אוסקר 2013, מההתחלה ועד הסת'

הבלונד, הג'ניפר לורנס, הדיי לואיס, ארגו וסת' מקפרליין. סיכום סובייקטיבי ועייף של טקס האוסקר 2013

שלום וברוכים הבאים לטקס "יופי שהפסדנו" השנתי, שבו מדי שנה סרט ישראלי מועמד, לא זוכה, ‏ואז הרבה אנשים בארץ שמחים מאוד כי הוא היה אנטישמי ואנטי ציוני ומשרת את אויבינו. והשנה, ‏שמחה כפולה! לא סרט אחד, אלא שני סרטים ישראליים מועמדים ולא זוכים. איזו התרגשות.‏

האמת, זה מבאס. זה לא מבאס משום שהסרטים הישראליים לא זכו – לא ציפיתי שהם יזכו, כבר ‏שבועות שברור ש"מחפשים את שוגר מן" הוא בלתי מנוצח. אבל מבאס שפתאום דיונים על ‏האוסקר הופכים לדיונים פוליטיים. חשבתי שאני נמצא בפינה אסקפיסטית של ספורט וסטטיסטיקה ‏איזוטריים שרק חובבי קולנוע מזן מסוים מתעניינים בהם, ופתאום – הכל נמצא בכותרות הראשיות ‏ובשיא האקטואליה, הפוליטיקה, הטוקבקיסטים המתלהמים זה מול זה וזעקות ה"סמולנים". ‏איכס. אני רוצה את האוסקר שלי כמו פעם: ארוך, משעמם, שטותי וחסר כל חשיבות או משמעות ‏בעולם האמיתי.‏

המצביעים באקדמיה, אגב, כנראה חושבים כמוני. בקטוגרית הסרט התיעודי הטוב ביותר, למשל, ‏הבחירה היתה בין שני סרטי סכסוך, אחד אונס ואחד איידס. מה הפלא שהם בחרו בסרט ‏המוזיקלי האופטימי.


מנחה האוסקר השנה היה סת' מקפרליין, מה שהעלה בסלונים רבים את השאלה מי זה סת' ‏מקפרליין. אה, הוא האיש הזה שמדובב הרבה סרטים מצוירים, והוא גם ביים את "טד" השנה. הוא ‏גם מנחה? הוא כאילו מופיע? והוא גם שר? וואלה. סת' מקפרליין, מתברר, הוא הילד שאוהב ‏להתפעל מכמה שהוא פרוע ומשולח רסן ואוי ואבוי מה שאני הולך להגיד כל רגע, שמישהו יסתום לי את הפה כבר, כשבעצם ברור ‏בדיוק מהם הגבולות שלו ועל מה מותר לו לצחוק ומה לא. אבל היו לו בדיחות טובות, גירסת ‏בובות הגרב ל"הטיסה" היתה טובה הרבה יותר מהסרט המקורי (זה סרט שהייתי שמח לראות, אגב), והשיא המוזיקלי של הערב לא היה ‏השירה של אדל, אלא הנאמבר המוזיקלי "ראינו את הציצים שלך". סגולה למוזיקה טובה שהיא מעודדת את הרוחות.‏
‏ ‏

אוקיי, בהחלט מוצדק לתת לאוונג'רס להגיש פרס או שניים. ומאוד מוצדק גם שאלה יהיו פרסי ‏האפקטים והצילום. אבל אם אתה עומד להכריז "האוונג'רס! הם כולם כאן!", אולי כדאי שהם באמת ‏כולם יהיו שם. מצטער, בלי תור, ובעיקר בלי סקרלט ג'והנסן, הם לא האוונג'רס, הם סתם חבורה ‏של גברים בחליפות. כלומר, ארבעה גברים בחליפות וסמואל ל. ג'קסון בווסט אדום, מצהיר "נחשים! על המטוס!". כלומר, הוא לא באמת אמר את זה, אבל אני עדיין לא מצליח לראות אותו על במת האוסקר בלי לדמיין אותו מצהיר על נחשים.‏


אוקיי, אוסקר, באופן רשמי הגזמת עם עניין ה"לנגן אנשים החוצה". לפעמים אנשים נואמים יותר ‏מדי זמן, ואנחנו מאוד ממהרים כי יש לנו עוד חמישה שירים ארוכים להפליא לשמוע היום, והאנשים ‏האלה לא כל כך מעניינים אותנו, ולכן צריך לרמוז להם בעדינות שצריך לרדת מהבמה. אז ‏התזמורת מתחילה לנגן. עד כאן הכל ברור וידוע. אבל – "מלתעות"? ט-דם? ט-דם ט-דם ט-דם? ‏זאת באמת הבחירה הטובה ביותר לנעימת ה"תודה, שמענו, עכשיו בבקשה רד מהבמה"? בדרך ‏כלל, הנעימות שמושמעות על גבי הנאומים הם רמזים דקים. הפעם זה נשמע כמו "רד מהבמה תוך ‏חמש שניות או שנאכל אותך. בלי צחוק. איבר אחרי איבר. יהיה הרבה דם". ואנשים טוענים שלשאת נאומי תודה ‏באוסקר היה עניין מלחיץ קודם.‏


זה היה ערב של דיוות. כשסוף סוף אחד מהמועמדים לפרס השיר הטוב ביותר הוא שיר שאנשים ‏באמת אוהבים ושומעים ("סקייפול"), נחמד לראות אותו מבוצע על ידי אדל על הבמה. אבל באותה הזדמנות קיבלנו גם את ברברה סטרייסנד, שהיא בערך מה שאדל תהיה בעוד 50 ‏שנה, ושירלי בסי, שהיא מה שאדל תהיה בעידן הקרח הבא. שירלי בסי נולדה לפני מלחמת העולם ‏השניה.היא היתה בסביבה כשההורים שלכם נולדו. מדהים שהיא לא סתם עומדת על הבמה אלא עומדת על הבמה ושרה בקול גדול (אם כי ‏חורקני מעט). ועדיין, יותר טוב מראסל קרואו.


מצביעי האקדמיה האמינו השנה בשיוויון בנטל, וחילקו את הפרסים באופן כמעט שיוויוני. במקום ‏להערים פרסים על סרט אחד, הם חילקו קומץ לכל אחד. "חיי פיי" יצא מהטקס עם הכי הרבה ‏פרסים – ארבעה. "ארגו" ו"לס מיסרבלס" (כפי שג'ון טרבולטה קורא לו) – שלושה. אף סרט אחר ‏לא יצא עם יותר משניים. זה נראה כמו חלוקה כמעט אקראית, אבל למעשה הצפיה בטקס גילתה ‏שהיה טרנד אחד ברור: הבלונד. מספר גדול באופן חשוד של הזוכים, גברים ונשים, התגאו ברעמת ‏שיער בלונדיני ארוך, כאילו המצביעים בכוונה תחילה בחרו במועמדים שנראים כמו לגולאס. הגדיל ‏לעשות הצלם של "חיי פיי": רשמית, האיש הזה נקרא קלאודיו ‏מירנדה, אבל לא תצליחו לשכנע אותי שזה לא היה טל פרידמן עם פאה נוכרית של קלודיה שיפר ‏שנשארה לו מפורים.‏


לעצור הכל, ג'ניפר לורנס נפלה! משום מה, לורנס הגיעה לטקס עם שמלה בגודל של אזור חיוג ‏‏04, וזה התנקם בה כשניסתה לעלות על הבמה כדי לקבל את האוסקר הראשון שלה (וככל הנראה לא האחרון). וזו הפעם השניה החודש שבה היא סובלת מפאשלה שמלתית במהלך עליה לבמה לקבלת ‏פרס, אחרי שבטקס פרסי ‏SAG ‎‏ השמלה שלה חוותה רגע של התפרקות. וואי וואי, איזה פאדיחות! ‏איך היא חיה עם עצמה! איך היא מרשה לעצמה ככה להשפיל את עצמה בעודה מקבלת שניים ‏מהפרסים היוקרתיים ביותר הקיימים בתחומה, חודשים ספורים אחרי שכיכבה באחד משוברי ‏הקופות הגדולים של השנה, וזוכה להכרה כדבר המגניב ביותר שקרה להוליווד מזה שנים, בגיל ‏‏22! פשש. אני במקומה הייתי מה זה מתפדח.‏

ברצינות, תראו את ג'ניפר לורנס מתראיינת אחרי קבלת הפרס ונראה אתכם אומרים שהיא לא ‏מלכת העולם.‏

כריסטוף וואלץ קצת מדאיג אותי. הוא חביב מדי. כשהוא משחק דמויות גרמניות רצחניות ‏ומגניבות, זה יושב עליו טוב. אבל כשהוא מופיע באוסקר בתור עצמו, הוא חביב מדי. הוא קטן ‏וחמוד כל כך שזה מטריד. הייתי שם עליו עין. החששות הוצדקו כשמאוחר יותר כריסטוף וואלץ ‏עלה שוב לבמה, והפעם טען שהוא מיכאל האנקה ושהוא מקבל את פרס הסרט הזר הטוב ביותר ‏על "אהבה". האם הוא נאצי פסיכופט המפלס את דרכו בחברה ההוליוודית הגבוהה במסווה של ‏במאי מוערך, עד הרגע שבו יתחרפן ויתחיל לירות בכולם? זה סרט שהייתי שמח לראות, אגב.‏


במשך שנים היה כתוב בטריילרים ובפוסטרים "זוכה האוסקר בן אפלק", וזה תמיד היה מבלבל ‏מאוד, כי בכל פעם עצרתי וניסיתי להיזכר מתי בדיוק בן אפלק זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ‏ביותר. למעשה הוא לא זכה בו אף פעם: הוא זכה, ביחד עם מאט דיימון, בפרס התסריט על ‏‏"הסיפור של וויל האנטינג". אבל הוא שחקן, והוא זוכה אוסקר, אז הוא שחקן זוכה אוסקר. אז השנה ‏זה יתחיל שוב: מתברר שאת שיר הנושא של הסרט "‏Chasing Ice‏" (הסרט הכי מה-זה-הדבר-הזה-‏בחיים-לא-שמעתי-עליו שקיבל מועמדות לאוסקר מחוץ לקטגורית הסרט התיעודי הקצר הטוב ‏ביותר בשנים האחרונות) שרה סקרלט ג'והנסן. כן, ההיא. אימרו מעתה: השחקנית המועמדת ‏לאוסקר, סקרלט ג'והנסן.‏

אה, וגם אפלק קיבל איזה פרס, בסופו של דבר.‏


מריל סטריפ היא בעלת הבית באוסקרים. מה שהיא מחליטה – עושים. השנה, למשל, היא החליטה ‏שדניאל דיי לואיס הולך לקבל את פרס השחקן הטוב ביותר, והכריזה על כך שהוא הזוכה – אם אני ‏לא טועה – בלי לטרוח לפתוח את המעטפה. לא שזה הפתיע מישהו, כלומר, כל העולם ואחותו ‏שהסרט האחרון שראתה בקולנוע היה "טיטניק" ידעו שאין שום תחרות לדניאל דיי לואיס השנה, ‏אבל נדמה שהפרס הוענק לא משום שזה מה שהאקדמיה החליטה, אלא משום שזה מה שמריל ‏אמרה, ומה שמריל אמרה – הולך. ‏That's all‏.‏

ובכל זאת, היתה הפתעה בקטגוריה הזאת: דניאל דיי-לואיס, השחקן הכה אובססיבי ופרפקציוניסט ‏ושיטתי ורציני, הביא באופן מפתיע את נאום הזכיה המצחיק ביותר בטקס, כשסיפר שתפקיד ‏אברהם לינקולן למעשה יועד במקור למריל סטריפ. (זה סרט שהייתי רואה, אגב).‏


אחרי שנים של חיפושים, מתברר שהאקדמיה הצליחה למצוא מישהו בכיר יותר מג'ק ניקולסון כדי ‏שיגיש את פרס הסרט הטוב ביותר. המגישה היתה מישל אובמה. את הסידור הזה, אני מוכן ‏לנחש, האקדמיה עשתה כשהיה נדמה שזה "לינקולן" שעומד לזכות. אשתו של הנשיא השחור ‏הראשון מכריזה בשידור ישיר מהבית הלבן על זכיתו של הסרט על לינקולן – זה היה יכול להיות ‏הולם ביותר. אבל יצא לה "ארגו". נו מילא. היה יכול להיות קצת מביך אילו זה היה "ג'אנגו ללא ‏מעצורים".‏

אז אם לסכם: הסרט שרובו היה וירטואלי זכה בפרס הצילום, הסרט עם המשחק העצי והמעושה ‏ביותר קיבל את פרס הבימוי, ו"ארגו", לדעת האקדמיה, הוא הסרט הטוב ביותר למרות שהבימוי, השחקנים והצילום בו דווקא לא משהו. נו טוב. אני יכול לחיות עם זה.‏


יום האוסקר הוא תמיד העמוס ביותר בשנה לכל מי שכותב על קולנוע. שתי שניות אחרי שבן אפלק החזיק את האוסקר ביד קראו לי למונית כדי להזניק אותי ‏לאולפן של אורלי וגיא כדי לספר שוב שארגו זכה. נהג המונית שאל על מה אני הולך לדבר, וכשסיפרתי ‏לו שאני מדבר על האוסקרים, הוא אמר שהוא בעצמו לא רואה סרטים בכלל, אבל השבוע דווקא ‏צפה ב"חמש מצלמות שבורות", כי היה את זה חינם ב-‏VOD‏. "זה נורא מרגיז שזה מוציא את הצבא ‏רע, אבל זה היה מעניין", הוא סיפר לי. "זה על כפר שפתאום באו ובנו להם את חומה באמצע. ‏ומישהו בכפר גם נהרג בהפגנות. ואתה רואה את זה ואתה אומר, וואלה, אולי הם בכל זאת קצת ‏צודקים".‏

מי אמר ש"חמש מצלמות שבורות" לא זכה באוסקר.‏

לעדכון החי מהטקס ורשימת הזוכים