מעבר ליער

במקור: Over the Hedge
בימוי: קארי קירקפטריק, טים ג'ונסון
תסריט: קארי קירקפטריק ושות'
קולות: ברוס וויליס, גארי שנדלינג, סטיב קארל, וויליאם שאטנר, וונדה סייקס, ניק נולטי, אבריל לוין

סרט אנימציה ממוחשבת מס 21,706: 'מעבר ליער'.
אולפן: דרימוורקס.
חיות: דביבון, צב, סנאי, דורבן, אופוסום, בואש, דוב.
סלבס: ברוס וויליס, סטיב קארל, גרי שנדלינג, אווריל לוין, וויליאם שטנר, יוג'ין לוי, וונדה סייקס.
מחוות: 'ד"ר פיל', 'האזרח קיין', 'חשמלית ושמה תשוקה'.
מסר: משפחה היא הדבר הכי חשוב.
מסקנה כללית: זבל ממוח… רגע, תמחקו את זה – הפעם הסרט דווקא חמוד. מצטער, זה האינסטינקט.

'מעבר ליער' לא מהווה בשורה חדשה לעולם האנימציה, בעיקר כי הוא עוד וריאציה לנוסחה שמספר החורים מהם הצליחה לצאת בזמן כה קצר מהווה תקדים של ממש (חיות שעושות פארודיות בקולם של מפורסמים, וכל הג'אז הזה). מהרגע הראשון ברור מה יהיה הרגע האחרון, אבריל לוין היא לא שחקנית, ודילול קל של רגעי ה"מכות בפרצוף" היה מיטיב אתו בהחלט. באיזשהו מקום, הייתי שמח אם 'מעבר ליער' היה גרוע, וכך היה אפשר להכריז סופית שכל הז'אנר גמר את הסוס ולהיפטר בלב שלם מההרגל המותנה לפתח ציפיות בכל פעם שאולפן זורק שקל וחצי על תוכנת הנפשה. מאידך, אני קצת שמח שלמרות הכל הסרט, על כל פגמיו, מוצלח. כי מה אני אעשה, יש משהו בסרטים מוצלחים שפשוט עושה לי את זה.

סיפורנו מתחיל עם הגעתו של האביב ליער. השלג מפשיר, הפרחים מלבלבים, פסח בא, בעלי החיים קמים מתנומת החורף ומתחילים, בהנהגת הצב ו?רן, במבצע ליקוט מזון אינטנסיבי לקראת החורף הבא. שגרת המכרסמים מופרעת בברוטליות על ידי דבר מה גדול וירוק, שטוח וגבוה, שהתגנב ליער בזמן החרופ וחוסם את דרכם לעבר עצי הפרי. אותו דבר, להלן "סטיב" (או "גדר חיה"), מתברר במהרה כלא יותר מסימפטום להתפשטות פרבר אמריקאי טיפוסי בשטח שהיה פעם יער ירוק. החיות נרתעות מפני החלום האמריקאי, אבל דביבון בשם אר. ג'יי מפתה אותן במטעמים רווי צבעי מאכל וסוחף אותם לפרוייקט העברת מונוסודיום גלוטומט לצד הנכון של הגדר – בהתחלה הם סוחבים שאריות מפחי אשפה, אחר כך הם כבר הולכים על כל הקופה. אלא שאר. ג'יי הוא תחמן לא קטן, והוא למעשה מנצל את יצורי היער כדי לצאת מחובות ולהינצל מציפורניו האימתניות של דוב.

כקומדיה, 'מעבר ליער' מוצלח. מצחיק לראות את הדרמטיזציה שיוצרי הסרט מוסיפים לאקט כמו פתיחת חטיף, מבדר לראות הקריקטורות של תושבי הפרברים הסנובים, ומשעשע לראות את התייחסות היוצרים לפרטים קטנטנים כמו פסי שיזוף. כשהחיות מוצאות שימושים מגוונים ומועילים לאביזרים אנושיים, באופן שמזכיר טיפה – וסליחה על חילול הקודש – את 'וואלס וגרומיט', זה אפילו מאוד מצחיק. כשאר. ג'יי מסכם בחמש דקות את תרבות הצריכה המערבית, זה אפילו מצחיק בטירוף. כשדמות כלשהי מאבדת שליטה ומתרסקת לתוך כל דבר שעומד בדרכה – כפי שקורה יותר מדי פעמים בסרט – זה לא.

בכל אופן, ההברקה הקומית הגדולה של הסרט היא ללא ספק הסנאי. אחרי שימצאו תרופה לאיידס ויגלו כוכבי-לכת מאוכלסים במרחק, מישהו יצטרך לחקור את תופעת הסנאים שגונבים את ההצגה בסרטי אנימציה תלת ממדיים, שהולכת ותופסת תאוצה. לסנאי של 'מעבר ליער' קוראים האמי, מדובב אותו סטיב קארל ('בתול בן 40'), הוא היפראקטיבי ובעל הפרעות ריכוז חמורות, ועל אף היותו באופן ברור קומיק-רליף ותו לא, הוא לא טמבל. בדומה לסקראט של 'עידן הקרח', חבל שיש כל כך מעט ממנו.

ההאנשה של בעלי החיים המאכלסים בסרט מעולה, לשם שינוי. בעלי החיים שלא יצאו מעולם מתחומי הטבע לא משתמשים במושגים אנושיים ולא מבינים אותם מבלי לקבל הסבר מהדביבון. גם אם הם סופרים שבועות, הם מודדים אותם בעזרת הלבנה. המפגש הראשון שלהם עם אבני היסוד של תרבות הפרברים מובא לרב באופן אמין. העולם של בני האדם, למרות שהוא נגלה בעיקר דרך הצצות חטופות, עושה רושם של עולם חי ובועט. משברי השיחות של הצופות הצעירות עד לריהוט העדכני בבתים, נראה שטום ג'ונסון וקרי קירקפטריק ( אתם יכולים לקרוא להם "דרימוורקס") לכדו בכשרון את הדקויות של העולם הקטן הזה.

אפילו האנימציה מגניבה, ומזכירה שדרימוורקס הוא בכל זאת לא אולפן בשקל. הדמויות חמודות מצד אחד ומלאות אופי מצד שני, הרקעים מושקעים ועמוסים בפרטים. באמת יופי. רק בני האדם, אויביו המושבעים של כל סרט אנימציה, מעכירים קצת את השמחה. שתי הדמויות האנושיות שזוכות לתפקיד מרכזי – ראש ועד השכונה ומדביר המכרסמים – נראות בסדר גמור, ואפילו מדגמנות לא רע קימה מהמיטה ב-5:57 בבוקר. אבל מה עשו ילדי השכונה שמגיע להם לזוז כמו מתים-חיים? רגע, זאת סתם קטנוניות מצדי. אחרי הכל, הסרט לא עוסק בבני אדם. הוא עוסק ביצורים פרוותיים שנראים מעולה.

אני מניח שכל צופה שראה קמצוץ מיבול האנימציה האמריקאית בשנים האחרונות יתרעם על הנוכחות של גורמי אותה נוסחה מושמצת גם ב'מעבר ליער'. אלא שבמחשבה לאחור, היוצרים כמעט ולא עשו הנחות כדי להתאים את הסרט שלהם למבנה המקובל. קולם של סלבריטאים אכן בוקע מגרון החיות, אבל הם מגלמים דמויות של ממש, ואלו בעלות זכות קיום בפני עצמן; המחוות מועטות יחסית ומשולבות בטבעיות בסרט, ואם לומר את האמת, הן גם משעשעות; וכן, המסר הנדוש ביותר ביקום נמצא שם, אבל מאחוריו מסתתר, בקטנה, מסר הרבה פחות מובן מאליו, בהנחה שעוד לא הכרתם לילדכם את טיילר דרדן. אז כן, בהחלט היה טוב יותר לכולנו אם סרטי הז'אנר היו קצת פחות אחידים במבניהם, אבל זו לא ביקורת על תעשיית האנימציה האמריקאית מתחילת האלף השלישי. זו ביקורת על 'מעבר ליער'. ו'מעבר ליער', מה לעשות, סרט מאמי.