כמו שכולם ציפו, "פוקסטרוט" זכה אתמול בפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי אופיר ויהיה הנציג הישראלי לטקס האוסקר של 2018. אם ישנה הפתעה כלשהי בעסק היא אולי הסחיפה של הסרט – הסרט זכה ב8 פרסים כולל פרס הבמאי והשחקן הראשי: סכום מכובד במיוחד שמראה שהאקדמיה הישראלית באמת באמת אהבה את הסרט וגרמה לכך שנשארו מעט מאוד פרסים להתחלק בהם לכל הסרטים אחרים. כל הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר זכו במשהו – "לא פה, לא שם" זכה בשני פרסי המשחק הנשיים, "געגוע" בפרס התסריט, "פיגומים" בפרס שחקן המשנה, ו"מוטלים בספק" בפרס הליהוק. פרט להם, גם "מועדון הספרות של גברת ינקלובה" הפתיע ולקח שני פרסים בטקס.
כמדי שנה, לא ראיתי את הטקס, אבל נשמע שגם השנה הוא היה יותר מביך ממעורר גאווה: ערוץ 10 יצא להפסקות פרסומות במהלך נאומים של הזוכים וחלוקות הפרסים , היו כל מיני מגישים הזויים ולא-מאוד-קשורים, אותם אילתורים חיים שלא ממש עובדים ועוד דברים שכאלה.
בתקווה, הטקס הזה יצוין בהיסטוריה כטקס פרסי אופיר האחרון שבו הסרט הזוכה מוקרן בקולנוע רק אחרי שהוא זכה. אם האקדמיה תצליח לעמוד בתנאי שהציבה לעצמה ולא לדחות את זה בעוד שנה, החל משנה הבאה יהיה ניתן, בהנחה שהיית צופה אדוק לקולנוע הישראלי, לראות את כל המועמדים מראש. מרענן. ואז יהיה נותר רק להפריד בין פרס הסרט הטוב ביותר לנציג לאוסקר, להתאפס על מה עושים עם הטקס וכל העניין הזה של פרסי אופיר יהיה ממש גאווה לאומית.
רשימת הזוכים המלאה:
פרס הסרט הטוב ביותר: "פוקסטרוט"
פרס הבמאי הטוב ביותר: שמוליק מעוז ("פוקסטרוט")
פרס השחקן הראשי הטוב ביותר: ליאור אשכנזי ("פוקסטרוט")
פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר: שאדן קנבורה ("לא פה, לא שם")
שחקן המשנה הטוב ביותר: עמי סמולרצ'יק ("פיגומים")
שחקנית המשנה הטובה ביותר: מונא חווה ("לא פה, לא שם")
פרס התסריט הטוב ביותר: שבי גביזון ("געגוע")
פרס הצילום הטוב ביותר: גיורא ביח ("פוקסטרוט")
פרס העריכה הטובה ביותר: גיא נמש, אריק להב לייבוביץ' ("פוקסטרוט")
פרס המוזיקה המקורית הטובה ביותר: אופיר לייבוביץ', עמית פוזזנסקי ("פוקסטרוט")
פרס הפסקול הטוב ביותר: אלכס קלוד ("פוקסטרוט")
פרס האיפור הטוב ביותר: שירי שמשה ("המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה")
פרס עיצוב התלבושות: מאיה לייבוביץ' ("המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה")
פרס העיצוב האמנותי: עראד שאואט ("פוקסטרוט")
פרס הליהוק הטוב ביותר: אורית אזולאי ("מוטלים בספק").
סרט התעודה הטוב ביותר מעל שישים דקות: יריב מוזר ("בן גוריון, אפילוג")
סרט התעודה הטוב ביותר מתחת שישים דקות: "מקווה שאני בפריים" (נטעלי בראון).
הסרט הקצר הטוב ביותר: "נפילות" (ארז תדמור).
פרס מפעל חיים: ניסים דיין
פרס על הישגים מקצועיים: ערה לפיד
חבל
יום חגה של האקדמיה הפך בשנים האחרונות להיות יום מביך במיוחד.
אני לא מדבר על שידורים מעצבנים, יציאה לפרסומות ברגע הכי מעניין בטקס, ראיונות ובחירות ואלתורים הזויים שלא עובדים. ברמה הטכנית הטקס הזה פשוט לא משהו, אבל הוא גם לא נורא. (במיוחד השנה, הקטעים המבוימים היו נהדרים)
זהו אמור להיות יום חגה של התרבות הישראלית, יום חגו של הקולנוע הישראלי. קולנוע שבשנים האחרונות הולך ומשתפר ונהיה מעניין ומקיף ומורכב ומגוון יותר ויותר (רשימה קצרה של סרטים שיצאו בשנים האחרונות ולא ראיתי ישראלים לפניהם: 'אבינו' 'מי מפחד מהזאב הרע', 'את לי לילה', 'אפס ביחסי אנוש', 'לעבור את הקיר', 'המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה', 'משפחה', 'תיקון', 'לוויה בצהריים' ועוד רבים. לא כולם טובים, אבל כולם שונים.) ובמקום זה אנחנו עסוקים בערימה של בלבולי מוח. בלבולי מוח שאי אפשר לא להיות חלק מהם.
אני מניח שבמדינה שלנו אי אפשר לברוח מזה, זה הגיוני ומבאס.
אבל השנה זה נהיה מוגזם בהחלט, כי איכשהו השנה, ככה אני מרגיש לפחות, אנחנו מפספסים את אחת היצירות הישראליות הגדולות שנעשו כאן, ואולי הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי (וזה לא חכמה. כי אני לא צופה אדוק, עתיק ונלהב בד"כ)
לפוקסטרוט יש בעיות. יש בו שתי סצנות שהפריעו לי מאוד כחייל לשעבר וכישראלי לתמיד. מצד אחד אני יכול להבין מאיפה הביקורות וכל הבלאגן מגיעים, אך מצד שני הורסים לנו כאן את אחת מהיצירות המעניינות שנוצרו כאן. ואי אפשר שלא להרוס.
ולא, אני לא מדבר על פרסים גדולים מפסטיבלים בחו"ל, או מעומדות רצינית לאוסקר. כל זה מכובד ויפה ומרגש. אבל באמת שפוקסטרוט הוא סרט ענק שבענקים וכשיצאתי ממנו הייתי במעין עולם אחר לכמה רגעים כי הוא נוגע בכמה מהנקודות הקרובות לליבי ועוסק בהן בצורה יוצאת מן הכלל. מרגשת, קשה, מכאיבה, נוגעת ומזעזעת.
אבל במקום לעסוק בו, להתווכח עליו, לדון בו, להתעמק ולנסות להבין, אנחנו עסוקים בחרא. חרא שאין לנו איך לברוח ממנו כנראה בשום צורה, ולא משנה באיזה צד במפה הפוליטית אתה נמצא. קשה לי עם האמירות של כולם, מהשרה, דרך השחקן ועד הבמאי. ולמרות שרבים טוענים שמדובר פה במלחמה על חופש האומנות ונפש האמן, מרגיש לי שמדובר במלחמה אחרת לגמרי שתוצאותיה כבר נקבעו מזמן ולכן גם הדרך בה היא מתנהלת לא מפתיעה אף אחד, כמו רובוטים, כמו ריקוד הפוקסטרוט, בדיוק כמו שהסרט הזה מנסה לתאר את המציאות. גם אם הוא עושה את זה בצורה סוריאלסטית ולא מציאותית בכלל. (מה שלדעתי הופך אותו למבריק, בשונה מקרקר שיצא נגד העניין הזה)
וחבל.
ולא רק בגלל שלדעתי אנחנו מפספסים פה את העיקר. זה חבל כי זה מוציא לי את כל החשק לנסות ליצור כאן משהו. כי התגובות של כולם מאוד ברורות וצפויות, ואולי אפילו התגובה שלי, ומרגיש שגם אם באמת מישהו היה נותן את הנשמה שלו בשביל סרט, משחית אותה ומקריב אותה זה לא באמת אפשרי. כי אי אפשר שלא בצורה חד משמעית לקחת חלק בכל החרא הזה, ואין שום סיכוי להצליח להתייפייף. גם אם ננסה, ואנשים פה מנסים בכל הכוח, אין לאן לברוח. זה נורא מתסכל.
אני לא יודע בדיוק מה אני מנסה להגיד כאן או למה אני כותב את זה. אבל התחושות שלי בצפייה בטקס אתמול היו מאוד מתסכלות.
אני נורא אוהב את הסרט הזה, ונורא קשה לי עם הסצנות האלה, ונורא מעצבן אותי שאולי הוא נבחר רק כי הוא נגד שרת התרבות וגם אם באמת זה לא נכון, אי אפשר להפסיק לחשוש מזה. (המתמודדים האחרים בעיני היו לא מספיק טובים, כי חוץ מ'פוקסטרוט' הקולנוע הישראלי היה לא משהו בכלל השנה ואף סרט לא הצליח להתעלות באמת חוץ ממנו.) אבל בשנה כזאת, עד שנבחר מועמד שלדעתי הוא הרבה יותר מראוי, יש הרגשה נוראית סביב הבחירה הזאת. ואולי סביב כל בחירה שתהיה כאן, כל הזמן, כל סרט ולא משנה מי מקבל את הבחירה.
(אפשר להגיד אולי שככה זה בכל העולם, ואולי זה באמת נכון. כמו מה שקרה עם 'לה לה לנד ו'אור ירח' שנה שעברה. אבל אני לחלוטין לא מדבר על פרסים דווקא)
יש לו מעט אנשים שחולקים עליי, שחושבים שמדובר בסרט לא משהו בכלל אם טונות של בעיות ושעמום וחוסר עניין. אין לי בעיה אם זה, להפך. אבל יש לי בעיה שכל דיון על הסרט הזה מסריח מעצם קיומו.
הייתי מסכם בתקווה שיהיה כאן טוב יותר בעניין הזה, אבל זה משהו שלא רק שאני לא רואה שהולך לקרות, אני מרגיש שאין לנו סיכוי להצליח לשנות אותו, כי אנחנו חלק בלתי נפרד ממנו.
אבל אולי ננסה.
כי הקולנוע כאן סה"כ בעלייה רצינית בשנים האחרונות ומאדם שבקושי ראה קולנוע כזה לפני שנתיים שלוש, היום הוא חלק בלתי נפרד מהצפייה שלי. כאדם שאולי רוצה להיות חלק ממנו בעתיד.
אז בכל זאת, הלוואי שבשנה הבאה יהיה טוב יותר.
שתהיה שנה טובה.
כל מילה. מייאש למדי.
חבל לי שהבמאי והשחקן לא מתעקשים לנווט את הדיון למהות ולנשמה שלו במקום להגרר לויכוחי סרק פוליטיים.
לא מעניין
פרסי אופיר לא מעניינים אף אחד. לכשייצאו כמה סרטים מעניינים ופחות פוליטיקה אולי אני אצפה. בינתיים יש רק סרט אחד שמעניין אותי לראות השנה: "לאפה,לא שם".
"לאפה, לא שם" נשמע כו סרט מעניין יותר
בכיכובו של פיתה ממשחקי הרעב.
(ל"ת)
הדבר הכי מחרפן בכל הסיפור הזה
זה שמירי רגב לא מפסיקה לעשות ספויילר לסרט פוקסטרוט
מישהו שם צריך לארגן איזה תביעה ייצוגית על הוצאת דיבה והרס של החויית צפייה
אני מחכה לראות אותו כבר ים זמן כי הוא נראה פנטסטי
אבל המטומטמת הזאת חייבת לשתוק עם סוף הסרט כבר
אם זה מעודד אותך
הספויילר שהיא עשתה לו (שראיתי) רחוק ממדויק. ככה זה כשלא טורחים לצפות בסרט, אפילו להרוס אותו אי אפשר.
אין שינוי בתחרות אופיר גם השנה
יו"ר האקדמיה מוש דנון שלח מכתב לכל חברי האקדמיה, ובו הוא בעצם נסוג מהשינוי שרצה להעביר. יהיו אמנם מספר מצומצם של הקרנות בחודשיים לפני התחרות, אבל רק של חמישה סרטים ובלי שיהיה זה קרטריון לכניסה לתחרות עצמה. פשוט ביזיון.
עוד פרטים בסריטה