כפרה

במקור: Atonement
במאי: ג'ו רייט
תסריט: כריסטופר המפטון
על פי ספר מאת איאן מקיואן
שחקנים: קירה נייטלי, ג'יימס מקאבוי, סירשה רונאן, רומולה גאראי, ונסה רדגרייב, ברנדה בלת'ין

אוה. זה מה שחשבתי כשהסתיים 'כפרה'. מה בדיוק אני אעשה עם הסרט הזה? איך אצליח לכתוב על סרט שכל כולו ספוילר אחד גדול מבלי להסגיר, אפילו ברמז, את האירע המחולל שבמרכזו? איך אכתוב על סרט שהצליח גם לרגש אותי אבל גם לנסח, לנגד עיני ובאותו הזמן ממש, אמירה שכלתנית על…? רגע, אני בכלל יכול לומר על מה האמירה הזו, או שגם זה יספיילר את הסרט? אופס.

עצור. החזר לאחור. נתחיל בעלילה: זו נפתחת ביום קיץ שליו באחוזה אנגלית טיפוסית בשנת 1935. הזבובים מזמזמים בשלווה ומכונות הכתיבה מתקתקות במרץ. אלא שכמו בכל קלישאה טובה, הכל עומד להשתנות ושום דבר לא יחזור להיות כשהיה.

בראיוני טאליס בת ה 13 (סירשה רונאן הנפלאה, שקיבלה השבוע מועמדות לאוסקר על התפקיד הזה) צופה מבעד לחלון חדרה באחותה הגדולה ססיליה (קירה נייטלי) משוחחת עם בנה של סוכנת הבית, רובי (ג'יימס מקאבוי). היא רואה את ססיליה קופצת אל המזרקה הגדולה ויוצאת כשבגדיה הרטובים דבוקים לגופה. בראיוני, בעלת הדמיון המפותח שחולמת להיות סופרת, מבינה את הסצינה הזאת בדרך שמתאימה לתסריט שכתבה לעצמה. ולכן, כשבאותו הערב מתרחש באחוזה מעשה שלא יעשה – או כך לפחות נדמה – זו בראיוני הצעירה שמגלגלת את האירועים, שלא לגמרי באשמתה, אל מקום שאין ממנו חזרה.

ויש גם מלחמה: זו הידועה כמלחמת העולם השניה. המלחמה פורצת שנים ספורות לאחר כל המתואר, ומוצאת את שלושת גיבורי הסיפור במקומות מאד שונים מאלו שתכננו להיות בהם: רובי, שרצה ללמוד רפואה, משרת בצבא בשטחי צרפת הכבושה; ססיליה משמשת כאחות בבית חולים לפצועי מלחמה בלונדון המופצצת, ומשתוקקת שרובי ישוב אליה; ובראיוני, שבינתיים בגרה ומגולמת על ידי שחקנית אחרת (רומולה גאראי), רדופת רגשי אשמה. בשל כך היא מוותרת על תוכניותיה ללמוד בקיימברידג' ועוקרת גם היא ללונדון על מנת לשמש כאחות מתלמדת בבית חולים המטפל בפצועים מהמלחמה. ככל שחולף הזמן בראיוני מבינה את הטעות האיומה שעשתה, ומנסה לחדש את הקשר עם אחותה הגדולה כדי לנסות ולכפר על העוול הנורא שעשתה לרובי ולה.

לכאורה יש בסרט את כל המרכיבים לדרמה בריטית תקופתית עשויה היטב: בימוי מהוקצע, משחק משובח, צילום מרהיב עין, נימוס בריטי, עלילה רומנטית הכוללת אי הבנות, תלבושות תקופתיות מעוצבות לעילא ועילא ופסקול מזדמזם. כל מה שדרוש כדי שקהל בורגני יתמוגג וימחה דמעה מהסרט בהצגה יומית. ואכן, 'כפרה' הוא כל הדברים הללו, ומי שיחפש רק אותם יבוא, מן הסתם, על סיפוקו. אפילו עבדכם הציני הצליח למצוא לחלוחית קלה בעיניו בתום הצפייה.

אבל ב'כפרה' יש יותר מעוד רומן רומנטי: הוא שייך לזן נדיר של סרטים שהצליחו לרגש אותי גם במישור הרגשי וגם באופן אינטלקטואלי. כשקראתי את ספרו של איאן מקיואן, עליו מבוסס הסרט, חשבתי שיהיה כמעט בלתי אפשרי לתרגם את הסיפור שבמרכזו לקולנוע מבלי לפגום אנושות במורכבות שבו. אבל הבמאי ג'ו רייט ('גאווה ודעה קדומה') והמחזאי כריסטופר המפטון ('יחסים מסוכנים') הצליחו בכך מעל למשוער.

הם עושים זאת בכמה אופנים: הראשון הוא הצילום היפיפה של שיימוס מקגארווי שמעביר את הסרט אט אט מהאווירה הפסטורלית והשלווה שבחלקו הראשון, אל הקדרות של שנות המלחמה ומצבם הנפשי המשתנה של שלושת הגיבורים. בערך במחצית הסרט מופיע שוט מרהיב, תנועת מצלמה יחידה בת כחמש דקות. השוט הזה, שבו רובי משוטט על החוף שפעם, לפני המלחמה, שימש כמקום מפלט למשפחות עם ילדים שבאו ליהנות מאוויר הים הפתוח והגלגל הענק שהוצב בו, מצייר את החוף, ואת המלחמה כולה, כחלק מסיוט מתמשך שלא יגמר לעולם: שמיים ארגמניים עם תימרות עשן מקיפים רבבות חיילים שמוראות המלחמה ניכרים על פניהם, קצינים בריטיים שיורים בראשיהם של סוסיהם הנאמנים והבוטחים כדי שלא יפלו לידי הגרמנים, כלי מלחמה הרוסים נטושים על החוף ועוד. מיקומו המדויק של השוט הזה בלב הסרט חוצה את עלילת הסרט לשניים, אבל המשמעות המלאה של החצייה הזו תתברר רק לאחר סיום הסרט.

האופן השני הוא עיצוב פסקול הסרט. דאריו מריאנלי, מי שהלחין את המוסיקה, החדיר אל פס הקול המוסיקלי גם מרכיבים סביבתיים: הזבובים שמדגישים את עצלות החיים באחוזה הכפרית השלווה שבתחילת הסרט, ותקתוקה הגובר של מכונת כתיבה שמלווה את בראיוני לאורך כל חייה, ומעביר את החשיבות הרבה שיש למילים בקידום עלילת הסרט.

האופן השלישי הוא הבניה המחוכמת של התסריט על ידי כריסטופר המפטון. מצד אחד הוא נצמד כמעט בדבקות לעלילת הספר. בסך הכל זהו עיבוד מאד נאמן למקור, אבל דווקא במקומות מסוימים וחשובים התסריט מתנתק מהמקור הספרותי. סצינת הסיום – שבה מגלמת את בראיוני שחקנית שלישית – שונה לגמרי מזו שבספר, אבל כמו הסוף המקורי היא בעלת עוצמה רבה, ומאירה חלקים מהעלילה שלפניה באור שונה. זהו עיבוד מתוחכם להפליא לספר נפלא. עיבוד שמצליח להעביר כמעט בדבקות את עלילת הספר ויחד עם זאת מצליח גם לחדור אל המישור הנוסף שבו הסופר ניסה לומר דבר או שניים על כוחן של מילים, הקשר בין סופרים לעולמות שהם בוראים באמצעות המילים הללו, ועל האופן שבו קוראים וצופים עשויים לפרש ספרים וסרטים. וממש כשם שהספר היה ראוי ליותר מקריאה אחת, הסרט הזה ראוי ליותר מצפייה אחת.