אוסקר 2020: הטובים ניצחו

היום התרחשה היסטוריה, ומה שלומכם?

"אבל איך פרזיטים ניצח?" שאלו אותי בסוף הצפייה באוסקר.
"כי הוא פשוט היה הסרט הכי טוב של השנה" עניתי.
"וזה לרוב משנה בטקסים האלה?".

אז, לא, זה לא, אבל גם – כן, זה כן. אחרי סיבוב ניצחון של שנה שלמה לבונג ג'ון הו, "פרזיטים" בעט את ההום ראן וקלע את הטאצ'דאון ועוד ביטויי ספורט משובשים, ועשה את הבלתי יעשה – גרם לסרט זר לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר. טירוף. מה שהיה משאלת לב שאנשים לא ממש העיזו להביע בקול הפך אתמול לקונצנזוס החובק של השנה, ובצדק רב. שנה שבה 7/9 מהמועמדים הם על גברים לבנים? ויכוח על הדרת נשים ממועמדויות הבימוי? טקס חביב ביותר אבל עם מחסור בקטעים לפנתיאון? זכרון עמום, תודה ששאלתם – לעד הטקס הזה ייזכר בעד הרגע שבו פרזיטים זכה באוסקר, ואז עוד פעם, ואז עוד פעם.

אז מה הכשיל את "1917" מלזכות במה שהיה נראה ברור שהוא הולך לזכות בו? אני מניח שקוקטייל של דברים ובראשם מחנה "זה רק משחק מחשב" ומחנה "די לסרטים על גברים לבנים זועמים". הייתי מפנה גם השנה אצבע לשיטת ההצבעה המוזרה כאשמה פוטנציאלית, אבל הזכייה של בונג בפרס הבימוי מבהירה: הוליווד, למרות הכל, מאוד מאוד מאוד אהבה את הסרט הזה. ובצדק.

ומה היה בטקס חוץ מ"פרזיטים"? פרסי המשחק הלכו לחשודים המיידים (פיט, זלווגר, דרן, פיניקס) כאשר רק האחרון עשה משהו שמתקרב לנאום נחרט בזכרון, אבל כולם היו מאוד חביבים (חוץ מזלווגר המאוד חלבית), "צעצוע של סיפור 4" הראה שהזכייה של "ממד העכביש" בשנה שעברה היה גיהוק ושמאפיית דיסני עדיין חזקה באוסקר, טאיקה ואטיטי הפך ל"זוכה האוסקר טאיקה ואטיטי" (בזכייה מעוררת מחלוקת בפרס התסריט המעובד על פני גרטה גרוויג), "האירי" זומבר מעבר לכל מידה הגיונית (לא יכלו לתת לו פרס עריכה לפחות? תלבושות? תפאורה? נו בחייאת), "ג'וקר" עשה היסטוריה עם המלחינה הראשונה שזוכה בפרס הפסקול (כאשר הוא אינו מפוצל), "פורד נגד פרארי" זכה בחצי מהפרסים עליהם היה מועמד (זה עדיין רק 2, ובכל זאת), ו"נשים קטנות" זכה בפרס התלבושות כי שמלות.

בגזרת הטקס עצמו – בסך הכל הוא בהחלט היה. הוא הרגיש מעט פחדני, מעט מטומטם (הקטע של להציג מישהו שמציג מישהו היה חסר טעם ברמה כזאת שאפילו האקדמיה עצמה צחקה על זה, אבל לצחוק על זה לא הופך את זה למגניב בשום צורה), עם כל מיני קטעים לא ברורים (הראפ באמצע הטקס שסיכם אותו הוא מאותם רעיונות שהם אחלה על הנייר ולא ממש עובדים בלייב) וכל מיני קטעים חמודים בסך הכל (רבל וילסון וג'יימס קורדן מצטערים על "חתולים", הלא-הנחייה של כריס רוק וסטיב מרטין). היה חסר איזה קטע גדול באמת, אבל לצערנו גם נמנעו מקטעים מביכים ומתישים. התוצאה הכוללת הייתה די מהנה, אבל פרט לזהות הזוכים – לא ממש "גדולה". אישית אני מיציתי את הקטע של ה"ללא מנחה", ואני מוכן לטקס עם אופי מובהק שאינו "בבקשה אל תכעסו עלינו", אבל אני לא בטוח שזה הלקח שהאקדמיה לקחה מהטקס הזה.

דבר אחד בטוח, בכל מקרה, וזה ששנה הבאה תהיה אישה מועמדת על בימוי. לכאורה, הכל יכול לקרות, היקום גדול ואינסופי, אבל פעם שעברה שהאקדמיה ביישה את המצביעים שלה למשך טקס שלם זה היה 2015 עם כריס רוק וזה שכולם לבנים, וקיבלנו בתמורה את "אור ירח", "גדרות" ו"מאחורי המספרים". מאוד מאוד סביר ששנה הבאה יקרה משהו דומה. למרות ששווה לציין, שהאקדמיה לחלוטין לא לבד בנטל הזה – גם התקשורת והמבקרים לא ממש מתלהבים בדרך קבע מסרטי במאיות באופן חד משמעי ומובהק בצורה שמאותת לאקדמיה "הנה סרט שכדאי לשים לב אליו", אז ההאשמה שרק האוסקר חוטא כאן היא במקביל לדבר שעובדתית נכון, גם משמש למירוק מצפון אצל לא מעט אנשים שמתעצלים בזמן אמת לתרום ליוצרים ולקדם אותם, ורק נזכרים בנושא כשזה זמן לצעוק על מישהו אחר. אבל שנה הבאה, כולם ישימו לב לנושא, ולכן סביר מאוד שנראה לכל הפחות במאית אחת מועמדת, אם לא יותר במאיות ואם לא זכייה בפרס הסרט או הבימוי של אחת שכזאת.

זהו, זה היה טקס האוסקר ה-92. היסטוריה, אחד הזוכים המוצדקים אי פעם, וכל השאר פשוט מתגמד ביחס לזה. הוא זכה כי הוא הסרט הכי טוב של השנה, הוא זכה כי פוליטיקה, הוא זכה כי בונג ג'ון הו קרע את השטיח האדום מטקס לטקס, הוא זכה כי מזל, הוא זכה כי שיטת ההצבעה, הוא זכה כי למה זה משנה למה הוא זכה? העיקר שזכה. ושנזכה לראות עוד טקס שכזה שנה הבאה.