מייקל קלייטון

במקור: Michael Clayton
תסריט ובימוי: טוני גילרוי
שחקנים: ג'ורג' קלוני, טום ווילקינסון, סידני פולאק, טילדה סווינטון

התעוררתי היום בבוקר קצת יותר מאוחר ממה שתכננתי, אז לא התגלחתי לפני שיצאתי לעבודה. התלבטתי קצת מול המראה האם אפשר באמת ללבוש קורדרוי חום ומעליו מעיל שחור, או שזה נראה מדכא מדי ומתנגש עם הג'ינס. נסעתי לעבודה, התנועה היתה דלילה ממה שציפיתי, אז הגעתי מוקדם, אבל עדיין בחרתי לחנות בחוץ ולא בחניון, כי האוטו קצת מלוכלך ואולי הגשם ינקה אותו.

בקוראכם את הדברים, אני מתאר לעצמי שחלקכם חיכה לפואנטה; חלק אחר חיכה להסבר מי אני; אחרים אולי חיכו להודעת "האהא אני האקר ומעכשיו עין הדג זה בלוג משעמם", או לדרך כלשהי שבה הפסקה תתקשר לסרט 'מייקל קלייטון'. העיקר שבסוף כולם היו מאוכזבים.
זאת בדיוק ההרגשה שתהיה לכם בזמן שתצפו ב'מייקל קלייטון'.

כמו רוב הסרטים, גם הסרט הזה נפתח בכמה סצינות שנועדו לתת את הטון. כמו הביקורת, גם הן בעיקר מבלבלות את הצופה ומבטיחות דברים שלעולם לא ימומשו. על רקע הקרדיטים בתחילת הסרט, דובר בלתי נראה מספר על התגלות כמעט-דתית שעבר. קאט להרבה עורכי דין בחדר ואישה מזיעה בכבדות בשירותים. קאט למייקל קלייטון, הלא הוא ג'ורג' קלוני, משחק פוקר, ואחד השחקנים מציק לו עם סיפור מהעבר. קאט, קאט, קאט ופתאום מופיע הכיתוב "לפני ארבעה ימים". נו, אז לא נותר לי אלא לשקוע בנוחות בכיסא ולראות את סיפורו של מייקל קלייטון, עורך דין ושחקן פוקר לא מגולח במיוחד, ואיך הוא מתקשר להרבה עורכי דין ואישה אחת מזיעה.

במהרה מתברר שמר קלייטון הנ"ל הוא עורך דין למבצעים מיוחדים. התמחותו הרשמית היא אמנם דיני ירושות, אבל המומחיות האמיתית שלו היא בקרת נזקים, לאנשים שיכולים להרשות אותו לעצמם. אם למשל תוך נסיעה ברולס המפואר שלכם פגעתם במישהו באישון ליל, קלייטון הוא אותו אדם שמגיע תוך 20 דקות, פורק את התיק ומודיע לכם שהוא מבין שיש בעיה, ובואו נראה איך אנחנו יוצאים מזה. מייקל קלייטון לא מחולל ניסים, הוא פשוט יודע להוציא את המיטב במסגרת הנתונים הקיימים: להרים טלפון לחבר שחייב טובה, להציע בקשיש לאדם הנכון, ובעיקר לדבר הרבה – כל אלה כלי עבודה כשרים, שבהם הוא עושה שימוש בלי היסוס. אבל לביים מוות של מישהו, להעלים ראיות, או אפילו לתקוע את טחנות הצדק בכוונה תחילה בעזרת טכניקות התדיינות ארכניות – אלה אסורים.

במציאות כמו במציאות, גם למייקל קלייטון יש כמה בעיות מאד לא זוהרות, וביניהן העובדה שהוא מתקרב לגיל 45 ופנסיה אין. עבודה יש, תודה לאל: החברה שבה עובד קלייטון עוסקת מזה שש שנים בתיק "יו נורת"', שבו היא מגנה על תאגיד ענק המואשם בכך שהוא מייצר דשן המרעיל מי תהום. על התיק ממונה אחד ארתור אידנס (טום ווילקינסון), פרקליט ותיק וחבר אישי של קלייטון, שבבוקר בהיר אחד, באמצע תצהיר כזה או אחר בחדר מלא אנשים חשובים ולחוצים, מתפשט ומצהיר על אהבתו לאחת מהתובעות. זו הבעיה שקלייטון נשלח לסדר, ובאמתחתו ארבעה ימים, ילד מאישתו לשעבר וחיוך שרמנטי.

הסרט שומר על טון מציאותי לכל אורכו, מה שמכתיב סגנון משחק מאד מאופק ומשכנע של קלוני, ועלילה שלא מחייבת סספונד כמעט באף נקודה. התאגיד רשע – אבל במידה, האנשים הטובים טובים במידה, והבעיות הן בעיות שכל אחד יכול להתחבר אליהן, בתנאי שהוא עו"ד גרוש בן 45, כמובן. קלייטון משחק פוקר ומפסיד, כי רוב בני האדם לא יודעים לשחק פוקר היטב, והוא אחד מהם; קלייטון חייב כסף וצריך לשלם את כולו, כי המאפיה לא מוותרת לאף אחד; קלייטון מנסה לקמבן יציאה עם הילד לסרט וגם להספיק קצת עבודה תוך כדי, והילד קולט שהוא לא מרכז העניינים ומבקש לחזור הביתה, כי יותר קשה לעבוד על ילדים ממה שנראה. יש בסרט סיפור על בעיה משפטית שעו"ד מנסה לפתור, וברקע יש הרבה כסף – כי זה הרקע של מאבקים משפטיים שמערבים תאגידים גדולים, ולא כי זה מסעיר או כי בסוף זה יאפשר לפתור את כל בעיות העולם.

אבל זו גם מפלתו של הסרט: אין בו רגעים ממש גדולים. אין בו הירואיזם, מעללי הקרבה עצמית או תהפוכות גורל מדהימות. אין פה אף רגע שמוציא מישהו גדול מהחיים. לחובבי המינימליזם הסרט יהיה חגיגה, לחובבי האסקפיזם – אסון. רוצה לומר, אין בסרט שום בעיות טכניות. המשחק, בעיקר של טום ווילקינסון, מעולה. התסריט הוא אחד האמינים שראיתי. הצילום לא מתחכם ודי אפקטיבי. אבל כשמנצלים את כל המרכיבים המעולים טכנית האלה לעשיית סרט שזה הטון שלו, חווית הצפיה בסרט מזכירה קריאת עיתון: שמעתי על משהו שקרה במציאות לאנשים שהם לא אני, ועכשיו איפה הספורט.