ביקורת: ארץ אוז

שם, מעבר לקשת, שוכנת ארץ מופלאה שהדעות עדיין חלוקות האם צריך לאיית את שמה בא' או בע'

הנעליים לא היו אדומות. הן היו לבנות. אבל מי זוכר? "הקוסם מארץ עוץ" היה ספר הרבה לפני ‏שהיה סרט – והיתה גם הצגה, שרשרת אינסופית כמעט של ספרי המשך רשמיים ולא רשמיים, ‏סרטים אילמים, סדרות מצוירות, גירסאות מודרניות אפלות יותר ויותר, פריקוולים, כמה ניסיונות ‏לסרטי המשך, מחזמר אחד מצליח מאוד בברודוויי, אגדה על תקליט של פינק פלויד ובטח גם איזה קומיקס או שלושה, שלא להזכיר את המחזמר הנצחי "הקוסם!" עם מיכל ‏ינאי. ובכל זאת, "הקוסם מארץ עוץ" משנת 1939 נשאר מה שתקוע עמוק בזיכרון הקולקטיבי של ‏העולם, וכל השאר – תופעות לוואי שבאות והולכות. בסופו של דבר, הכל חוזר לג'ודי גארלנד ‏שחולמת על מקום מעבר לקשת, מתעופפת בהוריקן, ‏נוחתת על מכשפה, ואגב כך מגלה את ‏הטכניקולור. ‏

‏"ארץ אוז" (שינוי השם שעברה הארץ בעברית נובע כנראה מתסבוכת זכויות יוצרים מוזרה) הוא עוד ניסיון לבנות משהו חדש מסביב ל"הקוסם מארץ עוץ". במקרה הזה – פריקוול; אבל אל תצפו שהסרט יהיה נאמן לפריקוול האחר, "Wicked", או לספרי אוז האחרים, או לכל אחד מהניסיונות הקודמים. לא סביר שבעוד 30 שנה הסרט הזה ייזכר יותר מכפי שהיום אתם זוכרים את ‏‏"בחזרה לארץ עוץ", הניסיון של דיסני משנות השמונים לעשות סרט המשך ל"הקוסם מארץ עוץ". אבל בין כל המחוות והספין-אופים שנעשו ‏לאורך השנים ל"הקוסם מארץ עוץ", "ארץ אוז" הוא מחווה יפה ומושקעת במיוחד.‏

הבמאי סם ריימי אוהב את "הקוסם מארץ עוץ". אוהב אותו עד כדי כך שלמרות שעורכי הדין של דיסני יטענו בתוקף שלסרט החדש אין שום קשר משום סוג לסרט הישן, והוא בכלל מבוסס על דמויות מתוך סדרת הספרים שהיא מזמן כבר פאבליק דומיין, אי אפשר לרגע לטעות ולחשוב ש"ארץ אוז" הוא משהו מלבד מחווה מפורשת וארוכה ל"הקוסם מארץ עוץ", הסרט. בדיוק כמו הסרט המקורי, "אוז" נפתח בקנזס ובשחור-לבן. הפעם, במקום את דורותי, הוא מלווה את ‏אוז (ג'יימס פרנקו המצוין) – קוסם במה שלמחייתו יוצר אשליות על הבמה, ובזמנו הפנוי בונה אשליות רומנטיות במוחה של כל בחורה חולפת. אבל כמו דורותי, לא עובר זמן רב לפני שהוא נקלע אל ‏סופת הוריקן, שלוקחת אותו אל מקום רחוק ומופלא שהדעות עדיין חלוקות האם צריך לאיית את ‏שמו בא' או בע'. המעבר אל ארץ הפנטזיה לווה ב-1939 במעבר משחור-לבן לצבע, וזה היה מספיק ‏כדי להדהים כל צופה ממוצע. למעבר הזה סם ריימי הוסיף משחקים נהדרים עם תלת-מימד ורוחב ‏המסך. חצי השעה הראשונה מוסיפה את הסרט בקלות לרשימה הכבר-לא-כזאת-קצרה של סרטים שכדאי לראות בתלת-מימד.‏

העניינים מבריקים הרבה פחות מהרגע שבו אוז הקוסם נוחת באוז הארץ. עוץ של 1939 היתה ‏תפאורות קרטון ועץ ענקיות שנבנו באולפן, ונצבעו בצבעים בוהקים ככל האפשר; אוז של 2013 ‏בנויה כולה באנימציה ממוחשבת (אלא מה) אבל משחזרת את המראה הקרטוני (תרתי משמע) של ‏‏1939. זה נראה מזויף פעמיים. הסרט הופך לסרט מצויר, סלט של אפקטים שלתוכו נדחפים מדי ‏פעם כאילו בטעות שחקנים אנושיים, והכל בצבעים בוהקים ומשתוללים כמו פיצוץ בחנות ממתקים. ‏לא שזה לא יפה, אבל זה יפה באופן נורא כללי כזה. לא נראה כאילו יש איזה קונספט עיצובי מאחורי ארץ עוץ, היא פשוט נראית כאילו זרקו כמה שיותר צבעים וצורות על המסך. אפילו לרגע הארץ לא נראית כמו מקום אמיתי, אלא כמו משהו שבין מתקן בדיסנילנד ופרסומת לפלאפון.

בתוך כשתי שניות מנחיתתו באוז, אוז פוגש את המכשפה הראשונה שלו (מילה קוניס), וזמן קצר ‏לאחר מכן מתוודע לשתי מכשפות נוספות (רייצ'ל וייז, מישל וויליאמס). בתוך חמש שניות מתברר ‏לו שהוא הגיבור שעל פי נבואה עתיקה יישלח כדי לחלץ את הממלכה הקסומה מידי שליטה ‏מרושעת בקרב גדול. מאוד קשה שלא להיזכר כאן ב"אליס בארץ הפלאות", הגירסה המעודכנת ‏הקודמת של דיסני לסיפור פנטזיה קלאסי, שבו אליס גילתה שהיא למעשה הגיבור שעל פי נבואה ‏עתיקה יישלח כדי לחלץ את הממלכה הקסומה מידי שליטה מרושעת בקרב גדול. ונשאלת ‏השאלה: ‏האנשים האלה בדיסני מודעים לכך שקיימים גם סיפורים אחרים בעולם, נכון?‏

ההשוואה ל"אליס" בלתי נמנעת. החדשות הטובות הן ש"אוז" הוא סרט הרבה יותר טוב מ"אליס". לא שזה קשה. ההבדל העיקרי הוא ש"אוז" הוא סרט שמכבד מאוד את המקור שעליו הוא מבוסס, בעוד "אליס" היה סרט שירק למקור בפרצוף, רצח אותו, רקד על גופתו וצייר עליה ציורים גסים במשחת שיניים. זאת בהחלט התקדמות, אבל יש בשני הסרטים גם הרבה מאוד מהמשותף, למרבה הצער. האינטרסים המסחריים שקופים מדי: "אוז" הוא בלי ספק ניסיון לשחזר את ההצלחה המסחרית של "אליס", וזה אומר שכמוהו הוא מוצר יקר מאוד שנעשה באופן מחושב מאוד.

בסיפור יש כמה רעיונות יפים, בעיקר בנוגע לשאלת ‏הליהוק לתפקידי מכשפה טובה ומכשפה רעה, והדרכים שבהן הסיפור מתחבר מאחור ל"הקוסם ‏מארץ עוץ" המקורי. הבעיה היא שהביצוע – התסריט עצמו – מחופף לחלוטין. מלבד אוז עצמו, שנבנה באופן יפה כמניאק אופורטוניסט וחביב, לדמויות אין שום דבר מלבד תוויות "טוב" ו"רע". כמו דורותי, גם אוז צריך לקבל חבורה קטנה של בני-לוויה חמודים וקסומים, ואת מקום ‏הדחליל, ‏האריה ואיש הפח ממלאים כאן קוף מעופף, ילדה קטנה מחרסינה וגמד עם חצוצרה. אלה ‏דמויות שחוץ מהויזואליות שלהם (והביצוע המוצלח בבהחלט באפקטים ממוחשבים) ‏אין בהם ‏שום דבר ייחודי.‏ גם שלוש המכשפות הן דמויות חד-מימדיות ומשעממות, ומהוות בזבוז ‏נפשע של שלוש שחקנית שבלי ספק יכולות לעשות הרבה יותר. דמויות מחליפות אופי ומטרה בתוך סצינה בודדת בתירוץ הקלוש ביותר, כולל רגע אחד של שינוי כל כך פתאומי ששום פארודיה או תקציר לא יוכלו להפוך אותו ליותר מגוחך מכפי שהוא באמת.

בקיצור, אין חדש: כמו כל כך הרבה תוצרת הוליוודית אחרת, "ארץ אוז" הוא איש-פח, עטיפה ‏מבריקה וחלולה, בלי לב. סם ריימי שימן את הצירים שלו היטב ונתן לו שכבת צבע חדשה ויפהפיה, ‏אבל לא הצליח להעניק לו לב משלו. הוא בסך הכל אמן אשליות מוצלח, הוא לא באמת ‏קוסם.‏


פורסם במקור בוואלה