תקשיבו, הגיע הזמן לדבר על ואן פיס. לא, לא המנגה. לא, גם לא האנימה. וגם לא משחקי המחשב, נו. אוקיי, רגע, מההתחלה.
בשנת 1997 התחילה להתפרסם סדרת מנגה של אייצ'ירו אודה, שמתרחשת בעולם מלא בים, ובים מלא בפיראטים וגם בכוחות על ויצורים אנושיים ולא ממש אנושיים. הסדרה הצליחה מאוד, והחל מ-1999 נוצרה לה גרסת אנימה – שתיהן רצות עד היום, עם מעל לאלף גיליונות/פרקים, והצלחה גדולה כל כך שיש גם מעל עשרה סרטי אנימציה באורך מלא, כמה משחקי וידאו, המון מרצ'נדייז ובכלל, מדובר בסדרת המנגה הנמכרת ביותר בהיסטוריה.
נטפליקס, חובבת אוצרות שכמותה, החליטה שגם היא רוצה חלק מההצלחה הזו, ולכן הפיקה סדרה מצולמת מקורית שמבוססת על האנימה אבל עם קאסט בינלאומי ובשפה האנגלית. האם זה יעבוד? אפשר בכלל לדחוס עלילות שבמקור לקחו שנים לתוך עונה של 8 פרקים? אפשר להציג עולם מוזר כמו זה של ואן פיס בלי להעמיס יותר מדי על הצופים? והאם זה יהיה כיף?
כל כך, כל כך כן.
הגיבור של הסדרה הוא מאנקי ד. לוּפי, בחור צעיר שהחליט שהוא ימצא את האוצר האחד של מלך הפיראטים הקודם, ה-One Piece, ובכך יהפוך למלך הפיראטים בעצמו. זה נשמע מסובך, אבל כל זה נאמר בערך בעשר הדקות הראשונות של הסדרה – שבמהלכן גם נגלה שהעולם של ואן פיס איננו העולם שלנו, כי יש בו יותר מדי ים, יותר מדי צבעים, וחלזונות הם בעצם טלפונים – ובלי להתעכב על זה יותר מדי או לעשות מזה עניין, כך שהסדרה ממשיכה ישר למעללי הגיבור שלה. והוא, אכן, גיבור: הוא אמיץ, הוא נחוש, יש לו יכולות, והוא גם טמבל חמוד וחסר ניסיון. אבל מה שיש לו יותר מכל דבר אחר הוא הצוות שלו: נאמי, פורצת עם עבר מסתורי ובלי סבלנות; רורונואה זורו, צייד פיראטים חסר רחמים שנשבע להיות הסייף הטוב בעולם; אוסופ, שקרן פתולוגי עם כוונות טובות ורוגטקה; וסנג'י, שף שחותך ז'וליין מושלם עם הידיים ובועט באויבים עם הרגליים.
אבל אנחנו עוד לא יודעים את כל זה, כי העונה הראשונה מציגה את המסע של לופי מצעיר שאפתן ובודד לקפטן עם ספינה וצוות, ואת חלק מהדמויות אנחנו פוגשים רק במהלך המסע – וחלקן בכלל לא רוצות להצטרף לנודניק הזה שהחליט, משום מה, שדווקא הוא יהיה מלך הפיראטים, במיוחד לאור זה שיש לו לב זהב (הוא לא יודע שכל אחד צריך לדאוג קודם כל לעצמו?), הוא לא רוצה להזיק לאף אחד (הוא עוד לא הבין שרק אלימות משיגה תוצאות?), ואיכשהו הוא עדיין מצליח לצבור המון אויבים.
ולא סתם אויבים: באגי הליצן המתפרק, ארלונג איש הדג הקטלני, קורו בעל אצבעות הסכינים, מיהוק שהוא כבר הסייף הטוב בעולם וכל המארינס שבעולם, אלו עם יד הגרזן וסתם אלו עם אגרוף הפלדה.
אבל ללופי יש נשק סודי: הוא מאמין בצוות שלו. מאוד מאוד מאמין. כשהם רוצים בזה וגם כשלא, לופי לא מפסיק להאמין, עד שכל אחד מחברי הצוות שלו מתחיל, בלית ברירה, להאמין גם הוא בעצמו. וזה הנשק הסודי של הסדרה: האופטימיות שלה. כי העולם של ואן פיס צבעוני וכיפי ואסקפיסטי, אבל לא חסרים בו אנשים רעים או אלימות, ולופי? לופי, במקום להגיב לאלימות ולתאוות הבצע ולאכזריות הזו באלימות משלו, בוחר לראות את הטוב בכל אחד. טוב, נו, אולי חוץ מאלו שהוא מרביץ להם ממש חזק.
והקרבות האלה – בערך אחד בכל פרק – גם הם מצוינים: בלתי סבירים במידה אבל בלי להגזים, עושים שימוש טוב ביכולות (האנושיות והעל-אנושיות) של המשתתפים, וגם מסייעים בבניית הדמויות, למשל להבנה שלופי אומנם נחמד, אבל הוא גם שחצן מדי ומשלם על זה מחיר. לא מזיק שחלק מהשחקנים בסדרה ממש טובים בללכת מכות (טאז סקיילר, בתפקיד סנג'י) או להילחם בשלוש חרבות (מקניו, שהוא גם הבן של סוני צ'יבה, בתפקיד זורו), אבל גם כשהסדרה נסמכת יותר על אפקטים, כמו במקרה של לופי, הכריזמה של איניאקי גודי והכימיה שיש בין כל השחקנים לגמרי מפצה על זה. לא כל הליהוקים בסדרה ברמה הזו – מורגן דיוויס בתפקיד קובי נראה כאילו הוא ימס בשלולית של חוסר בטחון, ואיידן סקוט בתור יריבו/חברו למארינס הלמפו תקוע בשטיק הסנוב – אבל אני חושד שזה כמעט בכוונה, גם כדי להדגיש את הקומיקסיות של העולם, אבל גם כי הכתיבה החכמה של הסדרה לוקחת דמויות שתקועות בתבנית (וגם כאלה שמורכבות יותר) ומראה אותן מתפתחות מפרק לפרק ופועלות בניגוד לציפיות. אפילו נבלים כמו באגי (ג'ף וורד) או ארלונג (מקינלי בלצר השלישי, בחיי) כל כך כריזמטיים ומשכנעים שרציתי עוד מהם.
יותר מהכול, ואן פיס שובה את הלב לא רק כי היא סדרה טובה – היא אכן טובה, אבל לפעמים קצת מורחת זמן והיא כל הזמן על גבול הקאמפ – אלא בעיקר כי היא סדרה שבמרכזה אדם טוב, שמאמין בעצמו, מאמין בצוות שלו, מלא בהתלהבות ושמחה אבל גם לא מוכן לוותר על נאמנות או ערכים. בימים אפלים, לעבור לעולם שטוף השמש של הכחול המזרחי והפיראטים בעלי כובע הקש, ולבלות כמה שעות עם אדם טוב באמת, שהופך את האנשים שסביבו לטובים כמוהו, זו נחמה אמיתית.
פשוט כיף טהור!
זאת לגמרי סדרת השנה,שלי. הגעתי בלי שום ציפיות או ידע קודם ותוך שניה התמכרתי. האקשן טוב, כל הדמויות חביבות להפליא
ובנוסף לכל- זה גם מצחיק!
בתור עוקבת אדוקה של המנגה נהניתי
אם כי העלילה של ההתחלה כל כך חרושה ומאוסה שהיה לי קשה, אבל העיקר ששאר העולם נהנה ושנקבל עיבוד של השלבים הבאים.
סדרה מגניבה ומהנה
לא הצלחתי להתחבר לאנימה ולמנגה בכלל – משהו בסגנון הציור המכוער-בכוונה דחה אותי. אבל הסדרה מציגה עולם יפה ומעניין, עם עיצוב דמויות מוצלח ומלא דמיון.
לופי הוא האהבל הנהדר שהוא ומצליח לעורר אופטימיות באמונה המוחלטת שלו בחלומות של אנשים וחברי הצוות שלו משלימים אותו היטב.
גם הנבלים מקבלים עומק בהחלט מספיק כדי להבין מה הם רוצים ולרצות לראות עוד מהעולם המוזר והמיוחד הזה.
עכשיו אני רק מקווה שיצליחו להמשיך ככה עם העונות הנוספות, כשחומר המקור הולך והופך יותר ויותר פנטסטי ומוזר. (איך בדיוק יעשו את ברוק או ג'ינביי?)
ברצינות סדרה שלמה עם דמות נשית אחת? לא התקדמנו מהדרדסים?
שתיים, האמת
ונדמה לי שהפרקים איתה אפילו עוברים את מבחן בכדל, אבל מודה שלא התמקדתי בזה
(ויש עוד דמות נשית משנית)
בעצם, יש עוד 4 דמויות נשיות משניות
שלכל אחת מהן יש תפקיד די משמעותי בחלק כזה או אחר של העלילה
9 פרקים בעונה 1
נוכחים ב-5 פרקים לפחות (כלומר ברוב הפרקים): 9 שחקנים ושחקנית אחת.
זה מן הסתם כולל תפקידים שוליים, ועדיין, זו פרופורציה דוחה באופן קיצוני.
זה אפילו יותר ברור באנימה ובמנגה
ליוצר המקורי יש איזו בעיה – כמעט כל הנשים מצויירות אותו הדבר – עם פרופורציות גוף מעוותות וכמעט בדיוק אותן הפנים.
זה ה"תהליך" שלו: https://comicbook.com/anime/news/one-piece-creator-comments-drawing-women-controversial-manga/
הנס לופי
במקרה יצא לי לראות את הסדרה אחרי שקראתי את ההוצאה המחודשת של סיפורי האחים גרים, ותקשיבו יש קשר מאוד ברור. לופי הוא גיבור אגדות קלאסי, אבל לא אגדות כמו של דיסני אלא אגדות של האחים גרים – מצד אחד כזה שכולם מזלזלים בו, אבל מצד שני כזה שאין לו שמץ של ספקות עצמיים באמונה שהוא יצליח, ותפישת המציאות שלו היא כזו שלא משאירה מקום לפקפוק. תשוו למשל לחייט שהורג שבעה במכה אחת, לנער שיצא לחפש את הפחד, או לבחור שהולך ממקום למקום ואוסף סביבו כל מיני אנשים עם יכולות על כדי להגיע לאוצר של המלך. הסיפור האחרון זה הרי כמעט תיאור העלילה של העונה הזו. לא יודע עד כמה זה מכוון אבל אותי זה ממש שימח.
ליהוקים
רוב הליהוקים בסדרה טובים, חוץ משניים: לא מאוד השתכנעתי מוינסנט ריגן בתור גארפ, ובעיקר, אמילי ראד לא עבדה בתור נאמי: היא לא מגניבה מספיק, ובעיקר, היא רצינית הרבה יותר מדי. יתכן שזה היה נדרש לאור הסיפור המקיף את העונה, ועדיין, זה היה קצת מתיש.
אבל אני מוכן לסלוח למלהקות של הסדרה (ליבי גולדסטיין וג'וני לורי-ג'ונסון) על הכל בזכות הבחירה המבריקה באיניאקי גודוי לתפקיד לופי. יש בו משהו שובב ותמים (ורעב) בצורה כל-כך משכנעת שפשוט הייתי בעדו בכל רגע נתון.
אני לא מכיר את המנגה, אז בתור צופה טרי לחלוטין בלי שום ציפיות, נאמי ממש עבדה בשבילי. בתור דמות חדשה בלי ציפיות, היא ממש טובה. אני רוצה גם לציין את הליהוק לאלרונג, השחקן עושה עבודה ממש טובה (בנוסף למחמאות בגזרת האיפור)
בלי קשר לוואן פיס
הסדרת על מלון הפוקימונים הגיעה תעשו ביקורת?