אחת מקלישאות האוסקר היא ש"הלילה הזה הוא כולו מוקדש לסרטים". ובכן, לאורך הטקס התשעים של האוסקר, קשה היה להתחמק מהתחושה שהפעם זה לא ממש נכון – הלילה הזה הוקדש בעיקר להראות שהוליווד היא בצד הנכון של כל המאבקים הפוליטיים החמים בארצות הברית. זה מובן ומקובל, בתקופה שכזאת, אבל תחושת הבטן שלי היא שהטקס התמקד פחות מדי בסרטים ויותר מדי בדברים אחרים. גל גדות סיכמה את זה היטב, כששלחו אותה לחלק אוכל לאנשים באולם קולנוע באמצע טקס האוסקרים: "זה הרבה יותר כיף מהאוסקרים".
כי ההחלטה עצמה למקד את תשומת הלב על בעיות העולם היא אולי מתבקשת, אבל בסופו של דבר האקדמיה לא באמת רצתה להיכנס לדיון עמוק שיצריך חשבון נפש עמוק בהרבה מסיכה במקטורן. זה נכון שכריס רוק קצת חפר בכל נושא השחורים בטקס שהוא הנחה, אבל אי אפשר היה להתבלבל: זה נושא שאכפת לו ממנו. לעומת זאת, בהחלט אפשר לתהות כמה באמת אכפת לקימל והאחרים מהנושאים שהם מעלים. בסופו של דבר, יצא טקס למל"מ כזה. בטח בניגוד לשנה שעברה, אבל גם בניגוד לשנים הקודמות יש רק קטע אחד ויחיד מהטקס השנה ששווה לציין (הנאום הנפלא של פרנסס מקדורמנד). חוץ מזה? ג'ימי קימל דיבר על ג'ט סקי, הביצועים לשירים היו סבירים מינוס (למרות שנראה ששאר העולם התלהב מהם יותר ממני) וכל שאר המגישים עשו כמיטב יכולתם כדי לא להביך את עצמם. תשוו את הרצון לצאת "נכון" מול האנרגיה וההתרגשות של מקדורמנד בנאום שלה ותראו כמה פוטנציאל אמיתי היה כאן לטקס בועט ועצבני (או לפחות מצחיק) שהתפספס. כן, היו כמה פאנצ'ים חמודים (בעיקר מצד קומיל נאנג'יאני, אבל גם "אני רוצה שמריל סטריפ תהיה אימא שלי") אבל שום דבר שבשבילו היה צריך להישאר בשבילו ער בשלוש בלילה. אוסקרים, אם אתם מאוד רוצים להמשיך להיות בינוניים אז תמשיכו להביא את קימל לנצח, אבל אפשר, אולי, שנה הבאה להביא מישהו שנראה כאילו הוא לא ישן בעמידה? וכלומר, זה היה סביר אם ג'ימי קימל היה רוצה בעצמו להיות שם אבל בערך חצי מהבדיחות שלו שלא היו על נושא פוליטי כזה או אחר היו על כך שהטקס ארוך, שכולם נואמים יותר מדי זמן ודי אני רוצה הביתה. ונראה שאפילו הטקס הסכים איתו – למרות שהטקס עדיין היה ארוך מאוד (מעל לשלוש וחצי שעות), הם צמצמו למשפט אחד את האזכור לפרסי הכבוד והפרסים הטכנולוגיים שהאקדמיה נתנה, ואפילו נשיא האקדמיה לא עלה לבמה להגיד איזה מילה או שתיים. זה הגיע לשיא הזוי כאשר לאחר שגיירמו סיים את נאום הזכייה שלו בסרט הטוב ביותר ומישהו אחר רצה להגיד לא רק שהמוזיקה ניגנה עליו הם גם החשיכו את האורות כדי לרמוז לו "סתום את הפה כולם רוצים ללכת הביתה סתום את הפה סתום את הפה", ומזל שג'ימי קימל היה שם כדי להראות קצת אמפתיה ולתת לו לדבר. אוסקר יקר, אנחנו יודעים שאתה טקס ארוך. אנחנו בסדר עם זה. אנחנו מעדיפים לשבת על הספה עוד עשרים דקות, לראות מוטנאז'ים מיותרים ולתת לאנשים לסיים את הנאום שלהם בלי הפרעה (המוזיקה עלתה על אחד מנאומי התודה, עד שהם הבינו שהוא מדבר על האימא המנוחה שלו, והטקט השתלט עליהם והם השתתקו בשנית) מאשר התחושה של "יאללה יאללה אף אחד לא רוצה לא להיות פה". בסופו של דבר, בטקס שבו כולם חפרו על ההשראה והניצוץ בעיניים של כל היוצרים והיוצרות – היה חסר לטקס עצמו קצת מאותה השראה והניצוץ.
אז אם שנה שעברה הטקס הלמל"מ ניצל בזכות הסיום הנהדר שלו, השנה לא היה לטקס את אותו המזל – כמעט כל הזוכים בקטגוריות שלאנשים אכפת מהם היו צפויים. ההפתעות היחידות היו הניצחון של "בלייד ראנר 2049" באפקטים (על חשבון כוכב הקופים האחרון, סדרה חסרת מזל בכל הנוגע לאוסקרים), הניצחון של "תברח" בתסריט (על חשבון "שלושה שלטים") והניצחון של "צורת המים" בסרט הטוב ביותר. אבל בוא לא נגזים – אומנם יש סיכוי שהרבה מהמרים נכשלו בהם, אבל אף אחד לא ייפול מהרגליים שלו אם תגיד לו "שמעת?? 'בלייד ראנר' זכה באפקטים!!!!!".
אולי מכיוון שהטקס היה כל כך צפוי ולא מאוד מעניין, קשה לשכוח שבעצם, כמעט כל הזכיות שלו הן זכיות טובות שהגיע זמנן: לרוג'ר דיקנס, סם רוקוול, ג'יימס אייבורי, אליסון ג'ני וגארי אולדמן סוף סוף יש אוסקר (ולא סתם – אוסקרים מוצדקים אחד אחד. אין כאן שחזור של דיקפריו או "ניחוח אישה"), לגיירמו דל טורו יש עכשיו שניים, פרנסס מקדורמנד זכתה באוסקר שני ועלתה לליגה של הגדולות ולג'ורדן "השחקן שנודע בעבר כעכבר-שוטר" פיל יש עכשיו אוסקר. אלו זכיות כל כך משמחות, שהן אפילו מקהות את הטעם המר של הזכיה של "איקרוס" בקטגורית הסרט התיעודי (סיפור מרתק, סרט בינוני) או של "כדורסל יקר" בקטגורית סרט האנימציה הקצר.
וזה מוביל אותנו לזוכה הגדול של הערב – "צורת המים", שבניגוד לחלק מהציפיות, הצליח לקחת גם את פרס הסרט וגם את פרס הבימוי וסיים את הערב עם 4 אוסקרים. יש ממה לשמוח בעקבות הזכייה הזאת – מדובר בסרט המפלצות הראשון שזוכה באוסקר, בסרט הפנטזיה השני, ובסרט הראשון שזוכה באוסקר עם אישה בתפקיד הראשי מאז "מיליון דולר בייבי" ב-2004. ואם לאוסקר יש חשיבות כלשהי, כנראה שנראה בעתיד הקרוב עוד סרטי מפלצות ופנטזיה. ובכל זאת, קשה לי להתלהב מהזכייה הזאת. גם בגלל שפשוט לא נפלתי מ"צורת המים", וגם בגלל שנו, חבר'ה – "שלושה שלטים" ו"תברח" היו ממש שם. הוא רחוק מלהיות זוכה האוסקר הגרוע של השנים האחרונות, אבל הוא גם לא בדיוק הטוב ביותר ולא ממש מעורר התלהבות. במובנים מסוימים, הוא פיצוי על ההפסד של "לה לה לנד" משנה שעברה: סרט רומנטי, מלא באהבה לקולנוע, עם סצנות סטפס וריקודים, שהבימוי שלו חזק בהרבה מהתסריט שלו ושלא מחפש ללכת מכות עם אף אחד. תשוו את זה לממזריות והעוקצנות של "שלושה שלטים" או "תברח", ואפשר להבין למה האקדמיה בחרה להתנחם בזרועותיו של איש הדג.
רשימת הזוכים המלאה:
פרס הסרט הטוב ביותר: "צורת המים"
פרס הבמאי הטוב ביותר: גיירמו דל טורו, "צורת המים"
פרס השחקן הראשי הטוב ביותר: גארי אולדמן , "שעה אפלה"
פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר: פרנסס מקדורמנד, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
פרס שחקן המשנה הטוב ביותר: סם רוקוול, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
פרס שחקנית המשנה הטובה ביותר: אליסון ג'ני, "אני, טוניה"
פרס התסריט המקורי הטוב ביותר: ג'ורדן פיל, "תברח"
פרס התסריט המעובד הטוב ביותר: ג'יימס אייבורי, "קרא לי בשמך"
פרס הסרט הזר הטוב ביותר: "אישה פנטסטית", צ'ילה
פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר: "איקרוס"
פרס הסרט המונפש הטוב ביותר: "קוקו"
פרס השיר הטוב ביותר: "זכרי אותי", "קוקו"
פרס הצילום הטוב ביותר: רוג'ר דיקנס, "בלייד ראנר 2049"
פרס האפקטים הטובים ביותר: "בלייד ראנר 2049"
פרס האיפור הטוב ביותר: "שעה אפלה"
פרס התלבושות הטובות ביותר (וגם אופנוע ים): מארק ברידג'ס, "חוטים נסתרים"
פרס הפסקול הטוב ביותר: "צורת המים"
פרס התפאורה הטובה ביותר: ברגע האחרון, האדמה נפערה וקולו של וולט דיסני נשמע והוא אמר "תנו את הפרס ל"לחיות בקטן" מה יש לכם", אך האקדמיה אמרה "לא בוולט דיסני היא", ולכן הפרס הלך בכל זאת ל"צורת המים"
פרס העריכה הטובה ביותר: "דנקרק"
פרס עריכת הסאונד הטוב ביותר: "דנקרק"
פרס מיקסוס הסאונד הטוב ביותר: "דנקרק"
פרס הסרט המצויר הקצר הטוב ביותר: "כדורסל יקר" שניתן לצפות בו בחינם ביו-טיוב (ובצורה חוקית, חשוב לציין).
פרס הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: "גן עדן הוא פקק תנועה בכביש 405" שניתן לצפות בו בחינם ביו-טיוב (ובצורה חוקית, חשוב לציין).
פרס הסרט הקצר הלייב-אקשן הטוב ביותר: "אם אני ארשום פה "אקורדיון" אתם כנראה תאמינו לי כי אני בספק רב שאפילו קראתם עד לתחתית הרשימה לראות מי זכה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר. אבל מכיוון שאתם כבר כאן – "הילדה השקטה""
מצחיק איך הפרשנות הצינית לצורת המים לא פופולארית.
בהתחשב בעובדה שהסרט מציע אותה בעצמו.
אתה יכול להסביר?
לי הוא היה נראה פשוט "המבוך של פאן" לעניים
"סרט הפנטזיה השני שזוכה באוסקר"
וואלה? מי הראשון?
שר הטבעות?
(ל"ת)
שיבת המלך
(ל"ת)
מסכים עם רוב הדברים
אני מאוד שמח מהזכיות בארבעת קטגוריות המשחק וכמובן הזכייה הכל כך מאוחרת אבל מוצדקת של רוג'ר דיקינס.
דרך אגב, אני היחיד שאהב את This is me? לא יודע, יש בו משהו שבכל שמיעה פשוט גורם לי להנאה רבה ואפילו לא ראיתי את הסרט.
אני מסכים שצורת המים הוא החלש מבין הארבעה שהזכרת
אבל איזה אג'נדה בדיוק הוא משרת? כלומר יש בו מסר הוליוודי די סטנדרטי על קבלת האחר (גם אם במקרה הזה ה"אחר" המרכזי הוא לא המיעוט ההוליוודי הסטנדרטי), אבל רצו "לשרת אג'נדה" אז שלושה שלטים ו"תברח" הם סרטים חריפים בהרבה.
יתכן שאתה צודק
ב 3 שלטים דווקא היו ביקורות על היחס לשחורים.
לגבי המפלצת בצורת המים, יתכן שאני כל-כך לא התחברתי לסרט האיוולי הזה שאינני מסוגל לראות אותו מועמד באוסקר, לזכות באוסקר ולהדיח סרט אדיר כמו דנקרק. זה כבר טו מאצ' בשביל "יכולת ההכלה" שלי לשונה ולאחר…..
אולי אני הבעיה.
אף אחד לא ״הבעיה כאן״.
בסופו של דבר, טעם זה דבר נורא אינדיבידואלי. אני למשל לא אהבתי את דנקרק, בעיני זה לא סרט אדיר. אבל אני לא הייתי אומר שאני הבעיה או שגדודי המבקרים ששיבחו אותו טועים.
יש טעם סובייקטיבי ויש אובייקטיבי
אף אחד לא יאמר על בוץ שהוא יהלום.
בעיני, צורת המים הוא עוד סרט.
דנקרק היא יצירת מופת קולנועית, במובן שצריך לצפות בזה בקולנוע ועדיף היה ב imax , אבל אני ממש לא מתכוון לאפקט כזה או אחר.
החוויה המלחמתית שהסרט הזה מעביר מצמררת, הסרט זכה בסאונד וגם בצדק. אבל הוא הרבה מעבר לסאונד או אפקטים, כמובן שאיני מעמיד אותו לשחקן, שחקנית, או תסריט אלא פרופר לסרט הטוב ביותר, שזה הסך הכל של יופי היצירה, ובזה דנקרק אוכל את הדג בביס אחד (לא את עין הדג, נו)
אני לא חושב שסרטים שמועמדים לאוסקר וזוכים בו הם רעים. אלה לא תמיד סרטי השנה הכי טובים אבל בדרך כלל אלה סרטים שכדאי לצפות בהם – גם הזוכים וגם המועמדים. השנה היתה טובה במיוחד מכל מיני בחינות (בסוף השבוע השלמתי את ליידי בירד, מאדבאונד ואני טוניה מהם נהנתי ברמות שונות, אבל נהנתי).
אולי הבעיה היא כן באיך שאתה מסתכל על הדברים מבחינת החלוקה לטעם אובייקטיבי או סובייקטיבי כי אתה מראש מניח שזה לגיטימי להתאהב בדנקרק אבל לא לגיטימי לאהוב את צורת המים. כל זה בזמן שאותם מבקרים ששיבחו את דנקרק ברובם גם התמוגגו מצורת המים.
לראשונה בחיי אני מתעב לחלוטין
סרט שזכה והיה מעומד לכל כך הרבה אוסקרים
אני חושב שזה טעם אמריקאי של אהבת מפלצות, באותו הקשר במקרה אחר כמו בסרט העיתון שם צריך טעם והכרת היסטוריה אמריקאית
לא חושב שזה רק בגלל האהבה של אמריקאים למפלצות.
עובדה – זה סרט המפלצות הראשון שזכה באוסקר. אז כנראה שהיה כאן משהו מעבר שהשפיע על האקדמיה.
מסכים לחלוטין עם השורה הראשונה בתגובה
לראשונה מאז שאני זוכר את עצמי אני ממש מתעב את הזוכה באוסקר. הכי קרוב לזה עד היום היה טיטניק. ובאמת יש לא מעט קווים מקבילים בין שני הסרטים (למרות שטיטניק עולה על צורת המים בכל פרמטר אפשרי).
אפשר רגע לדבר על כמות האזכורים ל"פנתר השחור"?
אי אפשר לשמור את טקס האוסקר של 2017 לסרטים של 2017? אני מבין שזה נורא חשוב לכם להראות כמה גיוון יש בסרטים שאתם אוהבים (לעזאזל, היה מונטאז' שלם שהוקדש אך ורק לזה, באופן הכי בוטה שיש), אבל אולי תחכו לכשזה באמת יהיה רלוונטי? אפשר בטעות לחשוב שהטקס, שמשודר ברשת ABC, רוצה להשתמש בtheme הגיוון כדי להשחיל עוד כמה פרסומות לסרט של דיסני…
אני כבר רואה את המהומות וההחרמות של שנה הבאה כשהוא לא יהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר וכולם ישכחו שזה לא הסרט החשוב ביותר של העשור אלא מוצר תעשייתי לילדים.
וגם, זו כבר השנה השנייה ברציפות שכוללת קטע ארוך יחסית שכל הפאנצ' ליין שלו זה: אנחנו אנשים מהוליווד ואנחנו מתנלים אינטרקציות עם פשוטי העם. שנה שעברה זה היה האנשים שהגיעו לאולם, השנה הם הגיעו לאולם אחר (שכמובן, מקרין סרט ילדים של דיסני). זה מציק, זה מתנשא וזה ארוך ומשעמם – נצלו את הזמן בשביל הנאומים של אנשים ובשביל קטגוריה לפעלולנים בבקשה.
אגב, אני באמת לא בטוח לגבי "הפנתר השחור" שנה הבאה
לא שאני חושב שיש לו סיכוי ריאלי לפרס הסרט הטוב ביותר, אבל מצד שני.. לא ראיתי התלהבות כזאת מסרט גיבורי על (אומנם רק בארה"ב, אבל בכל זאת) מאז.. טוב, מאז "האביר האפל". אין לי מושג למה, אבל אמריקה בטוחה שהסרט הזה הוא זהב טהור ומעניין אותי האם זה יצליח להחזיק שנה שלמה, ומה זה ייתן לו באוסקרים. כמה קטגוריות טכניות כנראה בטוח, אבל האם אנשים ידחפו את מייקל בי. ג'ורדן לשחקן משנה? לתסריט? לעריכה?
כל האופציות האלה מפחידות אותי, כי שוב – לא התלהבתי מהסרט אבל פעם אחרונה שאנשים התלהבו מסרט כל כך חזק בפברואר זה היה "תברח".
הקטגוריות הטכניות זה כמעט בטוח
אני לא ידוע מה ההיסטוריה של סרטי גיבורי על בתסריט, אבל אחרי המועמדות של לוגאן השנה זה אפשרי (למרות שהשנה הייתה חלשה יחסית לתסריט מעובד – כל הסרטים שנחשבו פייבוריטים לפרס הסרט היו תסריט מקורי).
אני חושב שההתלהבות ממנו די חולפת – Get Out זה סרט קטן, קומפקטי וחד, שהיה מה לנתח בו ואפשר להרוויח המון מצפייה שנייה בו. "הפנתר השחור" זה מסוג הסרטים שאתה יודע בדיוק איך הם ייגמרו עוד לפני שהמקרין חיבר את המקרן לחשמל ואין בכלל סיבה לראות אותו שוב. הוא הרבה יותר מצליח כלכלית בעיקר בגלל שזה סרט של מארוול, וההתלהבות ממנו היא יותר קרקס תקשורתי מאשר התלהבות אמיתית מאנשי קולנוע
למה מפחיד אותך לראות שיש סרט שלא אהבת מקבל אהדה או הערכה ביקורתית?
לא אמרתי שמפחיד אותי שהוא מקבל אהדה או הערכה ביקורתית
אמרתי שמפחיד אותי, במידה מסוימת, שהוא יקבל מועמדויות ספציפיות לאוסקר שלא מגיעות לו כי זה מצביע על איזשהו אובדן עשתונות. אני מסתכל מהצד על דברים שהאמריקאים כותבים על "הפנתר השחור" ואני חושב שהשיח שהם יוצרים סביב "הפנתר השחור" הוא לא בריא בעליל.
השיח סביב "וונדר וומן" היה בעיני בריא – אנשים ידעו שהוא חשוב, היללו את הדברים הטובים בו אבל לא העמידו פנים שמדובר ביצירת מופת. כאן, לעומת זאת, יש איזה טירוף שאני לא מצליח להבין. אם "הפנתר השחור" מצליח להשיג מועמדות על העריכה הלא-משהו שלו, על התסריט הדי מטופש שלו או על הופעת המשחק הסבירה של מייקל בי. ג'ורדן זה אומר שחלקים מסוימים באמריקה איבדו את זה. (אגב, את בי. ג'ורדן אני עוד מוכן לקבל. זה נגיד לא "יפחיד" אלא רק יבאס).
שוב – מועמדויות טכניות מסוימות (שנזרקות לעבר סרטי בלוקבאסטר בלי הבחנה אם הם זכאים להם או לא) לא מפחידות אותי כי עולם כמנהגו נוהג. גם לא מועמדות לסרט הטוב ביותר, וכמו שאמרתי גם לא משחק. אבל מועמדות על קטגוריות שאפשר בקלות להצביע ולהגיד "חכו רגע חברה, על מה אתם מדברים" ובכן, זה אומר שכמה ברגים שם השתחררו. זה לא שאני מאבד על זה שינה בלילה, אבל אני מאוד מקווה שבקרוב מאוד, ארה"ב תחזיר את "הפנתר השחור" למימדים הראויים שהוא זכאי להם, תכיר בצדדים החלשים שלו ועם זאת תברך את השינוי שעשה ולא תתנהג כמו מישהו בכת ותחליט שמדובר בסרט ללא פגמים שכולם צריכים לאהוב.
הייתי אומר שאיבוד עשתונות זה מונח חזק מדי לשאלת מועמדויות האוסקר לפנתר השחור. בטח שלא במונחים של ״שיח לא בריא״. בסך הכל מדובר בסרט אקשן ממש מוצלח עם מסרים יפים ומעוררי השראה וכבר היו סרטים שהיו מועמדים שגם את זה לא היה להם. והרי ברור שהוא לא יזכה בקטגוריות הגדולות במילא.
שוב, כשאף אחד לא אומר "היי, אולי יש כמה דברים בסרט הזה שלא עובדים"
זה שיח לא בריא. ואם הוא יתפתח עד לנתינת מועמדויות מנותקות מהיכולות של הסרט, זה שיקוף של אותו שיח לא בריא.
להבהרה: הבעיה היא לא שדווקא "הפנתר השחור" נדבק בזה, כן? בסופו של דבר מה שאני רואה זה המשך המגמה בחלק מהמקומות בהם ניואנסים נזרקו מהחלון ומשהו הוא או המשיח הבא או הדבר הכי פוגעני ונוראי מאז דר שטרימר. ההתייחסות ל"הפנתר השחור" כחף מפגמים והמשך ההילולה שלו בכלי התקשורת האמריקאיים עוד ועוד היא כבר מעבר לתמוהה, ואם זה ימשיך ככה עד האוסקרים זה ככל הנראה לא אומר שום דבר טוב.
ואולי, רק אולי, דיונים באינטרנט לא משקפים את כל השיח
או את בחירות האקדמיה.
כאילו, הציון של הפנתר השחור ב-IMDb ואפילו ברוטן הרבה יותר מאוזנים וקרובים למה שהסרט הזה באמת.
בימד"ב הוא אכן סביר
אבל רוטן? המבקרים (קרי: הדיונים באינטרנט) עפו על הסרט הזה בצורת חסרת תקדים גם שם וגם במטאקריטיק.
אני מסתכל על הדיונים באינטרנט כי הם אומנם לא משקפים את כל השיח, אבל הם כן משקפים חלק ניכר ממנו ומשפיעים על חלק ניכר אחר ממנו. לא מעט סרטים זוכים למועמדות באוסקר (או שלא) רק בגלל הדיונים באינטרנט.
אפשר להסכים כבר שציון רוטן טומייטוז הוא לא משהו שאפשר לדרג באמצעותו סרטים?
אחרת היינו מדברים פה על פדינגטון 2 כמועמד המוביל כרגע לאוסקרים של 2019.
אני לא מדרג את הסרט עצמו
אני מצביע על היחס של המבקרים אל הסרט, וזה דבר שכן אפשר ללמוד מרוטן טומייטוז.
אם נכנסת לכל ביקורת וביקורת וקראת בעיון אז אפשר ללמוד משהו מרוטן טומייטוז
אם מסתכלים על ציונים ממוצעים ודירוג עגבניות, אפשר ללמוד בעיקר על מה הקונצנזוס הביקורתי על הסרט (חיובי מאוד/חיובי/שלילי/לא שלילי), כאשר מבקרים נוטים לתת את הביקורת שלהם תוך התחשבות במגבלות הז'אנר (סרט סופר הירוז בתקציב גבוה לא מגיע עם אותו סט ציפיות כמו סרט של יורגוס לנטימוס). הדבר היחיד שאני לומד מצפיה בדף הרוטן טומייטוז של הפנתר השחור הוא שבעיני המבקרים מדובר באחד הסרטים הטובים (אם לא הטוב ביותר) של מארוול. אפשר כמובן לא להסכים עם הקביעה הזו, אבל קשה לי לראות איך הדיון סביבו (מחוץ למעגלים של מעריצי מארוול נלהבים) עשוי לצאת מהאיזורים האלו לדיון רציני בעונת הפרסים (עד כמה שהיצוג שלו הוא משמעותי דווקא כיוון שמדובר בסרט אולפנים של האולפן הכי גדול ומצליח בעולם).
אז אשאל: כמה אתה עוקב אחרי אתרי תרבות אמריקאיים?
וכמה דיברת עם אמריקאים לאחרונה?
כי הציון הגבוה, בנוסף לאחוזים הגבוהים משקפים משהו שהוא הרבה מעבר ל"זה סרט מארבל טוב".
סבבה, אני מדבר רק על ההשתקפות באתרים כמו רוטן טומייטוז
אני יודע שיש גם הייפ טויטרי/אינטרנטי עצום, אבל הנחתי שהוא נובע מהעובדה שלייצוג בתוך העולם של מארוול יש משמעות שגם אלף "אור ירח" לא יוכלו להשיג, ויש הבדל בינו לבין איכות קולנועית מהסוג האוסקרי.
כיוון שאתה יודע יותר טוב ממני – ההתלהבות הביקורתית (לא של הקהל ובעיקר הקהל השחור) סביב הסרט הזה (שלא צפיתי בו, אבל מה ששמעתי הספיק לי כדי לא להתעניין יותר מדי) חורג לדעתך מאלו של "האביר האפל" או "מקס הזועם" שזכו להמון שבחים (כולל הרבה הופעות ברשימות סוף השנה של מבקרים) אבל ליחס רק קצת יותר טוב מהרגיל לסרט ז'אנר מצד האקדמיה?
האביר האפל זכה ל8 מועמדויות באוסקר
ובוודאי היה זוכה בתשיעית (מועמדות לפרס הסרט) אם היו עשרה מועמדים בזמנו. וגם "מקס הזועם" היה הצלחה עצומה באוסקרים.
להגיד שהם זוכים רק ל"יחס קצת יותר טוב מהרגיל לסרט ז'אנר" זה לא מדויק – רוב סרטי הז'אנר נקברים בקטגוריות הטכניות, וגם זה איזה 2-3.
ואני חושב שנכון לעכשיו, הוא משתווה אם לא עולה על "מקס" וקרוב מאוד ל"האביר האפל" (ההבדל הוא שאת האביר האפל המעריצים פמפמו והמבקרים אהבו, וכאן המבקרים מפמפמים והמעריצים אוהבים).
אני עוקבת אחרי תרבות אמריקנית, למשל התוכנית של נואה טרוור
שבה הוא מרבה לקדם נושאים "שחורים" ולכן הסרט הזה זכה בה לעיסוק נרחב. אבל לא ברמה הקולנועית אלא בעיקר ברמה החברתית. גם "וונדר וומן" זכה ליחס דומה, ואת הביקורות היותר נוקדניות לגביו קראתי כאן בישראל ולא באתר תרבות אמריקאיים. בתוכניות האירוח ובשיח הרווח הוא זכה לרוח גבית חזקה מאוד, אפילו יותר מבישראל.
נמרוד, דיברתי על הציון הממוצע של הסרט, לא האחוז. ה-8.2 הזה משקף יופי את הסרט. לפחות לדעתי.
שמע, הוא היה מועמד לבפט״א על שחקן משנה ותסריט מעובד.
הדיבור עליו חיובי להפתיע.
מסכים לגמרי עם קרקר
רק חייב לציין שאם יתנו לפנתר פרס על עריכה זה באמת יהיה אובדן עשתונות אמיתי, כי העריכה בו היא לא סתם לא משהו, אלא ממש ממש גרועה.
זה בדיוק מה שטענתי כאן על המגיבים
למה זה איבוד עשתונות? כי אתה לא התלהבת מהסרט? כי אתה לא הרגשת את העוצמה? זו האבסולטיות שאני שם לב אליה כאן במגיבים מה הוא סרט "איכותי".
הטירוף מוצדק הביקורות מוצדקות. הסרט פנומנלי. אז למה לנסות לבנות אנטי על משהו שהוא לא קיים?
למה אנשים כאן לוקחים בלעדיות על אומנות "איכותית"? זה נשגב מבינתי. הדבר הכי טוב שקרה באוסקר זה שהתחילו להבין את הזלזול של האקדמיה בסרטים שאהובים על הקהל מאוד. וכל הערב העצימו את וונדר וומן (שגם לדעתי סרט מעולה) בלאק פנתר וצחקו על זה שהם עדיין לא יודעים להתייחס לפייבוריטים של הקהל.
לגבי מה שטענת על "בלי פגמים" קודם אין כמעט והעניין הוא שהסרט חזק כל כך בשאר האספקטים שלו, שהוא מצליח להיות פנומנלי למרות הפגמים הקטנים. גם לאביר האפל היו פגמים. אתה לא חייב לאהוב את הסרט אבל לפחוד שאחרים יאהבו אותו ויכירו בו, כי יש כאן איזה שיגעון של כת? הלכת רחוק.
בול.
(ל"ת)
...
א. יש הבדל בין "לא הרגשתי את העוצמה" ל"וואו, חברה יש כמה בעיות ממש ברורות בסרט שכדאי להתייחס אליהם".
ב. אם אתה חושב שרק עכשיו הבינו באוסקר את הזלזול של האקדמיה בסרטים שאנשים אוהבים אז… ובכן, לא.
ג. אני לא מפחד שאנשים יאהבו אותו, ולא מפחד שאנשים יכירו אותו, אני מפחד מהדיבור הכמעט-כתי שיש מסביבו. אני חושב שזה ברור מזה שלא אמרתי אי פעם את הטענות האלה, אז אין לי מושג מאיפה שלפת אותם.
שוב, אם הדיבור סביב הסרט היה "סרט גיבורי על טוב לסוגו" או אפילו "מעולה לסוגו" הייתי אומר בסדר. זה לא הדיבור שיש מסביב לסרט הזה. וזה לגיטימי שזה בא ממקום אחד, שניים, שלוש אבל שכולם (בארה"ב) מזילים ריר עליו בלי הבחנה? אולי זה הילדות מושפעת "פלישת חוטפיה הגופות" שלי, אבל כשמקהלה של אנשים מתחילה להתנהג בצורה מוזרה ודומה אחת לשנייה, זה מפחיד אותי.
יש כמה בעיות בעיקר לדעתך(!) כמו שזה נראה
וכן מהביקורת שלך ברור שלא הרגשת בעוצמה ועוד התבטאת בזילזול לפני הביקורת, שהקהילה השחורה תבלע הרבה זבל ובעיקר שיציגו אותה.
ב. אני מודע לזה מלפני, פשוט עכשיו זה היה מודגש יותר עם הניגודיות של הטקס. ועם הרייטינג הנמוך יש תקווה לשינוי. לא לשכוח שלוגן הצליח להשתחל למועמדות לתסריט מעובד.
ג. אל תלך מסביב, אתה מנסה להגדיר את זה ככת בשביל להוריד מהעוצמה שלו כי זה לא מתיישב עם דעתך שזה אכן סרט מהפכני ורגע תרבות פנומנלי מכונן, במיוחד לדור שלנו. כולם שותפים לזה בארה"ב מרגישים את העוצמה ושוב, אתה מנסה להקטין שזה סרט גיבורי על טוב לסוכן או מעולה לסוגו, הוא סרט מעולה וחזק בכל בתעשיית סרטים הזו. כמו שאמרתי הסרט פנומנלי ומדהים כל כך שברור שיהיה שיגעון עליו. אני שותף לזה.
זה שאתה לא שותף לחגיגה זה בסדר, אבל אין טעם לנסות להשתלח במסיבה כמה היא הייתה לא משהו לטעמך ומי ששם נהנה, הוא בכת או משוגע וכל העסק הזה בכלל יוצא מגבולות הנורמה שלך וזה מפחיד.
אם אתה מאוד מתעקש לעוות את הדברים שלי
אז בוא כבר נעזוב לחלוטין את הרעיונות מאחורי הדיון הזה וסתם נצעק דברים.
זה שאתה אומר שיש כאן רעיון אחר לגמרי ממה שברור בפשטות מהטיעון שלך, אז או שלא הסברת אותו טוב, או שאני ניסיתי כמה פעמים להבין ללא הצלחה.
אמרת שאין לך בעיה שאוהבים את הסרט, אין לך בעיה שהוא מרגיש פנומנלי לאנשים רבים. אבל מפריע לך שהרבה משתפכים עליו בצורה דומה וזה לא טוב לדעתך. או בגלל שהסרט לא מספיק פנומנלי או שיש כאן הרגשה של כת? אני לא מבין איך זה לא נותן קונטציה שלילית על זה שהסרט מוצלח בצורה יוצאת דופן?
הסרט לא מוצלח, הסרט מצליח
ואין לי בעיה עם סרטים מצליחים, אבל אני מתחיל לחשוד כשיותר מדי אנשים מתחילים לזמזם את אותה המנגינה.
תסתכל, למשל, על "לה לה לנד" – סרט מצליח, קבלות בקופות, ביקורות אוהדות מפה ועד הודעה חדשה ובכל זאת היו קולות שאמרו "היי, אממ, לא". לאו דווקא לכל הסרט, לאו דווקא קטלו אותו – הצביעו על דברים שהפריעו להם, כי הסיכוי שישנו סרט שקולע בדיוק לטעמם של 100% מהאוכלוסיה בכל רגע נתון הוא מופרך. מישהו, מאיזה שהיא סיבה לא יאהב אותו. בין אם זה בגלל מה שהסרט מנסה לעשות מלכתחילה, בין אם זה בגלל דברים אסתטיים או סיפוריים שמציקים לו, בין אם זה אחד מאלף ואחד גורמים.
הדבר חשוד אף יותר כאשר אתה רואה שלא מדובר במשהו שהוא תופעה אוניברסאלית מצליחה, אלא משהו שהוא בעיקר פנים אמריקאי. הביקורות בארץ לא יצאו מגדרם.
אז כן, אני חושב שמדובר במשהו תרבותי חשוב וברגע שאמריקה עוברת, וסבבה והכול אבל זה לא אומר שהסרט הוא יצירת מופת אלא שהוא מספק משהו שהקהל רצה – וזה לא אותו הדבר.
רק שיהיה ברור, אני מסכים עם מה שכתבת בתגובה הזו
כלומר, גם סרט מאד טוב יהיו בו בעיות. סרטים הם כאלה פרוייקטים גדולים, שנעשים ע"י צוותים גדולים מאד, וצריכים לקלוע לטעם של מליוני אנשים (אפילו סרטים בתקציב קטן יחסית) שברור שגם בסרט מופתי יהיו בעיות.
זה שלא מדברים על הבעיות בסרט זה, ובכן, בעיה.
צריך להפריד בין שני דברים. ברמת האדם הבודד, דעות של אנשים הן דבר מגוון, ועל טעם וריח וכו' אבל ברמת המספרים הגדולים יש התאספות של אנשים סביב דברים מסויימים. למשל, יש הסכמה די רחבה שהאזרח קיין הוא יצירת מופת מונומנטלית בתולדות הקולנוע. לא כולם מסכימים לזה כמובן, יש כאלו ששונאים את הסרט הזה, אבל רוב אוהבי הקולנוע מחזיקים מהסרט הזה מאוד. ובכל זאת האקדמיה בחרה באותה שנה את "מה יפית עמק נוי" (אאל"ט זה התרגום של הספר) להיות הסרט הטוב ביותר באותה שנה. זה לגיטימי לחלוטין לבוא ולטעון שהסיבה שהאקדמיה בחרה בו היא העובדה שהאזרח קיין על פריצות הדרך שלו מבחינת בימוי לא ישב טוב על מצביעי האקדמיה שיש להם נטיה לשמרנות, ושהיה קשה להם לראות היצרתיות והחידוש. האם זה לא אומר שזה אפשרי שיש אחד שחושב שמה יפית עמק נוי היא יצירת מופת שעדיפה בהרבה על האזרח קיין? בודאי שיש כאלו. אבל בכל קבוצה נתונה האנשים האלו הם מיעוט, ולכן זה לגיטימי להסביר למה לא היה התאספות של דעות סביב דעה שאמורה להיות בקונסנזוס (שהאזרח קיין סרט יותר טוב ממה יפית עמק נוי).
כשאתה מנסה "להסביר" למישהו למה הוא אהב או לא אהב סרט, מלבד ההתנשאות בעניין, יש פסילה של הלגיטימיות שלו לחשוב את הדעה הזו כפיתוח אותנטי של טעם. וזה אף פעם לא נכון. אבל אין שום בעיה בלנסות להסביר למה יש הסכמה רחבה על דבר שלדעתך לא אמור להיות הסכמה עליו. כשאנחנו אומרים שסרט מסויים הוא 'אוברייטד' או 'אנדרייטד' לזה בדיוק אנחנו מתכוונים. בן אדם שלא אוהב סרטי אימה לא יגיד שהצלצול הוא סרט אוברייטד. בגלל שהוא פשוט לא אוהב את הסוגה. רק אדם שאוהב את סוג הסרטים הזה יטען כזה דבר.
במהלך החיים אנחנו רוכשים סוג של קנה מידה לטעמו של הקהל, כשאנחנו משווים את זה לטעמנו האישי. וכשטעם הקהל חורג מקנה המידה שפיתחנו יש לנו נטיה להסביר את זה בהסבר אחר מזה שההמון פשוט חושב אחרת מאיתנו.
זה לגיטימי לחלוטין לראות את הפנתר השחור ולחשוב שלסרט כזה לא אמור להגיע התשבחות שהוא מקבל. לחשוב שההקשר החברתי מעוות את ההסתכלות של הרבה אנשים לראות דברים שלא קיימים שם. זה לא אומר שזה לא לגיטימי לחלוטין לטעון (כמו שאתה טוען) שהסרט הוא יצירת מופת. אבל כשמדברים על התמונה הרחבה של דעת הקהל אין שום בעיה לטעון את זה. וזה לגיטימי לחלוטין לחשוב שאם הטיה כזאת גורמת לזכיה של סרט באוסקר מדובר בדבר שלילי.
האזרח קיין הוא לא דוגמא טובה ללא פוליטי
הוא זכה להערכה גם דאז, אבל עורר מסע איומים פוליטי – וויליאם רנדולף הרסט, איל העיתונות עליו התבססה דמותו של קיין, הילך אימים על התעשיה. הוא פרסם בכל עיתוניו קטילות של הסרט והאולפן, ופגע בהפצת הסרט (המון בתי קולנוע סירבו להקרין אותו, וברוב ערי ארה"ב הפסיד כסף).
למרות שהמבקרים אהבו אותו, הרבה מחברי האקדמיה דאז (בעיקר ניצבים ובעלי תפקידים טכניים) הצביעו בבלוק כדי לוודא שהסרט לא יזכה בפרסים, כדי לא לעורר את הרסט וכל עיתוניו כנגד התעשיה. האזרח קיין זכה באוסקר לתסריט מקורי, וזו היתה הפתעה – הציפיה היתה שיקח הרבה מהקטגוריות אליהן היה מועמד, או אף אחת (תלוי באפקטיביות ההפחדה של הרסט).
אם רוצים לדבר על סרטים מחוץ להקשר חברתי ו/או פוליטי, האזרח קיין הוא לא דוגמא טובה. יש סיבות טובות לחשוב שאילולא הפעלות הכוח השונות של הרסט, הוא היה זוכה באוסקר לסרט הטוב.
זה לא סותר את הנקודה המרכזית שלך – שלפעמים יש הבדלים בטעם ובמידת ההתלהבות בין קהלים שונים או קבוצות שונות. אבל זה כן אומר שכשסרט שיש סביבו קונצנזוס ביקורתי ואהוד בקהל ולא זוכה, לפעמים הסיפור יותר מורכב מ"טעם אישי" – פוליטיקה, תפישות חברתיות, יוקרה של מוסדות וכו' משחקים תפקיד.
פנתר השחור ופרסים
לא ראיתי את הסרט כי אני מחכה למלחמת אבני האינסוף הנוקמים נגד הענק הסגול חלק 2. יש יותר מדי סרטים בסדרת הטלויוזיה הזו, ואני הולך לעשות מרתון לפני החלק השני.
—
ממה שקראתי, הסרט הוא תופעה תרבותית מסיבות מוצדקות לגמרי. ורוב השיח שאני נחשפתי אליו, הוא לא שהסרט הוא יצירת מופת קולנועית. הוא שהסרט הוא יצירת מופת תרבותית.
מה זאת אומרת? שהייצוג של השחורים, וואקנדה וכו' וכו' מהווה התקדמות בשיח החברתי בארה"ב (ובעולם). בתור דוגמא, הנה אמירה
נתנו ויברניום ללבנים ומה הם עשו אתו? צעצוע לאדם אחד.
נתנו ויברניום לשחורים והם בנו מדינת רווחה מתקדמת.
אני לא נכנס לנכונות של האמירה, או הרלוונטיות, או כמה זה משקף נכון את הסרט.
זה מה שאנשים לוקחים את הסרט ועושים ממנו.
או זה שכמה דמויות עשירות קנו הקרנות בשכונות חלשות בשביל לאפשר לילדים עניים לראות את הסרט בחינם.
מכאן ועד להיות מודאג לגבי המועמדויות של הסרט יש לדעתי מרחק גדול. ובאופן כללי, אני לא רואה סיבה שהסרט לא יזכה למועמדות לסרט הטוב ביותר. זכיה זה כבר משהו אחר שתלוי גם במועמדים האחרים.
האמירה שלך לא נכונה
א. כמות הויברניום שניתנה לשחורים ולבנים לא קרובה ללהיות שווה.
ב. גם השחורים עשו איתה צעצועים לאדם אחד
ג. אנחנו לא יודעים שום דבר על הרווחה בווקאנדה ע"פ הסרט.
ד. וואקנדה מצליחה להיות מה שהיא מצליחה להיות בגלל שהיא אקטיבית לא עוזרת, מגרשת ומטעה מדינות אחרות מהשטח שלה. (אגב, שגרירויות. איפה הן ממוקמות בוואקנדה? הם לא שמים לב שמשהו מוזר במדינה הזאת? נו, לא משנה)
אז אם זאת האמירה שאנשים לוקחים מהסרט, הם מתאמצים נורא, מעוותים את מה שיש בסרט עצמו וזו בדיוק הדוגמא לשיח הלא בריא שאני מדבר עליו.
נדמה לי שיש לנו קצר בתקשורת
מה שאני טוען, זה שאנשים (במיוחד שחורים בארה"ב) לוקחים מהסרט משהו שמאפשר להם "לזקוף את קומתם" ברחוב האמריקאי.
לא שהסרט הוא טוב (או לא) אלא שהוא מהווה מנוף לשינוי חברתי.
זה מה שנותן להם לזקוף את קומתם?
סרט קומיקס בינוני פלוס, שמספר על מדינה שחורה *בדיונית*, בעלת הישגים שלא קיימים באמת? לא שמונה שנים של פאקינג נשיא ארה"ב שחור? לא רמטכ"ל ושר הגנה שחור? לא מזכירת המדינה, אישה שחורה? לא הובלה כמעט טוטאלית בסוגי הספורט הכי פופולאריים בארה"ב, ודומיננטיות במוזיקה הרבה מעבר לאחוז באוכלוסיה?
יצאת לגמרי מפרופוציות .
זה לא הוא שיצא מפורפורציות
זאת הקהילה השחורה, כי הם מתייחסים לזה, אם תרצה ואם לא, כאל רגע מכונן של אמריקה השחורה
היי, נא לשמור על תרבות דיון, תודה.
(לא מופנה אל walrus, אלא אל DBS שמחקתי לו תגובה)
צודק.
(ל"ת)
אין הרבה קשר בין הטענה שלך למאמר שלינקקת.
קראתי שני שליש מהשעמום הזה. עם כל הכבוד, עדיף שתצטט/תפנה לפסקאות רלוונטיות מאשר לשלוח לי קיר טקסט שלפי מה שקראתי בקושי קשור.
אני לא מבין איך אין קשר
אמרתי שהקהילה השחורה יצאה מפורפורציות, המאמר הזה הוא דוגמא נהדרת לכך שגם אם אתה חושב שהיו סיבות אחרות לקהילה השחורה לזקוף את קומתה היא בחרה דווקא בסרט קומיקס הזה, אני לא שופט את זה, אני רק מפנה לזה, ומחזק את הטענה של ארן שהסרט הוא מנוף לשינוי חברתי.
ובנוגע למאמר קראתי אותו די מזמן, אני דווקא חושב שהוא מעניין, קטע שאני זוכר ממנו זה שכותב המאמר, גבר שחור בגיל העמידה, אומר שזאת הפעם הראשונה שהוא ורבים ממכריו הזמינו כרטיס לסרט בהזמנה מוקדמת כי הוא מרגיש שהסרט הזה מדבר אליו ואל דומיו, ובהתאם הוא לקח את כל משפחתו לצפות בסרט ביחד, זה חלק מהשינוי החברתי, שהדמויות שאתה רואה בקולנוע, שדמויות של תרבות פופלרית להמונים, נראות כמוך ובגלל זה הסרט הזה, טוב או לא טוב (אין לי מושג, לא ראיתי) הוא רגע חשוב מבחינת שחורים מאמריקה.
המאמר לא מוכיח בשום צורה שהקהילה השחורה, ככלל,
מתחייסת לסרט כאל "רגע מכונן בהיסטוריה שלה" (אלוהים ישמור). לכן אין קשר.
עם כל הכבוד כמה מהדוגמאות שהבאת מראות חוסר הבנה
בוא נפרק קצת.
הדומיננטיות של שחורים בספורט לא עוזרת לקהילה השחורה. אני יכול לטעון שהיא אפילו מזיקה. (על קצה המזלג, יותר מדי שחורים מגיעים לקולג' על מלגת ספורט, ומסתבר שהקולג'ים נותנים להם הנחות מופלגות בלימודים, כך שהם יוצאים עם תואר חסר ערך. בהרבה מקרים עם פציעות לכל החיים.) כשכמה שחקנים שחורים ניסו לעורר תשומת לב לאלימות משטרתית הם שילמו מחיר חברתי יקר מאד.
שנית, גם ספורט וגם מוזיקה הן בסופו של דבר פירמידות מאד חדות. כלומר מספר קטן מאד של מוכשרים וכמות אדירה של כאלה שמבזבזים יותר מדי שנים מהחיים בלי תמורה.
כל הדוגמאות שהבאת הן של אישים שעזרו ללא ספק, אבל אם אתה מסתכל על מדדים רחבים, מצבה של הקהילה השחורה לא השתפר משמעותית תחת אובמה. הוא גם לא יכול, כי מדובר על סבות עומק מבניות שדופקות את השחור הממוצע לאורך עשורים. (ושוב אני לא ממש רוצה לחפור, אבל אם בא למישהו שיבדוק את המדיניות של ניקסון והממשלה הפדרלית לקיים מלחמה אגרסיבית בנגע הסמים, דבר שמתועד על ידי עוזרים בכירים כדי לדכא לא לבנים. שנית מדיניות של 3 עבירות ומאסר עולם ועונשי מינימום שיצרה קהילות שלמות עם כמות אדירה של אמהות חד הוריות).
אחת הסיבות המרכזיות שווקאנדה משפיעה ברמה הרגשית היא כי היא מדינה שחורה בלי השפעה לבנה (כולל קולוניאליזם). שמצליחה בגדול. כלומר לשחור ממוצע בארה"ב היא אומרת: "הי אנחנו כקהילה, כקבוצה מסוגלים ליצור משהו מדהים, אם לא ידכאו אותנו". וזה מסר חזק מאד.
מסר נוסף נובע מכך שהוליווד ומארוול ודיסני השקיעו כסף, ולא שחורים הולכים לסרט. מה ששוב אומר לקהילה השחורה, שהם "נספרים". כקהילה. לא רק כבודדים.
אתה תובע סטנדרטים מעשיים מהדוגמאות שהוא הביא, ותובע מווקאנדה רק ברמה הסימבולית. ברמה הסימבולית נשיא שחור הוא משמעותי הרבה יותר, גם אם לא רואים את התוצאה המעשית. העובדה שכל רדנק מרודנק מטקסס גדל בשנות ה90 עם פוסטר של מייקל ג'ורדן, יש לה משמעות סימבולית ליחסים בין גזעיים יותר מהפנתר השחור, גם אם מבחינה מעשית לספורט יש אפקטים שליליים (נניח). קארים עבדול ג'אבר, שלמרות שאני לא אוהב את הפוליטיקה שלו, אבל הוא בן אדם רהוט ומקסים, מקבל במה לדיעותיו בזכות ספורט. ברמה הזאת אני חושב כשהאבק ישקע, לא יהיה לפנתר השחור מדי חשיבות בהסתכלות לאחור
לא הבנתי, אז עכשיו החלפת מ"משהו שמאפשר לשחורים לזקוף קומתם" לפציעות פיזיות בספורט?
דיברת על השראה, מודל לחיקוי. "לזקוף קומה".
כוכבי ספורט הם גיבורי תרבות-אמריקאים. לא שחורים-אמריקאים. והם שחורים באופן לא פרופורציונלי. כוכבי מוזיקה כנ"ל. הנשיא שחור, וזכה פעמיים כולל נגד וטרן לבן שעבר עינויים בשבי הויאטנמי. וכו'וכו' כל הדוגמאות שנתתי.
כל אלה מהווים דוגמה ומודל ששחור יכול להגיע לכל מקום שירצה בארה"ב של היום. זה לא אומר שאין לקהילה השחורה בעיות.ולא הבנתי את הקשר לפסקה שלך על עונשי מאסר ומה לא, כשאנחנו מדברים על מקורות השראה או מודלים לחיקוי, והאם יש כאלה.
אתה יודע מה ההבדל בין כל הדוגמאות שהזכרתי לווקאנדה? כל הדוגמאות שהזכרתי *אמיתיות*, בעלות משמעות בעולם האמיתי, ומראים לשחור האמריקאי שהוא יכול לעשות הכל על אמת.
ווקנדה לעומת זאת, לא רק שלא קיימת באמת, המדינות שכן קיימות ודומות למצב שלה לא בדיוק עקביות עם האוטופיה. אתיופיה מעולם לא חוותה קולוניאליזם לבן, ואתיופיה היא ממש לא מקום מדהים לחיות בו.
כל זה לא אומר שאי אפשר לשאוב השראה מדמויות בדיוניות-גם לי היו יצירות בדיוניות שהשפיעו עלי. אז אפשר להתלהב, להתחבר, לשמוח. אבל מי שטוען ש*זה* הרגע המכונן בהסטוריה השחורה, בזמן שקיימות דוגמאות אמיתיות כמו שציינתי-ובכן, להגיד שהוא יוצא מפרופורציות זה עדין.
אגב, יש דוגמה אפילו יותר דומה למדינה שמבודדת לחלוטין מהעולם ואף אחד לא יודע מה הולך שם. קוראים לה צפון קוריאה. בידוד זה לא דבר טוב.
אתיופיה ועוד איך חוותה קולוניאליזם
איטליה פלשה לאתיופיה בסוף המאה ה-19 וכבשה ממנה שטח שעכשיו קרוי אריתריאה. האיטלקים חזרו לסיבוב נוסף בשנות ה-30 וכבשו את כל המדינה, אבל זה לא החזיק הרבה הזמן ובריטים העיפו אותם משם ב-1941.
לא נכון.
אתיופיה נתנה לאיטליה את אריתריאה תמורת הכרה בריבונות. איטליה פלשה לאתיופיה ונהדפה. אתיופיה של היום מעולם לא סבלה מקולוניאליזם (לא, כיבוש של חמש שנים במלה"ע 2 זה לא קולינאליזם, זה מה שקרה לכמעט כל מדינה באירופה. ובכל מקרה-גם ב1936, שאז בלי שום מחלוקת אתיופיה לא חוותה שום קולוניאליזם, היא לא הייתה מדינה מתקדמת בשום צורה והרמת חיים בה לא הייתה קרובה לרמת החיים המערבית. הסיבה שלא נכבשה במלחמה הראשונה, אגב, הייתה הרבה בגלל תמיכה רוסית).
אני לא חושב שהשתמשתי בביטוי "רגע מכונן"
זאת אומרת שנדמה לי שאתה מכניס לי מילים לפה.
מה שטענתי הוא שההשפעה הרגשית שיש לסרט היא הרבה יותר רחבה מאשר כוכבי ספורט.
אני חושב שאנחנו נכנסים לא רק לעוף טופיק, אלא ללול מלא.
לא הכנבתי לך מילים לפה, התבלבלתי בינך לבין walrus.
ובוא נדבר עוד שנתיים שלוש ונראה אם הסרט הזה משפיע יותר מכוכבי ספורט (ונשיא? ורמטכ"ל?).
גם אני לא ממש קראתי לזה ככה
אלא תירגמתי את הכותרת של המאמר מהניו יורק טיימס, אני גם אגב לא מתיימר להחליט למה הקהילה השחורה צריכה להתייחס ביותר כבוד, לנשיא שחור או לשובר קופות הוליוודי, אני רק קישרתי למאמר שמביע דעה רווחות ודי פופלרית בקרב הקהילה השחורה שבאה לידי ביטוי במדיה האמריקאית, דעה שמשום מה אתה פוסל על הסף ולא מוכן לקבלה.
כי השאלה היא בסוף מה יגרום לנער שחור מאלבמה, משיקגו או מקומפטון להרגיש שבאמריקה יש מקום גם בשבילו ולא בטוח שזה נשיא שחור, רמטכ"ל שחור, עוד שחקן NBA או עוד רפאר מצליח, יכול להיות, שזה יהיה דווקא שובר קופות
אתה שוב אומר דברים לא נכונים.
כותב המאמר כתב שזה רגע מכונן. אתה כתבת שהקהילה השחורה חושבת שזה רגע מכונן. כותב המאמר הוא לא הקהילה השחורה. לא תרגמת שום כותרת אלה רשמת הכללה מטורפת על ביסוס אפסי.
הפסקה האחרונה שלך מגוחכת לדעתי.
אוקיי
רק תזכור שגם אתה לא הקהילה השחורה וגם אתה טוען דברים על סמך ביסוס אפסי וזה שאתה חושב שמשהו מגוחך לא הופך אותו בהכרח ללא נכון.
לרגע לא התיימרתי לדבר בשם אף אחד שהוא לא אני,
אז הסימטריה שאתה מנסה ליצור כאן חסרת טעם. וכמובן שבתגובה הקודמת הוספתי את המילה "לדעתי" תו אחד אחרי המילה "מגוחכת", כך ששתי השורות האחרונות שלך מיותרות.
איך זה סותר משהו ממה שאמרתי?
אני מסכים שלסרט יש השפעה חברתית מסוימת, ועם זה אני בסדר. מה שמפחיד אותי היא שההשפעה החברתית מעוורת את הקהל הרחב לבעיות הלא מעטות בכלל שיש בסרט.
אני אגיד ככה: אם פברואר הבא "הפנתר השחור" מועמד ל6 אוסקרים, נניח (סרט, שחקן משנה,עריכת סאונד, מיקסוס סאונד, תלבושות או פסקול). וואלה, אני אחיה עם זה. הוא רחוק מלהיות הסרט המועמד הגרוע ביותר והוא לפחות יהיה משהו מרענן בליינאפ.
לעומת זאת, אם הוא מועמד ליותר מ-6/5 קטגוריות וצץ בדברים כמו תסריט, שחקן ראשי, עריכה, בימוי, אפקטים או כל מיני דברים שבהם הסרט לא חזק בכלל ומסיים באיזה סיבוב ניצחון של 10 מועמדויות או יותר – אז כאן כבר הבעיה. כי הניצחון של סרט שהוא מנוף לשינוי חברתי צריך להיות זה שהוא מוביל לשינוי חברתי.
למרות ש-שוב, אם עד אז יקומו לא מעט קולות וידברו על הבעיות שיש בסרט, ואז המועמדויות לא יהיו איזה משהו שלסרט הגיע, אלא סתם טעמה הפרטי של האקדמיה – גם זה יהיה מקובל. פשוט הסרט (לתחושתי וכו') מקבל מעמד פולחן, ולא בקטע הטוב של "סרט פולחן שאנשים אוהבים" אלא "פולחן שאליו אנשים מקריבים את הילדים שלהם".
ואיך מגיבים לסרט בקוריאה
https://www.youtube.com/watch?v=FO6dRbQMPPw
טריוויה וכאלה:
הניצחון של "צורת המים" אומר שעכשיו כל ארבעת האלמנטים כיכבו בכותרת של סרט זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקרים (באנגלית): מרכבות האש, חלף עם הרוח, צורת המים, וההצגה הגדולה בתבל (Earth באנגלית).
ג'יימס אייבורי הוא זוכה האוסקר הותיק מכולם, ג'ורדן פיל הוא הזוכה השחור הראשון בקטגורית התסריט המקורי (באמת? וואו), 4 מתוך 5 הבמאים שזכו בשנה האחרונה באו ממקסיקו, ורוברט לופז נהפך לזוכה ה-EGOT הכפול הראשון אי פעם.
נכון לעכשיו (ולמיטב זכרוני), אין יותר שום סטטיסטיקה שיכולה לאמוד בצורה טובה את הזוכה לאוסקרים שלא נשברה בשנים האחרונות. אחרי שחוק הבמאי (ארגו) והעריכה (בירדמן) נשבר,נאחזנו בנתון ש"סרט בלי מועמדות אנסמבל בSAG" לא יכול לזכות כסטטיסטיקה האחרונה שהחזיקה,ואז בא "צורת המים" ושבר גם אותו.
רגע רגע רגע
Daytime emmy award נחשב ל-EGOT? זה הפרס הזה שלאלן דג'נרס יש כבר 29 ממנו (!), ושפרס הדרמה שלו הוא מאבק איתנים שנתי בין "בית חולים כללי" ל"צעירים חסרי מנוח".
מחווה צפויה וקצת מאכזבת
כאמור, טקס צפוי למדי, שום דבר מדהים במיוחד. בהחלט נחמד שסרט כמו "צורת המים" הצליח לזכות בפרסים החשובים, לדעתי הגיע יותר ל"תברח" (מניח שחברי האקדמיה חששו לסמן אותו כי הם היו מצביעים לאובמה לכהונה שלישית אם היו יכולים).
– "דנקרק" המשמים לחלוטין שדד את פרסי הסאונד והעריכה מ"בייבי דרייבר", שהיה הרבה יותר ראוי להם.
– כאמור, לדעתי הגיע לו יותר, אבל הזכייה של ג'ורדן פיל לחלוטין ראויה ומעולה.
– גל גדות קיבלה זמן מסך מכובד (מעבר להגשה והשטות הזאת של קימל היו לה לא מעט ריאקשן שוטס) וייצגה את ראש העין בכבוד.
– לא היה אף שיר טוב השנה במועמדים.
– יצא טריילר רק ל"מרי פופינס חוזרת"? באסה. כנראה לא זמן טוב להודות שמעולם לא ראיתי את "מרי פופינס"..
בלייד ראנר
קצת מוזר שבלייד ראנר זכה על האפקטים, לא הרגיש כאילו היה שם משהו שאפשר להגיד וואו.
ממליץ לצפות ביוטיוב כדי לראות איך נעשתה עבודת האפקטים בסרט. דווקא שם יש הרבה דברים שהם אפקט אבל לא מורגשים וזה הישג הרבה יותר גדול. פלוס, סצינת ״השלישיה״ לבדה מספיק מורכבת ומרתקת מבחינה קולנועית כדי להעניק לצוות האפקטים של הסרט אוסקר.
יש לך קישור לסרטון ביוטיוב ?
(ל"ת)
הסרטון:
https://www.youtube.com/watch?v=gQ8noORAJuc
ומאמר שבו מסבירים את סצינת השלישיה מבחינה מעשית וטכנית:
http://www.ign.com/articles/2018/02/15/blade-runner-2049-how-denis-villenueve-created-the-most-complicated-sex-scene-of-all-time
והרייטינג בצניחה: ירידה של 19% משנה שעברה ורק 26.5 מיליון צופים
אי אפשר לתרץ את הירידה הזאת כמו שתירצו את הירידות ברייטינג של גלובוס הזהב, הגראמי, הסופרבול והאולימפיאדה.
למה לא?
(ל"ת)
כדאי לדעת שהרייטינג בירידה באופן כללי
ב-2001 היו 42.9 מיליון צופים והמספר הזה בעיקר יורד. אני לא יודעת את הפרטים המדויקים ואם הצניחה ספציפית השנה הייתה גדולה יותר מבעבר, רק לידע כללי.
זה קצת צפוי לדעתי
יש פה שילוב די גדול של אלמנטים: יש המון טקסים ואירועים, לפחות פעם בחודש יש משהו עם שטיח אדום ושמלות נשף או שמלות נשף לפי נושאים. כל העניין של לראות סלבס לבושים כבר לא כזה מרתק, אפילו שסביב האוסקר מתחזקים הילה של חשיבות (מטעם עצמם)
השנה בעיקר, בעקבות ענייני metoo וענייני טראמפ והנאום של אופרה וכן הלאה, היו די הרבה טקסי פרסים כאלו ואחרים שמשכו המון תשומת לב. אם יש משהו שהמילניאלס ידועים בו, זה טווח קשב קצר, אז כמה פעמים אפשר לראות "אירוע".
המדיה השתנתה לגמרי, אם בא לי להתעדכן בלייב על סלב כזה או אחר, ההתלבשויות שלו, הדעות שלו וההומור שלו אני יכולה לעקוב אחריו בפייסבוק כי אני כמעט סבתא. צעירים יכולים למצוא אותו בטוויטר, אינסטגרם, סנאפצ'אט, טלגרם ואלוהים יודע איפה עוד. זה כבר לא כזה מיוחד לראות איך כוכב X צועד על שטיח ומתבדח עם מראיין כזה או אחר. זה ממילא קורה כל הזמן.
זה אמנם נכון כבר עשור, ועדיין אני מניחה שגם הרגלי גלישה וצריכת מדיה משפיעים על הנושא: אם היה משהו שממש ממש ממש חשוב לראות, אפשר לתפוס אותו ביוטיוב או כל שרת אחר 10 דקות אחרי השידור (ואני מיושנת כי אין לי סמרט TV ואין לי אמצעי הקלטה. אין שום סיבה ביקום לשבת מול הטלויזיה במשך שלוש שעות לא כדי לראות סרט או לבנג'ג' סידרה, אלא כדי לשמוע קולנוענים מרוצים מעצמם וטופחים לעצמם על השכם.
גילוי נאות: אני חושבת שאף פעם לא צפיתי בשידור של טקס האוסקר, אולי פעם אחת בניינטיז, אבל גם אז העדפתי טקסים אחרים.
כמה נקודות
בלייד ראנר על צילום ואפקטים-שאפו.מגיע לו.ראוי לדעתי גם לעיצוב(לפחות בפני עצמו,את צורת המים לא ראיתי).
קוקו על סרט ושיר-בלה בלה בלה.שיהיה.
תברח על תסריט-לא עפתי על הסרט,אבל התסריט עד המערכה השלישית בהחלט היה טוב.ותכלס לא הייתי מתנגד גם אם היה זוכה בסרט.יש איזה משהו בסרט הזה שקשה לרצות ברעתו.משהו בצניעות של הדמות הראשית
דנקרק על עריכה-הא?מה? סליחה,העריכה של הסרט הזה לא טובה.ואני מדבר על העריכה הכי בסיסית של מעברים בין שווים.יותר מדי פעמים בסרט הזה לא ברור מי יורה במי,מי פוגע במי.וכבר הבנתי שהיינו אמורים להרגיש את הבלבול והטירוף של החייל במלחמה,אבל בכל זאת לחייל יש רצף של אירועים שהוא רואה.מטוס יורה,ופוגע במטוס אחר.הבלבול שלו נובע מאירועים במישור אחד,הוא לא נחשף בבליל לכל האירועים שקורים גם במרחקים גדולים.החייל לא רואה מטוס שפוגע בסירה שסותמים חורים ששוחים בים שיש פיצוץ שמתכופפים בחוף שעולים על ספינה שדורסת מטוס.כל הערבוב הזה בין האירועים לא הלך טוב.זה היה מבולגן מדי.אם הוא היה לוקח על צילום הייתי סבבה.הוא לא נופל מבלייד ראנר באספקט הזה.גם הבינוי מרשים.אבל עריכה? מצטער,לא.
צורת המים על סרט-אוף.מסרט שממש ציפיתי לו ותכננתי לראות ביום הראשון ליצירתו,הוא הפך לסרט שאין לי חשק לראות,ששלחתי את הצפייה בו פעם אחר פעם,ושבשום דעה משתפרת שקראתי עליו לא ממש ראיתי איזה נימוק שעורר אותי לראות אותו.דווקא סרטים מסגנון שלרוב פחות מדבר אליי,כמו שלושה שלטים ואני,טוניה,הצליחו לעניין אותי הרבה יותר וסביר להניח שאיפה בהם קודם.
הלכתי אתמול ל"הריבוע".בהחלט סרט טוב.ובכל זאת אני חייב לומר שראיתי שלושה מהמועמדים לסרט הזר,על שלושתם יש לי דעה חיובית,אבל פוקסטרוט בבירור יותר טוב מכולם(על גוף ונפש מתחתיו בפער לא כזה גדול)
משתפרת-משתפכת. שאיפה-שאצפה.
(ל"ת)
נולאן הוא כנראה הבמאי שהכי גרוע בלעשות אקשן שביים הכי הרבה אקשן בחייו בהיקף גדול. שום סצינה שלו בתחום הזה לא עובדת: הכל מבולגן, תזזיתי, מקוטע ופשוט לא ברור. סצינת המלחמה הקצרות במאדבאונד (גם באוויר וגם ביבשה) היו הרבה יותר ברורות ומעניינות מאשר כל דנקרק. ואצל נולאן זה תמיד אותו תירוץ: זה אמור ליצור בלבול, יאדה יאדה…
"נולאן הוא כנראה הבמאי שהכי גרוע בלעשות אקשן שביים הכי הרבה אקשן בחייו בהיקף גדול"
מייקל.
ביי.
גם זאק סניידר
נכון. גם מייקל ביי.
לאקשן של שניהם יש את אותו אפקט עלי. סניידר לא רואה אותם ממטר בכל הנוגע לאקשן.
תגובה קצת אנכרוניסטית.
האקשן של נולאן השתפר בטירוף מאז ימי "באטמן מתחיל" העליזים. זו עדיין לא נקודת הכוח שלו, ואם הוא לא מצליח לעגן את הסצנה מסביב לאיזה רעיון זה בדרכ יוצא לו סתמי. בכל זאת, לא מייקל ביי ולא זאק סניידר ביימו סצינת אקשן שאפילו מתקרבת למסדרון המסתובב מאינספשן או לחלק מהסיקוונסים בדנקרק. אף פעם. גם באביר האפל היו שלוש סצנות אקשן מצויינות (הקרב הראשון, המרדף הגדול באמצע ובני הערובה בסוף).
גם בכל סרטי מארבל-כמעט 20 סרטים עם עשרות סצנות אקשן במצטבר-יש רק שתיים או שלוש סצנות ברמה המדוברת.
האמת העצובה היא שכמעט אין במאי אקשן מעולים שעובדים היום במיינסטרים (השלושה הבולטים של ימינו בעיני הם גור רבינסקי, ספילברג ופיטר ג'קסון. השניים הראשונים נעלמו/בקושי עושים אקשן והאחרון קצת איבד את עצמו).
תיקון-האמת שאני נורא אוהב את הקרב בסמולוויל ב"איש הפלדה".
עדיין לא ברמה של הסצנות הגדולות של נולאן, אבל בהחלט סצינה מרשימה.
בהחלט מסכים שנולאן השתפר באקשן.מה שכתבתי נוגע לחלק מהסצינות בדנקרק,בעיקר בחלקים המתקדמים של הסרט.הפתיחה דווקא נהדרת.
בנוגע לגור ורבינסקי-אתמול התעורר בי חשק עז לצפות בסצינת האקשן הסוגרת של הפרש הבודד,וזה היה פשוט תענוג צרוף.נדמה לי שבאף אחד מסרטי שה"ק אין סצינת אקשן מהנה כל כך
האמת שהגבתי לביטלג'וס שאמר שנולאן עושה אקשן גרוע.
אבל כן, ורבינסקי אדיר-ולא סתם, הוא מבין משהו על סצנות אקשן שנראה שמעט במאים אחרים מבינים: צריך תסריט לאקשן.
ואני מתכוון ממש ברמת הסצינה. קח נגיד את סצנת הסיום של הנוקמים. סצנת קרב טובה, אבל מה שקורה שם, בעיקרון, זה "הנוקמים מרביצים להמון חייזרים". גם "הפשיטה" עובד ככה-סצנות האקשן שם הן ברובן פשוט רצף של כוריאוגרפיות ומאני שוטס.
גור ורבינסקי לא עובד על מאני שוטס, ולא על כוריאוגרפיה מסובכת של סצנות מכות/סיף בלתי נגמרות. הוא מפזר קטעים כאלה בתור הציפוי שעל העוגה. הסצנות עצמן, הן בדרך כלל סיקוונסים ארוכים שבהם כל הזמן קורה משהו. החפץ שרבים עליו עובר מיד ליד, המטרה של כל אחד מהצדדים משתנה, הסצנה מחליםה קצב, ואז שוב, ואז עוד פעם, ולפעמים העלילה אשכרה מתפתחת ויחס הדמויות ממש משתנה תוף כדי סצנת מרדף. זה אינטנסיבי בטירוף. וכן, סצנת הסיום של "הפרש הבודד" (סרט אנדר רייטד שנקטל שלא בצדק) היא דוגמא מעולה לזה. אבל גם המרדף אחר המיכל נביעות ב"רנגו", או סיקוונס הסיום האפי לחלוטחן בסוף "קצה העולם".
הדוגמא הכי טובה היא לדעתי הגלגל הענק בשה"ק 2, וכל הסיקוונס הענק שעוטף אותו (אחד מסיקוונסי האקשן הכי מורכבים תסריטית שראיתי בשנות האלפיים). . ממליץ לך לראות את זה שוב. תצוגת תכלית של רוב מה שהזכרתי פה.
וואלה,גם את זאת ראיתי(במקוטע)לא מזמן.
אחלה תגובה.יופי של ניתוח.הארת את עיניי.
אני רק שאלה
קצה העולם זה לא של ורבינסקי כמדומני?
ומה זה שה"ק 2?
בקצה העולם הוא התכוון לסוף העולם(יענו שודדי הקאריביים 3).ושה"ק זה שודדי הקאריביים
(ל"ת)
כן, תודה.
תמיד חשבתי ש"קצה העולם" הוא תרגום יותר מדוייק של שם הסרט, אז התבלבלתי.
עכשיו יצרתם לי בעיה
שודדי הראשון הרגיש לי כל כך נמרח ובסופו של דבר סתמי שלא ראיתי סבה לראות את המשכיו. אבל אני אוהב אקשן חכם. בעיה.
אם הראשון הרגיש לך נמרח אתה תשנא את השני.
דווקא הקצב של השלישי הרבה יותר מדויק, אבל אי אפשר להבין אותו בלי לראות את השני. אז בעצם רק סיבכתי לך את הבעיה עוד יותר![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
אין שם שום אקשן חכם
הראשון סבבה, השני חביב (אבל בלי סוף) והשלישי היה פשוט "אה?!". לא מצליחה להבין את ההתלהבות ממנו, חצי ממנו היה הזוי/משעמם וממש לא התלהבנו. ברביעי פרשתי תוך חצי שעה, זה כבר היה בלתי נסבל. בקיצור, אם לא מצאת סיבה לצפות בהמשכיו, אתה ממש לא צריך להרגיש רע. לא פספסת שום דבר משמעותי או חכם.
יש שם את האקשן הכי חכם שיש,
וכיוון שאתמול ראיתי שוב את "תרופה לשלמות"-זה זמן טוב להבהיר שגם בלי אקשן ורבינסקי מעולה. הסרט ממש לא מושלם, והעלילה נהיית מפגרת בסוף, אבל מבחינת בימוי זה וואו.
ויזואלית וטכנית, מדובר בסרט מרהיב.
החלק החלש הוא כמובן התסריט המרוח עם טוויסט שאפשר לנחש באמצע הסרט.
סורי, זאק סניידר במאי אקשן נהדר.
עם כל הבעייתיות של 300, כל סצינת אקשן שם עולה עשרות מונים על כל סצינת אקשן שנולאן עשה בכל הקריירה שלו.
ורבינסקי אומן וגאון. ממש מחכה לסרט הבא שלו.
אלפונסו קוארון במאי אקשן שיוצר מתח מסיטואציה שאמורה להיות לא מרשימה כלל (גרירת המכונית והקרב הסופי, בהילדים של מחר).
מת'יו ווהן במאי האקשן *הכי* טוב שעובד בתעשייה היום.
אני לא אוהב את הסרטים שלו, אבל אדגר רייט יודע לביים אקשן לא רע בכלל.
האחים רוסו מעולים באקשן.
נחכה לראות אם ספילברג יחזור לעצמו ב'השחקן מספר אחת'.
האחיות וושאוסקי מביימות אקשן גם בצורה פנומנלית.
בעיקרון, יש מלא במאי אקשן נהדרים היום בתעשייה, ואני חושב שמבחינת אקשן כולם עולים על נולאן.
אני חושב שיש משהו יותר מורכב בדיון
יש כל מיני מרכיבים שהופכים סצנת אקשן לטובה החל מהתסריט (אותו DBS הזכיר למעלה), הכוראוגרפיה, האמינות של השחקנים בסצנה ועוד, וכאשר אנחנו מדברים על במאים אנחנו נוטים להתמקד רק בויזואליה ו/או עריכה. ואני חושב שלכל במאי מהרשימה שלך יש יתרונות בתחומים אחרים:
אני לא בטוח שמישהו ברשימה מנצח את סניידר, למשל, ברמת הפריים הבודד אבל כשהפריים הבודד הזה נהיה חלק מסצנה, ההילוך האיטי לא פעם ולא פעמיים נהיה מעיק והורס את הסצנה במקום לבנות אותה. לעומת זאת, הכוראוגרפיה האהובה עליי (בסרטי אקשן אמריקאיים) כנראה מגיעה מווהן. ורבינסקי מצליח להניע את האקשן שלו כמנוע עלילתי, וזה מה שמעלה את סצנות האקשן שלו מעלה, קוארון ורייט מאסטרים בעריכה, והאחים רוסו… בדרך לשם. אני תמיד אזכור להם את סצנת המעלית אבל סצנת הקרב בשדה תעופה הייתה סצנה אדירה למרות האקשן שלה, ולא בזכותו. וכמובן יש אנשים שברגעים הטובים ביותר שלהם יודעים לשלב את כל הגורמים.
כמו כן, אנחנו מדברים על במאי אקשן טובים אז הפרוטוקול מחייב שאני אזכיר את ג'ון וו איזה חמש פעמים אז ג'ון וו ג'ון וו ג'ון וו ג'ון וו ג'ון וו.
אני מפשט את התגובות שלי מאוד כשאני כותב בפלאפון.
אבל בעיקרון הגבתי למשפט שאין במאי אקשן מעולים בתעשייה היום.
כמובן ששכחתי להזכיר גם את קמרון.
הקדמת אותי בלהגיד מת'יו ווהן
כל סצינת אקשן בודדה משני סרטי "קינגסמן" טובה בהרבה מ"דנקרק" כולו. האקשן של ווהן הוא נטו כיף, ואין עוד במאים אחרים שעושים היום אקשן כמוהו.
מה שכן, נאלץ לא להסכים על האחים רוסו, שהם אולי האנטי-תזה של ווהן. הוא תמיד מנסה לשמור על תנועות מצלמה רציפות וקצביות והם יודעים רק לחתוך, לחתוך, לחתוך. אני תמיד מביא את סצינת המעלית מ"חייל החורף" כדוגמה לכמה האקשן שלהם רע (לדעתי, לפחות). זה אולי לא גרוע ברמה של "אי אפשר להבין כלום", אבל אלוהים אדירים, למה אתם אלרגיים לשוטים שארוכים יותר משתי שניות?
סצינת המעלית כל כך עצבנה אותי בחוסר הנחיצות שלה
כלומר, יש דבר כזה שנקרא גז מדמיע. וגזים מרדימים. ובעולם של מרוול (אם משתמשים במידע מסדרת הטלויזיה סוכני שילד) יש עוד כמה דרכים לעלף בני אדם.
הם באמת חשבו שלמלא מעלים באנשים יצליח להכניע את קפטן אמריקה? התסריטאים באמת חשבו שהקהל יקנה את זה? מסתבר שכפי שכתב המשורר: "הציבור מטומטם והציבור ישלם"
הלוואי שהייתי מסכים עם התגובה הזו,
כי נראה לי שאתה נהנה מזאנר האקשן של היום הרבה יותר ממני. קצת על סניידר:
עין ויזואלית טובה (למרות שהסגנון קצת חוזר על עצמו), מייצר רגעים מרשימים מדי פעם, במאי אקשן לא טוב. כל מה שאמרתי קודם על ורבינסקי, אז הפוך: אין תסריט. חוש קצב אפסי. לא יודע איך לבנות מתח, לא מבין את החשיבות של סצינת פעולה שעולה לקליימקס. 300 היה אחת האכזבות הגדולות של החיים שלי בקולנוע-רצף סצנות מתות, מונוטוניות, כמו הקו הזה שיש במוניטור בבית חולים כשמישהו מת. נכשל לחלוטין גם בbvs, שם היו לו שתי (!) סצנות קרב שאמרות היו להיות הכי גדולות וחזקות שהיו בזאנר גיבורי העל, וגם את זה הוא לא הצליח להרים.
לזכותו: הקרב של באטמן במחסן, "איש הפלדה", קצת " שחר המתים".
מתיו ווהן אדגר רייט והאחים רוסו לא במאי אקשן מעולים בעיני (למרות שכולם עשו לפחות סצנה אחת שהיא פצצה). האחיות וושאבסקי בקושי עובדות. קמרון מוציא סרט פעם בעשור.מקווה כמוך לגבי ספילברג, אבל מתקשה לשמור על אופטימיות.
ואגב, כמובן שלא אמרתי שנולאן הוא במאי האקשן הכי טוב שעובד היום. אמרתי שהוא לא גרוע, ושהמצב לא משהו.
אה ולגבי קוארון:
צודק, הוא גדול. אבל קצת קשה לי לחשוב עליו כבמאי אקשן.
איש הפלדה היה רובוטריקים
הכל היה גדול מדי,מבולגן מדי,מושמד מדי,היה יותר מדי קשה להבין מה קורה בכל רגע נתון מפני שבליל האגרופים,האש,הזכוכיות והשברים היה אגרסיבי מדי.אפשר כמובן לתרץ ולומר ששני אלים נלחמים אז ברור שיהיה חורבן גדול,אבל זה לא אומר שלא צריך להבין שום דבר ממה שקורה.ככל שקרב כזה מתמשך הוא הופך ליותר ויותר מעייף.וגם הופך את לויס ליין לדמות המגוחכת ביותר בתולדות הסיפורים מפני שככל שמתמשך הקרב כך סופרמן מציל אותה מנפילה יותר ויותר פעמים…
היי חבר'ה, יש איזה משהו שנראה לי שצריך לספר לכם:
"דנקרק" הוא לא סרט אקשן.
לא רואה הבדל מהותי
קודם כל,אין בו דם ואיברים שפוכים סטייל טוראי ראיין.ככה שאין בצפייה בו איזה משהו מזעזע.אז נהרגים אנשים,סבבה.גם בשר הטבעות נהרגים אנשים.
בנוסף,הסצינות של הקרבות האוויריים יכלו להיות לקוחים מכל סרט שבו יש קרבות אוויריים(מלחמת הכוכבים למשל?לא ראיתי אף אחד מהסרטים אבל כך זה נראה בטריילרים.גם בשומרי הגלקסיה 1 ובלייד ראנר 2 יש סצינות של קרבות אוויריים.)הסצינות האלה הם בעיקר מאוד יפות,מסחררות ומרהיבות,ואין בהם איזה פחד קיומי.
לגבי העניין שהסצינות ביבשה ובים בדנקרק הם אינטנסיביות ומלחיצות-בסדר,גם בסרטי אקשן יש סצינות שהם לא רק כיפיות אלא גם קורים בהם דברים רעים.
אני יגיד משהו שהוא אולי טיפה קיצוני אבל לא רחוק מהאמת לדעתי-אם היינו רואים את דנקרק בלי לדעת שהוא מבוסס על סיפור אמיתי,היה אפשר להנות ממנו בדיוק כמו מהמון סרטי אקשן גדולי מימדים אחרים,פשוט הטון שלו יותר רציני.
וחוץ מזה,דיברנו על לביים סצינות אקשן,לא ממש משנה באיזה ז'אנר זה.גם שה"ק ומטריקס ועוד סרטים שהוזכרו בדיון הזה הם לא סרטי אקשן בהגדרה
כמובן שכן.
(ל"ת)
(גם-תגובה לא קשורה בעליל. איזה "חבר'ה", ברבים, אמרו שדנקרק סרט אקשן?).
(ל"ת)
כי אתם מתייחסים אליו כאילו כזה.
אני יכול להבין למה להתלונן על אקשן לא טוב בטרילוגיית האביר האפל. באטמן, מכות, פושעים, עניינים – מבין מי שציפה לזה והתאכזב. אבל בדנקרק לא *אמור* להיות אקשן. זה לא סרט אקשן. זה אולי הקרב ההיסטורי הכי לא קולנועי והכי פאסיבי אי פעם. למה שיהיה שם אקשן ועוד כזה שאתם מצפים שיהיה טוב?
לא יודע מה אמור היה להיות או למה היינו צריכים לצפות,
אבל עובדתית היה. אתה מוזמן לתת את ההגדרה שלך לאקשן ולמה למשל קרבות האוויר בסרט, או סיקוונקס הסיום, לא נכנסות להגדרה. כי כרגע אני לא מבין.
טקס האוסקר ארוך ולא ממש מרתק ברובו בכל שנה
ואם מה שמעורר "עניין" הוא תקלות לא צפויות או בחירות תמוהות, זה לא נורא בעיניי. בדרך כלל אין סיבה אמיתית לצפות בו מעבר לעצם הצפייה בו. בד"כ יש גם לפחות נאום מרגש במיוחד אחד… אין חדש תחת השמש. זו תמיד חגיגה הוליוודית שבה הוליווד טופחת לעצמה על השכם, וכבר שנים מנסים לקדם מסרים חברתיים לגבי שוויון ובכלל וייצוג בפרט, ומכיוון שהסיפור על הטרדות מיניות גם התפוצץ בהוליווד בשנה האחרונה, אין להתפלא על כך שהוא זכה להתייחסות רחבה. זה היה מוזר אלמלא זה היה כך. בקיצור, לקטר על האוסקר שהוא, ובכן, אוסקר, נראה לי קצת מוזר. זה הטקס וזה אופיו לטוב ולרע בכל שנה (בהבדלי מינון קלים שתלויים בשיח החברתי העכשווי, בזהות המנחה וכיו"ב). אני אישית נהניתי במידה הרגילה, ואהבתי במיוחד את המחוות לתשעים שנות טקס ואת הכבוד שחלקו לוותיקי השבט (נקודה שנעדרה מהסיכום, משום מה).
לרוב יש לפחות משהו אחד מבין המרכיבים שמרכיבים את טקס האוסקר שמצדיקים אותו
מנחה מוצלח (או לפחות מספיק מוצלח כדי לספר בדיחה אחת שמישהו יזכור אחרי הטקס), נאומים מרגשים ו/או תמוהים (ולרוב יש יותר מאחד), הופעות מוזיקליות שלא מפקששים בהם (למה לא לתת את השיר של קוקו הישר למישהו שיודע לשיר את התווים הגבוהים שלו, וככה להימנע מהזיוף המביך של גאל גרסיה ברנל כפרה עליו?) איזה מנחה או צמד מנחים שמצליחים להנציח את הרגע ברגש/הומור/מבוכה/אנאערף, ואם אין את כל אלה – אז לפחות טקס עם איזה בחירה או שתיים שומטת לסתות.
טקס בלי כל אלה, בנוסף להתנהגות שלו עצמו כאילו אין לו כוח לטקס, הוא פשוט לא טקס אוסקר מוצלח גם בסטנדרטים של טקס אוסקר רגיל. ואני רוצה לציין שוב את זה שהרבה מכאן הוא בגישה של קימל לטקס. אם המנחה של הטקס בקושי רוצה להיות שם – למה שאני רוצה? כל מנחה אחר מהעשור, לא משנה מה אתה חושב עליו, לפחות התנהג כאילו הטקס מעניין אותו והוא רוצה אקטיבית להיות שם.
אתה מלכתחילה מחפש "הצדקה" לטקס שלא צריך להצדיק את עצמו
ובכנות, זה משהו שאני שמה לב אליו גם בביקורות שלך: לא מספיק לך שמשהו הוא פשוט מה שהוא ואתה מצפה לאיזשהו ריגוש אדרנליני אקסטרה. זה גורם לכתיבה שלך להצטייר לא פעם (לפחות בעיניי) באופן די קטנוני ולא מפרגן. זה הגיע למצב שאתמול באמצע הטקס הפסקתי לקרוא את הדיווח החי שלך, כי הקיטורים הבלתי נגמרים הרסו לי את הצפייה.
בחייאת, כמה אפשר לקרוא על כך שהטקס צפוי / משעמם / הוליווד מלאה בעצמה וכו'? זה האוסקר, ומי שלא רוצה לא צופה, ומי שנהנה לצפות מקבל את אותה נוסחה בכל שנה (בשינויים קלים, כאמור) שלעיתים נדירות יש בהם משהו מרגש באמת. מבחינתי היה יותר מנאום אחד שריגש אותי, ואנ ילא הרגשתי שקימל לא רוצה להיות שם. התחושה שלי כגולשת באתר היא שאתה בעיקר לא רצית להיות שם, מול המסך, ואם זה המצב, אולי שווה שמישהו שנהנה מזה יכתוב את הסיכום.
ובכן, את מאוד רחוקה מהמציאות בתחושות שלך
(ל"ת)
התחושות שלי הן התחושות שלי
אני לא מתווכחת על התחושות שלך, רק מציינת מה גרמת לי להרגיש. זו התחושה שעברה אליי.
היי, חברים,
אתם טיפטיפה יורדים לפסים אישיים..
יש ביניכם הבדלי סגנונות, זה הכל, וזה די סבבה. אתם אנשים שונים וזה. סתם קצת צורם לי בגלל שאני בדרך כלל מאוד נהנה מהתגובות של שניכם… אז אם כבר אנצל את ההזדמנות להודות באמת לכל המגיבים הקבועים באתר שהופכים אותו לנהדר ותורמים מבחינתי לא פחות מכותבי התוכן עצמם (שגם להם, כמובן, מגיעה תודה משלהם).
ועכשיו התגובה הזאת הפכה להיות ארוכה ומתוסבכת בתוך עצמה. נו נו. אז אמ;לק- תודה רבה לכולם! יאיייי!
מסכימה באופן כללי
טקס משעמם בסך הכל. עוד טקס אוסקר רגיל, עם בדיחות די רגילות, מנחה די רגיל (כן, אני לא מעריצה של קימל. כלומר, הוא סבבה, אבל בעיניי יש יותר טובים). כמו שהיה צפוי, ניסו להשחיל נאומים או בדיחות שיעבירו מסרים חברתיים שעוד כמה ימים כנראה נשכח מהם. כמובן שכולם היו במצב של "מה? שלושה שלטים לא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר?". הדברים הכי מעניינים בטקס היו ההופעות הקצרצרות של גל גדות (אבל זאת רק דעתי הלא אובייקטיבית בעליל, כפרע עליה.) והבחור המוזר ההוא שגנב לשחקנית הטובה ביותר את הפסלון שלה והעלה סרטון של זה לפייסבוק. אם אלה נקודות השיא של הערב, כנראה שהערב לא היה מי יודע מה. מצד שני, לא באמת ציפיתי לאיזה עילית של הומור והופעות מרהיבות, אז אין לי ממש מה להגיד חוץ מזה ששרפתי קצת זמן בבהייה בטלוויזיה.
מסתמן טיפני האדיש כוכבת עולה
עם המשחק הפנומנלי בGirls Trip אולי אם הסרט עצמו היה קצת יותר טוב, היא הייתה מעומדת לאוסקר. קומקאית מדהימה וישר שהיא עלתה להציג את המועמדים עם זאתי שהתלוותה אליה, ישר הרגישו שהקהל מתחמם ומרגיש יותר שהוא בא להנות. https://youtu.be/X8hpFbW1gUY
כנראה אם היא תנחה את האוסקר הבא יהיה קצת עניין.
הכול היה צפוי מלבד החוסר זכיה של האומן הגדול מכולם בשיר this is me, במקום זה זכה Remember who? נראה שהאדקמיה לא רצתה לתת לעוד סרט עוקצני כמו לברוח את האוסקר אחרי מונליייט שנה שעברה על פני הסרט החמוד לה לה לנד. אז הפעם נתנו לסרט החמוד לזכות צורת המים.
האוסקר עם הרייטינג הכי נמוך של כל הזמנים בגלל:
חוסר מועמדויות שהקהל אוהב כמו וונדר וומן.
לא היו הופעות גדולות מהחיים איפה השירה ריקודים כיף?
השימוש בג'ימי קימל דיי מוריד את הרמה בעיקר בגלל שזה מרגיש שלוחה של ערוץ ABC ולא אירוע מחולל.
האירועים עם הרייטינג הגבוה או באמת סרטים חשובים ומעניינים כמו 12 שנים של עבדות ב2014 או המעומדות של אווטאר ב2010, סרט שהיה בפייבוריטים של הקהל. כן היו על זה הערות שהאקדמיה לא מתייחסת לפייבוריטים של הקהל וזה שגוי, בתקווה ששנה הבאה בלאק פנתר יהיה מועמד לסרט, לבימוי, לתסריט ולעיצוב תלבושות.
גיירמו דל טורו בודק את המעטפות
גיף חמוד מהטקס: