על כתות, פגאנים ומה ש(אין) ביניהם.

קצת על התופעה של כתות בסרטי 2018 וקצת על כך שפגאנים הם לא כת.

"סיפור אחר" הוא סרט לא משהו. אבל במקום להיכנס לעובי הקורה בנוגע לשאלה למה, אני רוצה לנצל אותו ולגעת בנושא אחר, אליו התייחסתי כשחשבתי שמדובר באנקדוטה קטנה ולא במגמה בולטת, אבל נראה לי נכון להרחיב עליו קצת יותר עכשיו. ספויילרים בכתבה ל"סיפור אחר", מתחילים מהרגע שמופיעה התמונה מהסרט.

אז: כתות, הא? בשנה האחרונה, על פי הספירה שלי כיכבו הכתות בשבעה סרטים שונים. והיי, יש עוד חודשיים – אולי הם יצוצו בעוד מקומות (אני מסתכל עלייך, "סוספיריה"). מדי פעם הכתות מהוות חלק משמעותי בעלילה, מדי פעם פחות אבל כשכולם יוצאים יחד ככה באותה השנה, לא נשאר אלא לשאול: למה? מה דווקא עכשיו גרם לתסיסה של כתות בקולנוע?

אפשר לחפש הסברים עמוקים לנושא – משהו בנוגע לכך שבעידן טראמפ, הדבר הכי מפחיד הוא קבוצה מלוכדת אידאולוגית שמאמינה לאל כזב ומוכנים להרוג בשבילו בגלל שמשהו משהו ככה מתנהג הימין האמריקאי אם ממצמצים ממש חזק?

אבל זה (חוץ מלהיות נורא מעליב כלפי קבוצה גדולה מאוד של אנשים) לא הסבר משכנע. וגם מרגיש לא נחוץ – אנחנו יודעים איך הדמוקרטים תופסים את הרפובליקנים הרי: כזומבים חסרי חשיבה  שנוהרים בהמוניהם באוטובוסים וכו'. אז למה לשדרג אותם לבני אדם לפתע?

אפשרות אחרת היא להוציא את זה מהמימד הפוליטי ולנסות לענות על זה בצורה תרבותית אולי – יותר ויותר אנשים מוצאים את עצמם בעידן הרשתות החברתיות "מסתבכים" עם קבוצות קטנות, מתואמות ומדויקות… אבל, נו, פאנדומים הם לא כת ולא מתנהגים כמו כת. ואם מדובר מהפחד מפני ההמונים שעושים שיימינג ולינצ'טרנט – זה לא בדיוק אותו הדבר כמו "כת של עשרים חברים שעושים דברים מפוקפקים".

גם ה"פחד מהדתה ופאנטיקה דתית" לא נראה לי תופס, כי הפחד מפאנטיקה דתית אמור להיות יותר "סיפורה של שפחה" מאשר "אני מפחד שחבורת נוצרים מטורפת תחטוף את אשתי ותהרוג אותה".

אפשרי שיש אולי סיבה אחרת שאני מפספס אבל, אם יורשה לי להציע פתרון משלי, הסיבה היא אחרת: אחרי שהפוליטקלי קורקט הרג את האפשרות לשים רוסים וערבים כאויבים שאפשר להרוג בלי רגשות אשמה, ואחרי שהשתעממנו מזומבים, אנשי כת מהווים את בשר התותחים הקל ביותר: אנשים מודעים שמכרו את נשמתם למשהו אפל ורע, חסרי יכולת חשיבה (כי הם בכת), קיצוניים, מסוכנים ושאין סיכוי להציל אותם – אז יאללה, להרוג.

ותכלס, למי אכפת מאנשים בכתות? מה הם אי פעם עשו בשבילנו? הבעיה מתחילה כשמצמידים את עניין הפגניות לעסק, כמו שלא מעט מהסרטים הללו עושים.

כי פגאנים הם לא חלק מכת. הם אנשים שבמקום להאמין באל אחד או בשום אל בחרו להאמין באחת מהאופציות האחרות (פנתאיזם, פוליתאיזם, וכדומה). ואם אתם הקהל הסטנדרטי של עין הדג – אתם מכירים אחד. או אחת. או יותר. ולא, זה לא אני, למרות שזה היה יכול להיות אחלה דרך לצאת מהארון בנוגע לדבר כזה.

ובדיוק בגלל הסטיגמות שיש עליהם (נו, שהם חלק מכת שמבצעת דברים נוראיים), רוב הפגאנים לעולם לא יגידו לכם שהם פגאנים. כי במקרה הטוב ילגלגו עליהם, ובמקרה הרע יחשבו שהם עושים פולחן אדם או משהו, כמו סיפורי הבהלות על כת השטן מכיתה ט'.

ולמרות שחלק מהייצוגים של השנה מציגים אותם כמניפולטרים שרוצים לרצוח משפחות שלמות, אולי הייצוג הכי נורא שלהם הוא דווקא זה שמנסה להציג אותם בצורה עמוקה וחיובית אבל לגמרי מפספס – סרטו של אבי נשר, "סיפור אחר".

Webp.net-resizeimage

עלילת הצד של "סיפור אחר" מדברת על זוג בהליכי גירושין (מעיין בלום ואביגיל הררי) שנדרש על ידי בית המשפט ללכת לראות מגשר/פסיכולוג בדמות ששון גבאי (ואז גם בנו יובל סגל), לפני שיתגרשו. עיקר המחלוקת שלהם היא בנוגע לעתיד הילד ואצל מי הוא יגדל. הגבר טוען שאסור שהוא יהיה אצל האישה כי היא בכת פגנית, והאישה בינתיים צועקת קלישאות של איך שהקולנוע תופס פמיניסטיות. צמד הפסיכולוגים מתייחסים להיותה בכת בהתחלה בחוסר אמון ולאחר מכן בחשש גדול, וכאן בערך הפעם האחרונה שיש משהו אמין בנוגע לסרט הזה והיחס שלו לפגאנים.

יובל סגל מחליט שהוא רוצה להבין מה באמת קורה כאן ושולח את הבת שלו (בגילומה של ג'וי ריגר) שתראה את הטקס הפגני לאלה אשרה אליו לוקחת האישה את הילד שלה. האישה, לאחר מפגש עם ג'וי ריגר שבו היא שואלת אותה כמה שאלות גנריות, משתכנעת ברעיון והן הולכות לטקס. בלילה. באמצע היער. בלילה, כלומר – היא מעירה את הילד הישן שלה ולוקחת אותו לטקס. הישן. הילד היה ישן. מי מעיר ילד ישן, למען השם. בכל מקרה, שם יש אוהל גדול איפה שהן צריכות להוריד את הבגדים ולשים שמלות טקס מיוחדות, ואז הן מגיעות לטקס: 15 נשים (בערך) עומדות בצורה מעגלית לא מאוד מוקפדת ועושות קולות טקסיים כאילו הן עוד שנייה צועקות "קאלימה", בזמן שמישהי באמצע צועקת דברים על מיניות האישה והשיחרור של המיניות הנ"ל. בזמן כלשהו כולן צועקות דברים סקסיטיים שאמרו להן במהלך חייהן ואז חותכים חבל שנקשר מסביב לאחת מהמשתתפות וכולן הולכות הביתה.

וכל זה חרטא. ככה לא נראה טקס פגאני – ככה נראה טקס מ"אינדיאנה ג'ונס". הנה איך מתארגן לו טקס פגאני: ריבים לוגיסטיים לנסות להבין מה התאריך האופטימלי והמקום לעשות אירוע של הקהילה (כי זאת קהילה ולא כת), כאשר מדובר באירוע שקורה פעם בשנה במקרה הטוב. בשאר השנה יהיה קשה לכם למצוא כמות גדולה של אנשים שבאים פעם בשבוע בשביל טקס. ולא רק בגלל שבהצלחה עם למצוא בארץ 15 אנשים שמאמינים באותו פנתיאון (בסדר, חוץ מוויקאנים, אבל ככה ממש לא נראה משהו שקשור לוויקה) בארץ שלנו. אלא בעיקר בגלל שמה נסגר, לאנשים יש עבודה למחרת, אף אחד לא הולך לבוא לטקס שלך באמצע הלילה, סקוט. ולגבי איך אחד כזה באמת נראה – אתם מוזמנים למצוא מישהו שבאמת נכח באחד ולשאול אותו, כי אבי נשר בבירור לא עשה את זה (או עשה את זה אבל אז התעלם ממה שאמרו לו).

אבל, אתם יודעים מה – נגיד. נראה שאבי נשר קצת חיפף על מחקר פה, אבל ייאמר לזכותו שהוא לפחות מנסה להציג את הפגאנים לא כמסוכנים אלא רק כמוזרים. הצורך שלו לקשור את האמונה עם פמיניזם קיצוני לא ברור ונראה לי יעצבן את שתי הקבוצות, אבל נגיד. נגיד. זה סרט, וסרט לא חייב להיות מציאותי (למרות שהסרט כן מתהדר בטייטל "מבוסס על סיפור אמיתי") ונו, בוא נשפוט את הסרט לכף זכות. בסך הכל הוא מנסה להראות שפגאנים הם אולי אנשים מעניינים וטיפה קיצוניים – אבל לא מסוכנים, ודווקא נחמדים ואדיבים.

אלא שאז מגיע הפאנצ'ליין – בדרך חזרה מהטקס, ג'וי ריגר והאמא הפגאנית מדברות באוטו ומתווכחות על מה שקרה שם. ואז, במהלך השיחה כאשר היא מעומתת עם הטקס והאמונה באלה אשרה, האישה אומרת משהו בסגנון של "חחחח נראה לך באמת שאני מאמינה בפסל???".

וזה כבר באמת מעליב. זה מעליב ברמת "לעשות סרט עם דמות בי-סקסואלית שתגיד בסוף הסרט "חחחח נראה לך?? בשבילי רק בולבולים, תודה רבה!"". אם המטרה של אבי נשר הייתה להנגיש פגאנים לקהל הרחב, להגיד בסרט שלך שכל הפגאנים לא באמת מאמינים באמונות שלהם זאת לא הדרך. ולפגאנים אמנם אין פורום חזק כלשהו שימחה על ייצוג מעליב שכזה (כמו שאמרתי, רובם מעדיפים לשמור על כל הנושא בסוד) אבל בכל זאת צריך להגיד שזה פאקינג לא בסדר. כי זה לא.

גם לא סוף העולם, כן? וגם לא סיבה להחרים את הסרט או את אבי נשר או שום דבר כזה, אבל פשוט.. אם כבר הכנסת קבוצה שלא זוכה לייצוג משמעותי בקולנוע, ואתה בבירור מנסה להציג אותם כקבוצה שאין מה לפחד מהם – תעשה את זה כמו שצריך. ואת זה "סיפור אחר" לא עשה. וחבל, כי הוא היה לא רחוק משם – אבל אז בכמה החלטות לא מוצלחות במקום להביא ייצוג שהיה יכול להוות פריצת דרך עבור הקהילה, הוא יוצר את אחד הייצוגים הכי מעליבים שאפשר.

תראו, אין לי בעיה עמוקה עם הפריחה בכתות בתקופה האחרונה (למרות שחבל שאין באמת סרט שמתמקד בהם בצורה עמוקה ומעניינת), אבל הדמוניזציה שעושים לגיקים וגיקיות חמודים (מצטער על ההכללה, אבל באמת שכמות בלתי נתפסת מהקהילה הפגנית היא גיקית) שמאמינים במשהו שנראה לנו שונה או טיפשי היא מצערת. יכול להיות שכמו הרבה קבוצות מעוטות ייצוג קולנועי, גם הפגאנים יצטרכו לעבור כמה שלבים של ייצוג גרוע לפני ייצוג חיובי או לפחות מציאותי. יכול להיות גם שעצם קבלת ייצוג כלשהוא זה בעצם צעד חיובי שמעיד שמדובר בקהילה מספיק גדולה כדי שמישהו יתייחס אליה סוף סוף.

אבל אם אתם הולכים לעשות הכללות ולשים פגאנים בסרטים שלכם, תעשו תחקיר רציני. לא חייבים להתייחס אליהם בחרדת קודש: מותר לצחוק עליהם ולהציג אותם כבני אנוש: אבל לפחות שלבדיחות שאתם מספרים עליהם יהיה פאנץ' שמעוגן במציאות. אני אתחיל – למה הוויקאני נכשל במבחן זיהוי הצורות? כי התשובה שלו לכל בעיה הייתה "מעגל". מה הפגאני אמר כשביקשו ממנו להעביר את המלח? "לה לה לה אני לא פגאני איזה אדם לא פגאני אני חי חי חי". מה אומרים לבמאי שרוצה סרט על קהילה הפגנית אבל לא ממש רוצה לעשות תחקיר? שכל הכבוד על הרצון הטוב אבל במקרה הזה אולי עדיף שיספר סיפור אחר.

תגיות: