זה ייגמר בדם

במקור: There Will Be Blood
תסריט ובימוי: פול תומס אנדרסון
על פי הספר '!Oil' מאת אפטון סינקלייר
שחקנים: דניאל דיי-לואיס, פול דיינו, דילון פרייזר

'זה ייגמר בדם' הוא סרט-מפלצת.

לא רק משום שהגיבור שלו הוא מפלצת, אלא בעיקר משום שאין בסרט רגע יחיד של חמלה או נחמה. מערכות היחסים שהוא מתאר הן מסכות ארוכות של שיעבוד והשפלה, ריטואלים חוזרים ונשנים של אלימות גופנית ונפשית. הקלישאה אומרת על סרטים דומים ש"אין בהם טובים או רעים"; היא איננה נכונה לגבי 'זה ייגמר בדם': אין בו "טובים". יש בו רק דמויות פגומות, נכות מבחינה רגשית או גופנית או משתי הבחינות גם יחד, ופול תומאס אנדרסון, הבמאי והתסריטאי, עוקב אחריהן בלי לרחם ובלי לנסות להבין. הנוף הצחיח של דרום מערב ארה"ב הוא גם נופו המוסרי של הסרט: מדבר ציה.

'זה ייגמר בדם' מתחיל כאשר דניאל פליינוויו נמצא עמוק בתוך פיר כרייה – הוא מחפש אחר מרבצי כסף. קשה להבחין בתווי פניו מאחורי הזקן הסבוך, ובאור העמום קפלי החולצה של דניאל נראים כמו המשכן הטבעי של תצורות האבן על קירות הבור. דניאל הוא אחד עם האדמה. והנה הוא מחליק מעל הסולם היורד אל הבור ושובר את רגלו. בכוחות על אנושיים הוא מחלץ את עצמו מתוך הקבר שכרה לעצמו, כמו הברון מינכהאוזן המושך את עצמו בציציות ראשו. דניאל פליינוויו מוליד את עצמו, ללא אב וללא אם. המצלמה מלווה את דניאל כשהוא מושך את עצמו מן הפיר אל עבר הגבעות. ואז, במקום תרועת ניצחון מאז'ורית, נשמעת צווחת כינורות ההולכת ונצברת מעלה-מעלה עד לשיא צורם ומבשר רעות.

זו סצינת הלידה של איש הנפט דניאל פליינוויו. בפעם הבאה שאנחנו פוגשים אותו הוא כבר יזם מבוסס, הנתמך על ידי צוות נאמן של עובדים ועל ידי בנו בן ה-10 לערך, אייץ'-דבליו. יום אחד מגיע אליו צעיר צנום ובעל פנים ירחיים בשם פול סאנדיי, והוא משכנע את דניאל לקנות ממנו מידע על חוותו של אביו, שנפט זורם בכוח בכל עורקיה התת קרקעיים. דניאל ובנו מגיעים אל החווה, ושם איליי, אחיו התאום של פול ומטיף אוונגליסטי כריזמטי, מסכים למכור לדניאל את החווה, בתנאי שיתמוך בכנסייתו, "כנסיית ההתגלות השלישית". מאותו הרגע הופך מיזם הנפט של פליינוויו לחלק מהקהילה המקומית, וחייהם של איליי ודניאל ניצררים זה בזה.

שארית הסרט מתארת את יחסיו של דניאל עם איליי, עם בנו, ועם אחיו למחצה שמופיע משום מקום. אבל קשה מאד לדבר על עלילה קוהרנטית, ממש עד לסצינה האחרונה. במקום עלילה, אנדרסון מעמיד שורה של סצינות אפיזודיאליות שיוצרות יחד את אחד הדיוקנות הקולנועיים חסרי הרחמים ביותר שידע הקולנוע האמריקני. פליינוויו הולך ונעשה עשיר, אבל העושר אינו מפייס אותו. להיפך, העושר מתרגם לעוצמה, והעוצמה הזו נאגרת ונאגרת ונלחצת אל תוך גופו כמו קפיץ והיא מאותתת על עצמה בעמידתו השפופה והדרוכה, ומבטו המלוכסן ובפניו המעוותות תמיד, ובאופן שבו הוא מפסיק לומר מילים ומתחיל לירוק אותן. דניאל הולך ומאבד את שפיות דעתו, אוגר את המיזנתרופיה שלו טיפין טיפין, כמו גייזר, כמו באר נפט שרק מחכה להתפוצץ. בשום שלב אנדרסון לא מספק הסברים או הנמקות – פסיכולוגיות או אחרות – למגלומניה של דניאל. הוא רק מתאר אותה, מתעד את התהליך המפרך שבו פליינוויו כורה עצמו למפלצת.

רוברט אלסוויט, צלמו הקבוע של אנדרסון, מצלם נפלא, כהרגלו. אבל אלו לא צילומי הנוף הנהדרים, או מגדלי הקידוח הבוערים על רקע הלילה הכחול, שמייחדים את עבודתו. זו הדרך שבה הוא מצלם את פליינוויו. לדוגמה, כאשר הוא משוחח עם קבוצה של חוואים, והמצלמה נשארת ממוקדת בפניו, גם כאשר אחרים מדברים; או כאשר הוא פוגש את אחיו למחצה והמצלמה נשארת מאחורי גבו, כופה עלינו את נקודת מבטו של פליינוויו אבל מסתירה מאיתנו את פניו; או כאשר הוא יושב במסעדה עם בנו ומקשיב ליריביו מדברים עליו, ואת פניו כמעט שמסתיר תפריט שמחזיק אחד מאותם יריבים, וכפי שהצופים לא יכולים להתרכז בפניו של הגיבור, כך הלהג מהשולחן הסמוך לא מאפשר לדניאל להתרכז בארוחה. האופן הזה שבו אלווסיט מצלם את דניאל הופך אותו לדמות מגלומנית, מהפנטת, ומצד שני, לאדם בלתי מובן ובלתי מוסבר.

אל הצילום האינטימי והחודרני הזה מצטרף הפסקול הסיוטי של ג'וני גרינווד, שכמעט אין בו קטעים סימפוניים שגרתיים. יש בו הרבה חריקות וצרימות של כלי מיתר, אקורדים דיסוננטיים של פסנתר וכלי הקשה שיוצרים מקצבים שבורים, זמזמניים. אנדרסון מפליא להשתמש בפסקול, גם בקטעים הפעלתניים יותר, כאשר מגדלי הקידוח נבנים, אבל כוחה של המוזיקה מתגלה בעיקר כאשר היא מתגנבת אל תוך הסצינות המינוריות יותר, שבהן לא קורה הרבה ולא נאמר דבר חשוב, אבל המוזיקה המסויטת פתאום צובעת אותן מחדש.

אי אפשר לא לומר דבר על המשחק של דניאל דיי לואיס. אני התרשמתי פחות מהתפרצויות הזעם שלו, לא משום שהן היו גרועות – הן היו מצמררות – אלא משום שמשחק טוב מזוהה בדרך כלל עם משחק צעקני. אבל דיי לואיס בונה את הדמות שלו דווקא ברגעים השקטים, ברגעים של שתיקה, ואז אפשר לראות איך השנאה הולכת ונצברת מתחת לפני העור שלו, חורצת חריצים וקמטים ופוערת חיוכים שאין בהם אפילו חצי זווית של שמחה. אבל בכל ההילולה סביב דיי לואיס נשכח פול דאנו הצעיר, המגלם את פול ואת איליי, ונשכחת גם העובדה ש'זה ייגמר בדם' הוא לא הצגת יחיד, אלא דו-קרב בין שני אקדוחנים טרופי נפש, ושהמטיף ההיסטרי, הנשי, הצווחני, של דאנו הוא יריב ראוי לקאובוי המופנם והדחוס של דיי לואיס.

כשאדם מן היישוב מתבקש לחוות את דעתו על סרט, הוא בדרך אומר שהוא "אהב" אותו, או שהסרט "יפה" בעיניו. אבל 'זה ייגמר בדם' הוא לא בדיוק סרט מן היישוב, ולמונחים כמו "אהבה" או "יופי" אין משמעות לגביו. 'זה ייגמר בדם' הוא אולי סרט יפה לעין, אבל המבט שלו בדניאל הולך ומתכער ככל שדניאל הולך ונעשה מפלצת, והגיבור עצמו, שנולד כעל-אנוש, מתדרדר לכדי קריקטורה גרוטסקית של עצמו בדקות הסיום. אהבה, כאמור, אין בין הבמאי לגיבור שלו, וקשה לדמיין צופה שיזדהה עם דניאל או עם איליי. 'זה ייגמר בדם', כמו דניאל, הוא סרט מכוער, חסר אהבה ובלתי ניתן לאהבה. אבל יש בו עוצמה מדהימה, מפלצתית. זו לא עוצמה של סיפור אהבה בלתי אפשרי או של ניצחון כנגד כל הסיכויים. זו העוצמה של סילון נפט הבוקע בכוח אדירים מתוך מגדל קידוח ומתלקח ובוער עד שהוא מכלה את עצמו וכל מה שסביבו כליל. זהו קולנוע שחור, שלילי, חדור שנאה, וזהו קולנוע גדול.