא כפיל: בתפקיד של ריק כקיילב הוא נראה דומה לקורט ראסל מוויאט ארפ, ובפאזה האיטלקית שלו הוא מזכיר דווקא את ג'ק בלאק.
כמו כן, לא הבנתי איפה ממוקמת הסצינה עם ברוס לי בקו הזמן. רואים אותה כפלאשבק כשבות' עולה לתקן את האנטנה, אבל… ריק שחרר אותו אחרי שהוריד אותו באתר הצילומים, אז מתי לעזאזל זה קרה?
הסצינה בחוות ספאן הייתה מותחת, אין ספק, אבל גם היא הסתיימה בלא כלום. חשבתי שיגלו משהו על מה שההיפים עושים לג'ורג' האומלל, אבל זה התמסמס לו ונגמר בצמיג מנוקר והיפי עם כמה שיניים חסרות, ללא ספק.
פאנינג עושה עבודה נהדרת כל כך שזה כמעט בלתי חוקי. הסצינה ברכב עם קליף היא אחד הדברים הכי מטרידים והכי… מגרים שראיתי בקולנוע. היא קטינה, הוא אולי הרג את אשתו… הסרט לא מפזר את הערפל בנוגע לזה. והשורה "אתה העיוור!" הפכה אותה ברגע לפנאטית מפחידה. אם היא הייתה מצטרפת לחבורת הרוצחים, זה היה טוען את הסצינה המשותפת שלהם הרבה יותר, בדיעבד. כאן היא פשוט דמות מסקרנת שלא מקבלת מיצוי.
והסוף. אוי, הסוף. סצינת אקשן כל כך מבעיתה שכל סרט אימה היה מקנא בה. והבחורה הזו שזכתה למוות הכי ארוך בהסטוריה של הקולנוע (כנראה משום שהיא זו שהציעה להרוג את דלטון, מה ששוב בלבל אותי – הם לא תכננו לרצוח כמה אנשי קולנוע מלכתחילה? למה זה מוצג כאילו הרעיון היה שלה?) נורא דומה ליונה וולך.
חשבתי על משהו. זה כנראה מופרך לגמרי, אבל תזרמו איתי רגע. הסוף של הסרט הוא דו כיווני – הקריירה של קליף כנראה נגמרה סופית, אחרי שריק מפטר אותו והוא נפצע במותן (מוות כפול) ואילו זו של דלטון… אולי ממריאה מחדש? אחרי הכל, מאורעות אותו הלילה גורמים לשכן החדש שלו, רומן, להזמין אותו אליו הביתה. ואז חשבתי על ציור הקיר בביתו של דלטון – כרזה לסרט שבה הוא דומה יותר לג'ק ניקולסון מאשר לדיקפריו. אז אולי בקו הזמן הזה, דלטון עתיד לככב בסרטו העתידי של פולנסקי צ'יינטאון תחת ניקולסון?
האם חמש הדקות המדוברות שוות את כל מה שבא לפניו? לא ממש. האם כדאי לראות אותן בכל זאת? רק אם יש לכם סבלנות לסצינות ארוכות מבמאי שזרק את מספרי העריכה.
ובכל זאת, חמש הדקות הללו הולכות לככב בסיוטים שלי.
לגבי ברוס לי
הסצינה עם בות׳ וברוס לי היא פלאשבק מהעבר, מההפקה הקודמת שבה נטל חלק ריק דולטון (״הצרעה הירוקה״). הצילומים מהיום שבו מתרחשים שני שלישים מהסרט זאת כבר הפקה חדשה, ״לאנסר״, בה בות׳ לא לוקח חלק מלבד להסיע את דולטון.
(הדמות שאתה מייחס לפנינג משוחקת ע״י מישהי אחרת. פנינג משחקת את סקוויקי, הבחורה שכביכול מתעמתת עם בות׳ בתוך המבנה שבו מתאכסן בעל החווה. הדמות שתיארת בפסקה, פוסיקאט, מגולמת ע״י מרגרט קוואלי)
תודה על ההבהרה והתיקון:)
לרגע חשבתי שזו הייתה אל פנינג, האחות הצעירה.
אני ממש לא חושב זה פלאשבק
זה די ברור שמדובר בסוג של חלום בהקיץ – מה יקרה אם הוא כן ילך וכן ינסה להשתרברב לתוך ההפקה.
לא, זה לא יכול להיות חלום בהקיץ
מסתבר שהמשחק של טרנטינו בין בדיה לאמת, בין מציאות למציאות חלופית מצליח להשניא עליו קהל ותיק, עכשיו גם עושה רושם שזה מקשה על הקהל להבין מה הולך בסרט. שוב, ״הצרעה הירוקה״ היא סדרת טלוויזיה אמיתית שברוס לי האמיתי וגם הבדיוני נטל בה חלק ושיחק דמות בשם קייטו (הדמות של בראד פיט קוראת לו כך בעימות בצורה מלעיגה שעשויה להתפרש גם כגזענית). המפגש בין בית׳ להרוס לי מתרחש כי טרנטינו שתל את ריק דולטון (שהיא כידוע דמות בדיונית) בתור אחד מהשחקנים בסדרה. דולטון מצליח לשכנע את אנדי (קורט ראסל) לצרף להפקה גם את בוץ׳ למרות התנגדותה של אשתו של אנדי, ואז מתרחש העימות עם ברוס לי והוא נזרק מן הסט ונשרף אצל אנדי. כל זה פלאשבק. ההפקה שהסרט מלווה זאת כבר הפקה חדשה לגמרי לגמרי, ״לאנסר״, גם היא סדרה אמיתית שהייתה באמת וגם אליה מלוהקת הדמות הבדיונית של דיקפריו. לפני שהוא מסיע אותו לסט הצילומים בות׳ שואל את דולטון אם הוא יכול לסדר לו לקחת חלק בהפקה ודולטון עונה לו שאין מה לדבר כי סם (הבמאי של ״לאנסר״) הוא חבר של אנדי, בות׳ ממלמל את מילותיו של דולטון לפני הפלאשבק. אחרי הפלאשבק הוא ממלמל משהו שנשמע כמו הכנעה והצדקה של דברי דולטון.
אני מבין אותם, כי הקו שטרנטינו ניסה ללכת כאן הוא דק
וכמו הרבה דברים בסרט – לא ממש עבד (עבורם, לכל הפחות). גם הראיונות שלו לאחר מכן שבהם הוא מתעקש על התצוגה שלו כנכונה למציאות (בניגוד לדברי הגנה יותר הגיוניים) לא עוזרת יותר מדי לאף אחד.
מי היה הזקן בעל השטח שבות' ביקר?
היינו אמורים להכיר אותו? דמות אמיתית?
מסכים עם כל מילה שנכתבה בביקורת
אוותר על צפיה בקולנוע בסרט הבא של טרנטינו. לא שווה את הכרטיס שלי.
מה שהיה מוזר לי בסרט (דבר שולי אמנם)
זה הקאטים הכמעט בלתי מורגשים בסצינה הראשונה עם טימותי אוליפנט (אין כובע, יש כובע). ספרתי לפחות 3 כאלה, אז לא נראה לי שזה מקרי. יש מאחורי זה סיבה? קריצה למשהו שצריך תואר בקולנוע כדי להבין?
הסרט לא מתחיל מתאריך הרצח.
ולא אמרתי "רפרנסים" – אמרתי "אבחנות". לתקוע פוסטר מאחורי דמות כל אחד יכול. להגיד משהו על התרבות – זה יותר קשה, ולכן טרנטינו זכה למקום מיוחד בזכות היכולת הזאת – יכולת אותה הוא אינו מפגין כלל בסרט הנ"ל.
לגבי ריאליזם כן/לא – כבר אמרתי כמה פעמים למעלה, אבל בגדול, אם ככה טרנטינו נראה כשהוא מנסה ריאליזם – שישאיר את זה לאחרים.
איך אפשר להיות במתח כשלא אכפת לך?
הסרט, כמו שיהונתן תיקן אותך, לא מתחיל בתאריך הרצח. לא נודע לנו שתכף כנופיית מנסון תעשה שפטים בגברת טייט וחבריה. יש שתי אפשרויות – הראשונה היא שטרנטינו הניח שכווווולם מכירים את סיפור טייט-מנסון (תלך ברחוב סוקולוב בחולון, תשאל אדם אקראי אם הוא שמע על הפרשיה. מנסון אינו היטלר) ובגלל זה ציפה שכשנראה אותה עושה כלום, פשוט כלום, סרט שלם, נהיה במתח, והשנייה היא שלא אכפת לו אם נהיה במתח או לא, יש לו אמירה על הוליווד, אמריקה, אלימות ושנות השישים. אם כך ואם כך, לא עבד.
אני מכיר את סיפור הרצח של טייט. לא הייתי במתח. טייט של טרנטינו ורובי לא עניינה אותי. היא הייתה יפה וחיננית, אבל היא לא הייתה בן אנוש שהזיז לי. ריק וקליף קצת הזיזו לי, אבל הם לא עשו כלום עם התזוזה הזאת עד רבע השעה האחרונה של הסרט, תודה רבה באמת. אז כאמור – אתה רוצה שאהיה במתח? אתה תצטרך לעבוד קשה יותר, אבא, כי זה שאני חזק בויקיפדיה של הוליווד הישנה לא אומר שאכפת לי. אתה רוצה לנסח אמירה מעניינת על אלימות וקולנוע? א. עשית את זה מצוין לפני עשור, עם שושנה, אלדו והאנס, אתה תצטרך לומר משהו יותר מרענן ובצורה יותר מבדרת. ב. תאמר את זה. רפרנסים לסרטים מהסיקסטיז שפרומיל מקהלך ראה לא יעשו את העבודה בשבילך.
כאן לא יודעים
בארה"ב זה סיפור מאוד מוכר.
ראשית, ראיתי את הסרט הזה כאן ולא בארה"ב.
שנית, אמנם לא עשיתי את הניסוי הזה בעצמי, אבל יש לי תחושה שגם ברחובות גרין ביי, מינסוטה או ספרינגפילד, מיזורי לא כולם ידעו מה צ'רלס עשה לשרון וחבריה. לא בגלל שזה לא אירוע ידוע במיוחד, אלא בגלל שאנשים באופן כללי לא יודעים הכל, גם את מה שלכאורה יכול להיות מובן מאליו. זה עשוי להישמע מתנשא מצידי, אבל מצד שני, אני לא יודע להחליף פנצ'ר או לעשות תיאום מס (ואני צריך לחשוב שנייה כדי להיזכר מי הוא הרמטכ"ל הראשון – בלי גוגל אני חושב שהתשובה היא יעקב דורי, אבל לפעמים אני מתבלבל בינו לבין יגאל ידין), וזה קצת יותר רלוונטי לחיים שלי כאן ועכשיו מאשר אירוע מחריד ומזעזע שהתרחש לפני יובל, יותר מ-10,000 קילומטר ממקום הולדתי.
זה סיפור מוכר. אז מה. יש המון סיפורים מוכרים. טרנטינו פועל כאילו עצם איזכור השם "שרון טייט" אמור לשים אותי במצב של חרדה משתקת בכל פעם שהיא מופיעה, וזה לא המצב. ריבונו של עולם, "ממזרים חסרי כבוד" נפתח ביידוע הקהל שהוא מתרחש בצרפת הכבושה על ידי הנאצים, וגם אז הוא עשה בדיוק מה שצריך כדי שנדע שנוכחות נאצים על יד יהודים צריכה להטריד אותנו. מי שצופה בסרט בלי ידע מוקדם – וגם מי שכן – רואה את ההיפים האלה ואומר לעצמו "וואלה".
אני זוכר שקראתי לראשונה על הנושא
בספר "המאה ה-20" שקיבלתי במתנה לרגל סיום לימודיי בתיכון. המידע היה תמציתי אמנם, אבל סיקרן אותי די הצורך כדי לקרוא עליו בהרחבה.
ואגב מנהיגי כתות, לדעתי המקרה של ג'ונסטאון ממש מתחנן שיעשו עליו סרט – מנהיג כת כריזמטי שהביא להתאבדות המונית של כ-900 בני אדם בציפיה לגאולה מופרכת. זו יכולה להיות חקירה מרתקת של תופעות כגון שטיפת מוח, עדריות ומנהיגות מסוכנת (דברים שלצערי תמיד יהיו רלוונטיים). אפשר אולי לבחון את הסרט משתי נקודות מבט – מצד אחד ג'ונס, המנהיג הנערץ, ומצד שני מנקודת מבט של מאמין חדש ותמים.
מי מתנדב?
לא לגמרי ברור כמה מזה היה התאבדות
יש טענות (ועדויות) שחלק ניכר מהעניין היה, אם לנסח את זה בצורה ממש מזעזעת, ניהול יעיל של קהל: אנשים שלא האמינו שמה שהם שותים באמת מורעל; הריגת הילדים קודם לכל (מה שגרם להורים לאבד רצון לחיות); שומרים חמושים שאיימו על אנשים לשתות; וכמובן הבידוד הנורא של ג'ונסטאון, זאת אומרת, התחושה של אנשים שפשוט אין להם לאן לברוח.
כן, חלק מהאנשים – אולי חלק ניכר – הרגו את עצמם כי הם האמינו במה שג'ונס אמר להם (אגב, יותר משהוא אמר להם שזו גאולה, הוא אמר להם שעדיף שהם יהרגו את עצמם ואולי יוושעו מאשר הממשל האמריקני יהרוג אותם). חלק בהחלט לא.
אני כותב את כל זה כי אני לא חסיד של תיאוריות שטיפת מוח. הנחת הבסיס שלהן, שניתן לכפות מערכת דעות על אנשים, נראית לי שגויה.
אולי אני נדחף פה ובצורה קצת פשטנית, אבל -
הנחת הבסיס שמאפשרת את קיום כל הדתות הקיימות בעולם נראית לך שגויה?
או את קיום סוגסטיה פוליטית אגרסיבית, כמו שמתרחשת ממש כאן בארץ כמו בהרבה מקומות אחרים בעולם – שעובדת?
ייתכן גם שאני ואתה רואים את המושגים "כפייה" ו"מערכת דעות" באור שונה, כי מבחינתי גם להיוולד למשפחה דתית / חרדית זה סוג של כפייה של מערכת דעות על הרך הנולד (לכשיגדל קצת, אבל רק קצת, כי זה בדיוק העניין – כשאתה נולד לתוך מע' דעות כלשהיא, כלשונך, היא נראית לך הכי טבעית וברורה מאליה בעולם. וכך זה לגבי כל מע' דעות שהיא).
אני לא טוען שכל מה שתיארתי לעיל הוא בהכרח רע או טוב, אלא רק, לצורך העניין – שסוגסטיה אפקטיבית קיימת ועובדת.
זו לא סוגסטיה.
זה חינוך או חיברות. כשמדברים על 'שטיפת מוח' לא מתכוונים, בדרך כלל, למערכת האמונות המוקנה לילדים החל מלידתם, אלא להשתלטות על התודעה של אדם בוגר. יש הבדל גדול מאוד היכולת לשנות מן הקצה דעות של אדם בוגר לבין היכולת לעשות זאת לילד צעיר.
יחד עם כל זה, אני לא לגמרי מבין למה אתה מדבר כאן דווקא על דתות. מה, נראה לך שחילונים בוחרים את הדעות שלהם בצורה אוטונומית יותר מאנשים דתיים? כולנו מאמינים במה שלימדו אותנו בתור ילדים באותה המידה (זאת אומרת, הרבה מאוד, עם יכולת לשינוי).
אבל אנחנו נכנסים עמוק למחוזות האוף טופיק. כל נושא שטיפת המוח אינו משמעותי בסרט הזה: ברור שהאנשים בחווה מאמינים במה שהם עושים; הסרט לא עוסק בשאלה איך הם הגיעו להאמין בזה.
הבנתי אותך ומסכים עם האבחנה של חינוך/חיברות לעומת שטיפת מוח.
אני יודע שהדוגמה שהבאתי היא נושא שעשוי להיות רגיש ולא היתה לי שום כוונה להלהיט פה מישהו, ודיון על כך בהחלט גולש לאוף טופיק אז אני לא בטוח שזה רעיון טוב להמשיך. אך מכיוון ששאלת, אענה על השאלה שלך ספציפית:
אני מסכים שזה ממש לא בהכרח שחור ולבן, אבל כן – אני חושב שלחילונים, באופן כללי, יש יותר סיכוי שתהיה נק' מבט התחלתית מאפשרת יותר לבחור לעצמם את אמונותיהם, מאשר כאלו שגדלו בבית דתי אדוק יחסית או חרדי. זה נראה לי די הגיוני, כי בד"כ ככל שהאדיקות הדתית גבוהה יותר, האופציה להטיל ספק במע' האמונות קטנה יותר.
ברור שישנם יוצאים מהכלל, לא עשיתי מחקר ואין לי סטטיסטיקות מוכחות, זה רק מה שההגיון שלי אומר לי.
המחקר אומר שההגיון שלך טועה
רוב החילונים נשארים חילונים, כפי שרוב הדתיים נשארים דתיים. בחלוקה הישראלית המקובלת, אנשים נוטים להישאר באחת מארבע קבוצות הזהות הדתיות לתוכה נולדו: חרדים, דתיים לאומיים, מסורתיים או חילונים. מיעוט האנשים זז בין קבוצות, אבל גם כאן, המספרים די זהים בכל הקבוצות.
הנתונים בארץ בנושא לא נפלאים, אבל זה עדיין הסיפור שהם מספרים.
אפשר מקור למחקר?
כי דווקא נראה לי* שיותר דתיים נעשים חילונים מאשר חילונים נעשים דתיים (מה שלכאורה סותר את הטענה של נורטון, אבל אני מניח שהוא יתרץ שזה לא בגלל שהחילונים יותר שטופי מח אלא כי החילוניות היא האמת)
* למשל, עיין פה https://tinyurl.com/y5mls8tk
בתמונה מהלשכה המרכזית לסטט' (הלינק ללשכה שם שבור)
זה מסקר גוטמן מ-2009
הסקר המלא נמצא כאן: https://www.idi.org.il/books/5958
אבל הטענה המרכזית שלי כאן היא שרוב האנשים לא משנים את מידת הדתיות שלהם. זה נכון בכל הנתונים הקיימים.
יחד עם זאת, הנתון שבאמת צריך לחפש כאן הוא כמה אנשים שנולדו לתוך משפחה דתית נשארו דתיים, וכנ"ל לגבי חילונים (מה שמכונה במחקר Retainment rates). את זה לא מצאתי, אבל גם חיפשתי ברצינות.
אז כנראה שקראתי מידע לא מדויק בנושא (ויקיפדיה, נו).
וקשה לי להחליט מה גרוע יותר – לחשוב שהם עשו את זה כי עברו שטיפת מוח אגרסיבית או כי הכריחו אותם.
איך לשפר את הסרט? הנה רעיון.
היו זמנים בהוליווד הוא סרט ארוך, ארוך מדי, ולא ממוקד, מה שמפחית מהעונג הכולל בסיום שלו, שהוא בהחלט ברוטלי ומיוחל. לפיכך, העליתי על הדעת תסריט שונה למדי, שייתן לסיפור מיקוד עלילתי שהיה עשוי להפוך אותו לטוב יותר (לעניות דעתי, כן?).
ראשית, אין צורך להשתמש בדמויות הסטוריות אמיתיות. לדמויות של דיקפריו ופיט ניתן לקרוא אנדי וסאני. שניהם יכולים להיות מבוססים בחופשיות על ריק ובות' – שחקן מערבונים (מערבונר, הבה נקרא לו) שכוכבו דועך והפעלולן שלו. במקום להטריח את הצופה בענייני היומיום של ריק (סליחה, אנדי), העלילה תיגש אל השכן החדש והמפורסם שלו – רומן פולנסקי ואשתו היפהפיה. אנדי מנסה להתחבב על הבמאי הצעיר והמחוזר בתקווה לקבל ממנו תפקיד ראשי בסרטו הבא, ולהוותו מוצא עצמו מתאהב בשרון טייט. בה בעת, סאני מוצא את עצמו מגורש מהוליווד בשל התקרית שלו עם ברוס לי (וגם מה שקרה עם אשתו מקבל פתאום משמעויות לא נעימות בכלל, אבל עדיין מרומזות). מובטל ושיכור, חסר מטרה בחיים, הוא ינדוד בכבישים עד שייתקל בפוסיקט (מה השם הזה? אקרא לה מגי, ברשותכם), שתגרור אותו בקסמיה אל חבורת המנסונים, שם ימצא חיים חדשים, מנותקים מהריקבון הקפיטליסטי שהוא הוליווד. מכאן ואילך הסרט ינוע על שני צירים מקבילים: התחייה המחודשת של אנדי כשחקן, כמו גם הרומן שבו הוא פותח עם שרון (דילמה מקצועית ומוסרית כאחד), והשקיעה העמוקה של סאני בחייהם של המנסונים – הסמים, תורת החיים שלהם ותכניותיהם הגרנדיוזיות לעתיד. הדברים ייבנו כך שלקראת מאורעות השיא של הסרט, שאנדי וסאני ייקחו בהם חלק משני צדי המתרס, לצופה לא היה מושג במי מהם לצדד, אם לצדד במישהו בכלל, כי כולם כבר שטופי מוח, ופרץ האלימות הסופי עלול להכחיד את כולם.
אני לא סגור עדיין על מי אמור להישאר בחיים ומי לא, אבל הגרסה הזו שהצעתי נראית לי שיפור גדול לעומת מה שקיבלנו בפועל.
יותר מהכול
הסרט הזה הזכיר לי את המערכון הידוע הבא:
https://www.youtube.com/watch?v=ztJcyqQZIuY
רוצה לומר, אמריקנה מוגזמת שרלוונטית אך ורק למי שבקיא באותה תקופה לעומקה, כלומר אפילו לא רוב האמריקאים שחיים היום. דווקא סיפור טייט-מנסון-פולנסקי לא כזה, ומוכר היטב בעולם וגם בישראל (ואם אתם לא מכירים, תתביישו או תשלימו פערים.) חשבתי שיהונתן הגזים עם הביקורת שלו, אבל זה באמת סרט משעמם וגרוע, לא חייכתי אפילו פעם אחת ולא קיבלתי ממנו אפילו תובנה אחת חדשה. נראה לי שאפשר להפסיק כבר להשתמש בביטוי "רפרנסים לתרבות הפופ" ככל שהדבר נוגע לטרנטינו ולסרטיו, כי כמעט כל האזכורים שלו (ולא רק בסרט הזה) הם לדברים לא פופולאריים בכלל. מה שכן אהבתי היה
* ג'וליה באטרס היפה והמתוקה בסצנה וחצי שזה מעט מדי, נראה לי שזה התפקיד הגדול ביותר שטרנטינו כתב לשחקנית ילדה מאז להרוג את ביל. לא האמנתי שיש אנשים אמיתיים שקוראים להם באטרס מחוץ לסאות' פארק (וגם שם זה לא שם אמיתי.)
* הסרט בהחלט נותן הצצה לכמה קשה זה להיות שחקן ולא רק זוהר, והוא אכן מאוד מציאותי מהבחינה הזאת, עם שחקנים ששוכחים טקסט ומתכוננים לעונת הפיילוטים; כמובן שיש יצירות שעושות את זה באופן יותר אמין ומעניין, אז הוא לא ייחודי מהבחינה הזאת.
* הסצנה שבה בראד פיט הולך לפגוש את האיש הזקן והקהל בטוח שמנסון וחבר מרעיו כבר רצחו אותו, ושפיט עומד למצוא גופה מרוטשת כמו בטוויסט של פסיכו. במקום זה, הקהל מגלה שדקוטה פנינג/סקוויקי לא שיקרה, שהוא באמת ישן ושהם מתייחסים אליו יפה, כאשר הסכנה האמיתית תבוא אחר כך.
* עזבו foot fetish – מה שיש לטרנטינו זה food fetish! האוכל האמריקאי המגרה בספרות זולה, הסעודה העשירה בג'אנגו, העוגה עם החלב בממזרים. גם הסרט הזה עושה תיאבון עם הסצנה במסעדה המקסיקנית.
* והמובנים מאליהם – המשחק, הצילום, ההיבטים הטכניים, השימוש של טרנטינו בקריינות ובכותרות, איך ששיחזרו את המראה החיצוני של טייט עד הסוף. תיקונים היסטוריים עם סוף טוב הם לא המצאה טרנטינואית ואפילו לא המצאה קולנועית, והם קיימים עוד מימי הספרות שבעל פה; אז פשוט תצפו בסוף הסרט ביוטיוב וזהו כי השאר לא מעניין בכלל, אלא אם כן מריחה של זמן באזכורים אזוטריים זה מה שעושה לכם את זה, וגם בתחום הזה יש יצירות יותר מעניינות, מגניבות וסקסיות (הייתי מזכיר שוב את יוליסס אבל חלאס.)
אוי נוי כמה קשה כבר היה לכתוב לסרט כזה עלילה אלוקים יישמור.
הסרט הזה מחורבן, חד וחלק. הגרוע ביותר של טרנטינו בפער ואני לא יודע אם יש חוסר צדק קוסמי גדול יותר מזה שדווקא זה מה שיביא לו אוסקר.
רק חטא אחד יש לסרט, אבל זה חטא גדול ובלתי נסלח: אין פאקינג עלילה. אני לא מחדש לאף אחד ואני לא צריך להסביר את עצמי. אם אתם מחליקים על היעדר עלילה, שיבושם לכם, אבל אני לא מסוגל. באתי לראות טרנטינו ולא גרסה קצת יותר אלימה של "אי שם" של סופיה קופולה, וזאת הוכחה לכמה הסרט הזה רע, אם הדבר הראשון שהוא גורם לי לחשוב עליו זה סרט אחר שהוא אחד השנואים עליי אי פעם.
והדבר המעצבן הוא שעם דמויות כאלה שהן כשלעצמן היו מוצלחות ועם setting כזה, כמה קשה כבר היה לכתוב עלילה ברמה הכי בסיסית. נכון סרטוני "גיק משכתב את הפריקוולים של מלחמת הכוכבים ככה שהם יהיו טובים"? אז הסרט הזה פשוט משווע לאחד כזה.
בעצם, יודעים מה, פאק די שיט, בואו נעשה את זה כאן. הנה תקציא מקוצר ל"היו זמנים בהוליווד: הגרסה עם העלילה". הדמויות הן אותן דמויות, רק סיפור זה מה שמתווסף. זהירות! ספוילרים לסרט שלא קיים.
– ליאו מתוסכל על הוליווד
– אחרי כשלון צורם במיוחד איכשהו יוצא שליאו מתיידד עם מנסון, מתחבר לרעיונות האנרכיסטיים שלו והופך למעין חבר בכת בלי שהוא בעצמו מבין את זה
– פיט חושד בכל הסיפור
– במקביל כמו בסרט המקורי גם הוא מפתח יחסים כביכול לא קשורים עם מרגרט קוואלי, אבל כשהיא מביאה אותו לקומונה שלה והוא מבין מה הולך בה, ואז מבין שלמעשה מדובר באותו חבורה שליאו נשאב אליה, ואז נופל האסימון
– ליאו נופל יותר ויותר לתהום. בשלב מסויים הוא רואה בפולנסקי וטייט שהם כביכול הדור החדש של הוליווד כסמל לרעל, ומרוב הדיבורים על כך יוצא שהוא זה שבכלל מעלה את הרעיון לרצוח אותם, שוב, בלי שהוא מבין את זה.
– פיט ממשיך את החקירה עד שההיפים עולים עליו ולואפים אותו, ביחד סטיב מקווין שנוכח באותה הסצינה מסיבה תסריטאית כלשהי ועוד לפני בזה נבנה כדמות אמיתית שליאו מתעב ובעל יריבות עמה כי מצטער קוונטין לא מביאים את קפטן דיק ווינטרס ל-2 דקות. ואז יש סיקוונס שהוא כולו מחווה ל"הבריחה הגדולה" כשפיט ומקווין בורחים מהחווה כשאת הנאצים מחליפים היפים נו באמת טרנטמנו או לא טרנטינו?!
– החבורה של מנסון מוציאה את צוות הרצח של טייט במקביל לבריחה.
– פיט ומקווין וברוס לי שהם אוספים בדרך מגיעים לבית של ליאו, מסבירים לו מה הוא עשה ומתעקשים שיבוא לעזור להם להגן על משפחת פולנסקי השכנה. ליאו אומנם מבין את טעותו אבל מסרב כי הוא צ'יקנשיט פחדן. פיט מקווין ולי חודרים לבית של פולנסקי כצוות הגנה בשיוק ברגע שהרוצחים מגיעים. משם יש שואודאון בינם לבין הרוצחים כשגם טייט עצמה משתתפת בהגנה.
– דברים משתבשים, יאדה יאדה, בסוף ליאו מגיע בהחלטה של הרגע ומנטרל את הרוצח האחרון שעוד חי, רק שכדי לעשות את זה הוא בעצם does his own stunt לראשונה בחייו אך מת תוך כדי. כל האירוע מוכר לבסוף כ"מוות של ריק דלטון" במקום "רצח שרון טייט".
אני לא תסריטאי אבל באמא שלי שזה עדיף.
תבורך, הרגע גרמת לי להבין שאפילו בבלינג רינג יש סוג של עלילה.
(ל"ת)
חייב לתת קצת קונטרה לחבר'ה המאוכזבים שמעליי
הסרט אמנם חסר עלילה, מתמקד באספקט של החיים שרלוונטי לתחום ספציפי מאוד של אנשים, מלא בשוטים של רגליים ושל מכוניות נוסעות, ועוד ועוד תלונות שהן באמת מוצדקות בסך הכול (לי אישית, כל זה אמנם לא הוסיף אבל גם לא הפריע).
ובכל זאת, מדובר בסרט של טרנטינו, וזה לא שיוצאים 10 סרטים של טרנטינו כל שנה. כלומר, הוא עדיין מורכב מסצנות גאוניות, מרתקות, ומצחיקות מאוד. במקרה של הסרט הזה, רובן גם לא מאוד אלימות ולא נוגעות לקונספט של נקמה, מה שהופך אותו בעיניי להרבה יותר מיוחד, עדין ויפה מסרטים כמו ג'אנגו או שמונת השנואים. זאת כנראה החוויה הקולנועית הכי טהורה שחוויתי השנה קולנוע, במובן של "יוצר קולנוע מעביר לי את יצירתו", בלי פילטרים. זה סרט שחוצה ז'אנרים וזמנים, ומרגיש כמו יצירה מאוד בטוחה בעצמה ומאוד לא קונבנציונלית שעדיין מצליחה להיות מבדרת.
בקיצור, אני לא לגמרי יודע להסביר למה, אבל בעיניי זה סרט מעולה.
איך אתה יכול להגיד שהוא חוצה ז׳אנרים וזמנים כשהוא מקורקע בז׳אנרים וזמנים מאוד ספציפיים?
(ל"ת)
יכול
כשאני אומר חוצה זמנים אני לא מתכוון לסיפור הספציפי שהוא מספר אלא לאופן שבו הוא מספר אותו. יש סרטים שמרגישים רלוונטיים לתקופה מסויימת – לצורך העניין, אם נתבונן בסרטים המצליחים של התקופה האחרונה, יש את ההישגים הטכניים המתקדמים של 1917, ההעמקה בז'אנר גיבורי העל של הג'וקר, המתח-הקומי סטייל תברח הזר של פרזיטים, וכו'. כולם מרגישים כמו סרטים שהם חלק מאיזו התפתחות טבעית של הקולנוע וטייקים מעניינים על טרנדים של התקופה. "הוליווד" לעומת זאת, הרגיש לי מנותק מהקשרים חיצוניים, והיה משהו באופן שבו הוא מועבר שיותר הזכיר לי את הרנדומליות של ספר טוב שאתה נתקל בו במקרה ואפילו לא בטוח מתי הוא נכתב.
לגבי חציית הז'אנרים אני עומד מאחורי דבריי – זה סרט עם עלילה וקצב של סרט פסטיבלים אירופאי בכיכובם של שני הכוכבים הכי גדולים בהוליווד, והוא גם מצחיק, ומדי פעם מאוד מותח, ויש בו פרץ מאוד קצר ורגעי של אלימות שמרגיש מנותק משאר הסרט. בקיצור, הוא מאוד לא סטנדרטי.
מה אני יכול להגיד? שמח שנהנית יותר ממני.
ואני חייב להדגיש – אין מבחינתי תקופה או עשור שמבטלים הזדהות והנאה באופן אוטומטי. טרגדיות יווניות, רומיות ושייקספיריות קלאסיות, סרטים אילמים, רומנים ידועים שמתרחשים בשנות הארבעים והחמישים וסיפורים קצרים שמתרחשים בשנות השבעים והשמונים – מכל אלה נהניתי והזדהיתי מאוד. כאן פשוט הרגשתי כאילו טרנטינו לא מנסה לתקשר עם אנשים שאינם חיים ויוצרים בהוליווד בשום צורה.
היי, טעם וריח, וכו'
זה לא רק טעם וריח, זה גם קונצנזוס.
לא כל סרט ואפילו לא כל סרט של טרנטינו מגיע ל-85% בעגבניות, אז כשאני בא לצפות בסרט כזה ולא נהנה, אני מרגיש כאילו פספסתי משהו ואני זה שלא בסדר. כמו שאחרים כבר אמרו כאן, אולי בעתיד אני אתן לסרט הזה עוד צ׳אנס ואהנה ממנו מאוד, אבל ביום שצפיתי בו פשוט הייתי חייב להרגיע את עצמי (או יותר נכון, להלהיב את עצמי) עם צפייה שלישית בספרות זולה כדי להזכיר לעצמי למה טרנטינו עדיין נחשב לסמאח.
מצד שני, כשעוברים על התגובות כאן
(וגם על הביקורת) התחושה שלי היא שאני זה שלא בקונצנזוס, אז, אתה ממש לא לבד.
לזכותו של טרנטינו ייאמר גם
שהוא כנראה הפנים את הביקורת על החפצה נשית, ולכן בסרטיו האחרונים אפשר להבחין בקלות גם בכפות רגליים של גברים.
במשפט אחד: הסרט הכי טוב של טרנטינו מאז ספרות זולה.
מקום 3 של טרנטינו מבחיניתי, לפני ג'קי בראון ואחרי כלבי אשמורת.
פשוט וירטואז' בכל היבט הקשור בקולנוע.
מישהו קרא את הספר ויודע להמליץ למי שכבר ראה את הסרט
הבנתי שהספר מרחיב ודי שונה מהסרט אבל השאלה אם לטובה או לא. ואם מישהו ממליץ אשמח לדעת אם באנגלית או בעברית ומה הוא חושב על התרגום (אם אחליט לקרוא נראה לי אני די מחוייב לקרוא באנגלית כי טרנטינו בעברית פשוט נשמע לא נכון)
קראתי קצת באנגלית
הפרק האחרון מצוין ומרחיב את התפקיד הנהדר של ג’וליה באטרס הנפלאה. בתחילת הספר יש הקדשה מרגשת לדניאלה ולליאו. שאר הספר כולל או קטעים שכבר הופיעו בסרט או הרבה פילר לא מעניין, כאשר מדי פעם מבליח איזה ניצוץ קצת יותר מרגש. מומלץ למעריצים כבדים של הסרט בלבד, שהוא באמת בין החלשים של טרנטינו.
באמת בין הסרטים החלשים שלו
ככל שעובר הזמן אני מבין עד כמה הוא פשוט חולף ליד ושום דבר בו לא משתקע. מעניין איך בין כל הקטלוג העצום של הסרטים המוכרים של 2019 הסרט הזה כל כך מחוויר. שכנעת אותי לא לנסות, העולם של הסרט לא עניין בכלל ולמרות שאני אוהב את סגנון הכתיבה של קוונטין לא ברמה שאקרא הרחבה על מה שהלך שם, יש דברים יותר טובים לקרוא.
קראתי ואהבתי, הספר בעיקר מרחיב ולא שונה משמעותית
בגדול אהבתי את הספר הרבה יותר מהסרט, שכשראיתי בקולנוע לא התלהבתי ממנו כל כך. הוא מרחיב הרבה יותר בעיקר ברקע על כל הדמויות ובונה להן אותו "כמו שצריך", ומביא למצב שאכפת לי מכל מיני סצנות ששיעממו אותי בסרט בצפייה ראשונה.
ההבדל העיקרי הוא מבחינת המבנה (ספוילר ממש בקטנה למי שלא רוצה לדעת כלום על הספר) – הסרט היה ברובו "יום בחיי" הדמויות עם פלאשבק אחד (הסצנה עם ברוס לי), ואז קפיצה קדימה לאחרי שריק נהיה כוכב סרטי ספגטי וקורה ניסיון הרצח של מנסון. הספר נשאר ביום הספציפי הזה מההתחלה ועד הסוף, אבל קופץ מלא אחורה וגם קדימה, וככה גרם לי להתעניין בכל מה שקרה ביום הזה.
אחרי הספר עשיתי עוד צפייה ואהבתי את הסרט הרבה יותר, כנראה בגלל שקראתי. מאמין שבלי כל הידע הנוסף הזה לא הייתי מתלהב, כי באמת יצאתי די משועמם מהצפייה הראשונה, אבל גם הבנתי עכשיו את הביקורות המשפכות שהיו עליו כשהוא יצא, אז יכול להיות שמתישהו הייתי "משלים את הפער" הזה גם בלי לקרוא את הספר.
לגבי התרגום – קראתי בעברית ובגדול בסדר, היו כמה דברים שפחות אהבתי אבל התרגום טוב וזורם. עדיין קניתי את הספר באנגלית כשראיתי אותו בחנות ספרים והבנתי למה טרנטינו התכוון בראיונות, הוא נראה כמו נובליזציה זולה לסרטים ולזה הוא התכוון (אפילו השקיע ושם פוסטרים לסרטים בעמודים האחרונים), ובעברית זה פשוט ספר "רגיל". עוד לא עשיתי את זה, אבל לקרוא אותו בגרסא המקורית ייתן הרגשה שונה לדעתי.
קראתי בעברית
אני חושב שאפשר להגיד שהוא:
א. יותר טוב
ב. בהחלט שונה
ג. עדיין סובל מכל הבעיות של "היו זמנים בהוליווד", במובן מסוים – וזאת ההתעקשות של טרנטינו לא ליצור סיפור מכל העסק הזה.
יותר דברים קורים ב"היו זמנים", יותר דיאלוגיים טרנטינו-יים, יותר תובנות על העולם, יותר עניין ופחות "וואו הוליווד של שנות השישים!" (אם כי – וואו, כן, המון "וואו הוליווד של שנות השישים!"). יותר משחקים בזמן, ופואנטה שונה מאוד לסרט מאשר אצל הספר – שתיהן לא מספקות, אבל אני מחבב את זאת של הספר יותר.
איך שונה? זה יותר מסתם עיבוד לתסריט? באיזה מובן?
אשמח אם תפרט קצת יותר, אפשר עם ספוילרים.
ממליץ, אבל אני מחובבי הסרט
לא יודע לגבי התרגום כי קראתי באנגלית, ואני לא נוהג לקרוא ספרים באנגלית אז אין לי כל כך למה להשוות, אבל בראש ובראשונה נהנתי מאוד מהכתיבה והשפה.
כלומר אני מניח שזה לא ברייקינג ניוז שטרנטינו יודע לכתוב טוב ומאוד מהנה, אבל השורה התחתונה היא שלא רק דיאלוגים אלא גם תיאורים, מחשבות וכו'. בראש ובראשונה פשוט קריאה שהייתה מהנה מאוד וזורמת.
מעבר לזה זה לא מרגיש ממש כמו עיבוד מאותו יוצר אלא כמעט כמו (ברוח התקופה) סיפור מולטיורס שמספר את אותו הסיפור רק ביקום שנמצא ליד זה הקולנועי. יש הרבה הרחבות 'פילריות' על הסרט, אבל כאמור הכל כתוב מאוד מהנה וזורם ומבחנתי כל שורה שנוספה לספר הייתה ברכה, גם אלו שהם סתם הרחבות בלי תכלס אמיתי.
ואז יש גם את השינויים והתוספות המעט יותר מהותיות, מבנה אחר מאוד מהסרט, דברים כאלה. בעיניי הכל הוסיף וטרנטינו בהחלט יצר בספר עולם הרבה יותר גדול ודמויות עם יותר אופי ועולם פנימי מאשר בסרט.
לא רק שהספר מוצלח, הוא גם משפר את הסרט אחרי זה.
אבל אהבתי את הסרט גם לפני כן, ככה שאולי מלכתחילה נמשכתי לסיפור ולסגנון הזה יותר ממך. בכל מקרה תקח את זה לאן שתרצה, ממני תקבל המלצה חמה על הספר.