ארץ קשוחה

במקור: No Country for Old Men
תסריט ובימוי: ג'ואל ואיתן כהן
על פי הספר 'לא ארץ לזקנים' מאת קורמק מק'קארתי
שחקנים: ג'וש ברולין, חאווייר ברדם, טומי לי ג'ונס, וודי הארלסון, קלי מקדונלד

זה הרי קרה לכולנו: אתה סר לפיק-אפ בר הקרוב למגוריך ונתקל שם באישה היפה ביותר שראית מעודך. מיד הניצוצות עפים ואתם משתנעים אל הדירה שלה, שם היא גורמת לך להרגיש דברים שלא ידעת שהגוף שלך יכול להרגיש. ואז, כשאתה מפשיל את תחתוניה בתרועת ניצחון, אתה מגלה שזו לא היא אלא הוא. בשלב הזה שתי תגובות עולות על הדעת. יש אנשים שינוסו כל עוד נפשם בם. אחרים, מאידך, ימשכו בכתפיהם ולא יתנו לזוטות כאלו להרוס את הערב. מעשה ליידי-בוי שכזה עושים האחים כהן בצופי 'לא ארץ לזקנים' (שמו הנכון של הסרט שעוברת לכדי 'ארץ קשוחה'). אחרי שעה וארבעים של מותחן אלים, קשוח ומרתק, הצופים מגלים פתאום שהסרט הוא לא מה שהם חשבו, אלא משהו אחר.

אילו היה 'ארץ קשוחה' מותחן פחות מצטיין, אולי היפוך החברבורות הזה היה פחות שערורייתי. אבל 'ארץ קשוחה' הוא עד כדי כך טוב. לואלן מוס (ג'וש ברולין) הוא טקסני פשוט-יום שנתקל, במהלך ציד צבאים (הו, הטרמה) בשרידיה של עסקת סמים שהשתבשה באורח מחריד. בעקבות אותה עיסקה נותרה במקום ללא השגחה מזוודה מלאה בכסף, ולואלן לוקח אותה וחוזר, שמח ומאושר, אל אשתו הקטנה. אבל לאנשים שהכסף שייך להם בדין יש דרכים לאתר אותו, והם לא מרוצים. לואלן נחלץ בעור שיניו, שם את אשתו על אוטובוס לאמא שלה, ונס על נפשו.

האנשים הרעים שולחים בעקבותיו אחד, אנטון שיגור, שלא ניתן לתאר אותו אלא כקייזר סוזה עם פיגור קל. חאווייר ברדם משחק אותו בפנים מתות, מבטא רך ומצמרר וקארה עוצר-נשימה, שהיה מחריד אפילו ב-1980, השנה שבה הסרט מתרחש. שיגור מחסל את הטקסנים כפי שהם מחסלים את הפרות שלהם, בעזרת בלון אוויר דחוס; זו לא דרך נעימה למות, אבל האחים כהן הופכים אותה לדרך מאד אסתטית. אין לו נקיפות מצפון, לא תאוות או רצונות, ורק תחביב אחד: להניח לקורבנותיו להטיל מטבע על מנת שייקבעו האלים מי יחיה ומי ימות. הוא רודף אחרי לואלן בנחישות ובאדישות של אסון טבע.

וישנו גם השריף טום אד בל (טומי לי ג'ונס), שבמחוזו התרחשה אותה עסקת סמים אומללה. אבל יותר משהשריף בל עסוק בחקירה נמרצה של האירועים עקובי הדם, הוא מלווה אותם בפרשנות נוגה על מצבה המדורדר של אמריקה, ועל כך שאין ארץ לזקנים ואין מדינה לאהבה. שלושה גברים – לואלן הפרגמטיסט, שיגור השטני, והשריף הפילוסופי – שלא מדברים הרבה, וכל אחד מהם מייצג פן אחר של המצב האנושי.

אבל למי יש זמן להרהר במצב האנושי בזמן ששיגור רודף אחרי לואלן. יא חביבי, כזה מותחן מרתק ומורט-עצבים מזמן לא הזדמן לנו. שוו בנפשותיכם סרט קמצן בדיבורים אבל עשיר בתיאורים מדוקדקים של הפעולות הכי קטנות וטריוויאליות של גיבוריו – טעינת רובה, ניקוי פצע, הטלת מטבע. השקט הזה, הנובע מחסרונו המבורך של פסקול מוזיקלי, מנוקד בפרצי אלימות קצרים ומתוזמרים להפליא. כמו הגברים שלו, 'ארץ קשוחה' לא מתרגש משום דבר. את הרגעים השקטים ואת האלימות הגועשת הוא מתאר באותה שפה קולנועית רזה במכוון, בלי הרבה תנועות מצלמה או עריכה אפילפטית. דווקא הלאקוניות הזו הופכת את 'ארץ קשוחה' לסרט דרוך והדוק במיוחד. במשך שעה וארבעים דקות.

ואז מגיע אותו סוף מדובר. בדיוק בנקודה שבה היינו מצפים לשיא הסרט, למפגש הפיסגה העקוב מדם בין הדמויות הראשיות, הסרט מוריד בפתאומיות שלושה מהלכים והופך להרהור פילוסופי. ומי שציפה לאותו דו-קרב אימתני מתרגז, ואולי מרגיש שרימו אותו. אבל הרמזים היו שם לכל אורך הדרך, בצילומי הנוף הנוגים, בפאסיביות התמוהה של השריף, בדמויות המשנה שעוקבות ממרחק אחרי התגלגלותה של העלילה המרכזית.

אני עדיין לא יודע אם אני אוהב את סוף הסרט. מצד אחד, ירידה חדה ברמת האנדרלין בדם לא מעניקה הרגשה נעימה. מצד שני, דווקא הסטייה הכל-כך בעייתית הזו מהמסלול המוכר של סרטי מתח, הופכת את 'ארץ קשוחה' לאחד מהסרטים האלה שחוזרים ודשים בהם ומוצאים בהם משמעויות חדשות. היכולת הזו לרתק צופים לא רק בזמן הצפיה, אלא גם זמן רב אחרי שראו את הסרט, היא יכולת נדירה. מעבר לשאלה האם 'ארץ קשוחה', או הסוף שלו, הם טובים או רעים, חשוב יותר לומר שמדובר באחד הסרטים הכי הרי-משמעות ופוריים של השנים האחרונות, וזה מהותי הרבה יותר מכל ציון שינתן לו.

ובכלל, מי שמתאכזב מ'ארץ קשוחה' כנראה לא מכיר את האחים כהן. הרי זו לא הפעם הראשונה שבה הכהנים עשו קולנוע טפילי, שלוקח ז'אנר, מתחנף אליו, עושה לו כבוד, ואז, באבחה אחת, הופך אותו מבפנים החוצה ועל הראש. אם נחזור לאלגוריה שבה פתחנו, אם אתה לא רוצה לגמור את הלילה עם בולבול ביד, עדיף לא לחפש את אשת חלומותיך דווקא בגיי-בר.