ביקורת: פסיפיק רים

רובוטים ענקיים נלחמים במפלצות עצומות ורון פרלמן שם. כן, זה מגניב כמו שזה נשמע, אם לא יותר
שם רשמי
פסיפיק רים
שם לועזי
Pacific Rim
סרט מס' 1 בסדרת פסיפיק רים

אנשים כל הזמן אמרו שקינג קונג היה גורילה נורא גדולה, אבל בחייכם – ראיתם ‏אותו על האמפייר ‏סטייט בילדינג? הוא אפילו לא בגובה של האנטנה. ממש מאכזב. בסטנדרטים שלי, "גורילה ממש ‏גדולה" לא היתה צריכה לטפס על הבניין, היא היתה צריכה להיות בגובה של הבניין. לפחות. ‏אנשים אומרים שהרובוטריקים הם רובוטים "ענקיים", אבל נו באמת, שמונה, עשרה ‏מטרים, זה ‏‏"ענק"? באמבלבי לא יכול אפילו להוריד עפיפון שנתקע על העץ ליד הבית שלי.‏ זה ענק, זה?‏

ב"פסיפיק רים", לעומת זאת – כאן אנחנו כבר כמעט מתקרבים לגודל שאפשר להתרשם ממנו. ‏בעצם, אני מוכן לקבל את הטענה שהמפלצות והרובוטים האלה די גדולים. נגיד את זה ככה. נכון ‏אופטימוס פריים הופך למשאית? נכון משאית יכולה לגרור מכולה? ונכון על ספינת משא אפשר ‏לשים, ככה, מאתיים, שלוש מאות ‏מכולות, בערמות? אז אחד הרובוטים בסרט מחזיק ספינת משא. ‏ומשתמש בה כמו במחבט בייסבול, כדי ‏לרסק את הפרצוף של איזו מפלצת בגודל דומה.‏

ואם הפיסקה האחרונה לא הבהירה את הנושא, זה המקום לציין ש"פסיפיק רים" הוא לא רק הסרט ‏הכי כיפי של הקיץ הזה, בנוק-אאוט מוחלט, מוחץ, ללא כל תחרות או ספק, אלא גם אחד מסרטי ‏הקיץ הכי טובים מסוגו שראיתי בכלל. כמובן, זה עוזר שהסרט נראה כאילו הוא נוצר במיוחד ‏בשבילי (ובשביל כמה מיליוני יפנים שמתים על דברים כאלה). יש אנשים שאוהבים בירה, אני אוהב ‏רובוטים ענקיים ודינוזאורים. תתבעו אותי.‏

הרעיון המרכזי מאוד לא מתוחכם: מתוך קרע במרחב בתחתית האוקינוס השקט יוצאות מפלצות ‏ענק, קאיג'ו, שכמנהגן של מפלצות כאלה, נמשכות אל ערים גדולות ומחריבות אותן כמו בנייני חול. ‏כדי להתגונן, בני האדם נקטו בצעד ההגיוני מגניב ביותר האפשרי: הם בנו רובוטים ‏ענקיים, שיילחמו במפלצות. לכל רובוט ענק יש שני "נהגים", שמוחם מחובר אליו, וזה לזה. זה ‏פחות או יותר העניין. מכאן ואילך: מכות בקנה מידה אפי במלוא מובן המילה.‏

‏"פסיפיק רים" הוא סרט שלקוח ישר מתוך פנטזיות האקשן הכי ילדותיות, לפחות אלה שלי, ‏ומגשים אותן בתקציב של 200 מיליון דולר. במילים אחרות, זה סרט שרציתי לראות מאז גיל שש. ‏תסריט הקרב הענק, העצום והלא יאומן שבמרכז הסרט נראה כאילו הוא מבוסס בחופשיות על ‏משחק של שני ילדים:‏

‏"אז הרובוט שלי מרביץ למפלצת עם סירה!"‏
‏"אז מה, המפלצת שלי נושפת קרח ואוכלת לו את הראש!"‏
‏"היא לא יכולה! הוא מצמיח מאה תותחים מתוך הבטן ויורה בה!"‏
‏"כדורים לא משפיעים עליה כי היא חסינת כדורים והיא תופסת לו את שתי הידיים ומביאה לו ‏נגחה!"‏
‏"אז מה, הוא הצמיח יד שלישית מהגב! עם פרופלור!"‏

שיהיה ברור: זוהי מחמאה. זה נהיה הרבה פחות שפוי, והרבה הרבה יותר אדיר, בהמשך. הקרב ‏הזה הופך למירוץ חימוש של רעיונות מוזרים, כשכל פעם שבה אתם חושבים שהוא הגיע לשיא אי ‏השפיות, הביזאריות עולה עוד שלב. אתם יכולים לקרוא לזה טפשי. אני קורא לזה תענוג צרוף. אני ‏חושב שצווחתי מאושר כמו ילדה קטנה כמה פעמים.‏

‏"פסיפיק רים" אולי מטורף, אבל הוא לוקח את הטירוף שלו ברצינות. ‏זה לא הסרט החכם ביותר או ‏המעודן ביותר, כמובן. זה לא סרט על יחסים מורכבים בין בני ‏אדם, ‏זה ‏סרט על רובוטים ענקיים ‏שנלחמים במפלצות ענקיות. ‏אבל מי שחושב שלעשות סרט כזה זו לא חכמה, כנראה שלא ראה את ‏‏"רובוטריקים", או גרוע יותר ‏‏– ראה ואהב את "רובוטריקים", בעיקר את הקטע הזה שבו כל גושי ‏המתכת חסרי הצורה עפו זה על ‏זה ואי אפשר היה להבין מה לעזאזל קורה.‏ "פסיפיק רים" מהווה ‏את ההסבר הטוב ביותר למה סרטי "רובוטריקים" (ואחרים כמוהם) היו מחורבנים, בכך שהוא ‏מדגים איך לעשות את זה נכון.‏

קודם כל, כשאתה עושה סרט על מפלצות גדולות, צריך להבין שהן גדולות. הטעות הנפוצה ביותר ‏בסרטים שמתעסקים בדברים ‏גדולים מאוד היא לא לתת נקודות ייחוס שיתנו לנו להבין את סדר ‏הגודל. גם ‏ב"פאוור ריינג'רס" היו רובוטים שהיו אמורים להיות ‏גדולים, אבל אי אפשר היה להרגיש ‏את זה. ב"פסיפיק רים", מרגישים את הגודל. הדמויות הגדולות נמצאות כמעט תמיד בסמוך ‏לאנשים, או בניינים, או, אה, ספינות משא – דברים שלא נותנים לך לשכוח את גודל הגודל. ‏העוצמה מורגשת. כשאגרוף בגובה עשרה מטרים מתרסק לתוך לסת של מפלצת עם שיניים ‏בגובה של שאקיל אוניל, ההרגשה היא כמו ניין-אילבן דנטלי. מהלך הקרבות ברור. וכן, יש פה ‏כמויות עצומות של אפקטים דיגיטליים מוצדקים ביותר.‏

נושא עוד יותר קשה לפיצוח הוא הטון של הסרט. סרט על מפלצות ורובוטים לא יכול לקחת את ‏עצמו ברצינות רבה מדי; מצד שני, אם הוא יתייחס להכל בגיחי גיחי, הסרט כולו ייראה כמו בדיחה. ‏גיירמו דל טורו – כי אולי הגיע הזמן שאתן קרדיט לבמאי בשמו, מגיע לו – קולע, מבחינתי, בול ‏לגבול הדק בין שני אלה. הסרט "רציני", הוא בונה את העולם העתידני שנוצר סביב לתקיפות ‏הקאיג'ו בדיקדוק ובתשומת לב לפרטים, והרבה נאומים נלהבים על עתיד האנושות נשמעים. ובכל ‏זאת, הסרט יודע טוב מאוד שהוא לא "רשימת שינדלר", והקלישאות שבהן הוא מלא – וקלישאות ‏לא חסרות פה – נמתחות בדיוק עד הנקודה שבה אפשר לגחך עליהן קצת, בלי להפסיק ליהנות ‏מהסרט. בני האדם שבסרט הם סטראוטיפים. צ'רלי הנאם, שמגלם את גיבור הסרט, הוא ‏אמריקאי-גיבור כל כך ‏גנרי שפלא שהוא לא טום קרוז. רינקו קיקוצ'י היא יפנית גנרית. האוסטרלים ‏הם אוסטרליים. הרוסים ‏הם שרירנים בלונדיניים (גם האישה) חסרי הומור ומפגרים טכנולוגית. ‏הסינים יודעים קונג-פו. ‏רון פרלמן הוא רון פרלמן. עצם הקיום שלו הוא רק טיפה פחות מגוחך ‏מקרנפי ענק מקרקעית הים. כשאידריס אלבה, בתפקיד רב פקד גנרי, מכריז על ביטול ‏האפוקליפסה, זה מליצי ומגוחך מספיק כדי שאפשר יהיה להיזכר ב"היום השלישי" ולצחקק, ולא ‏מספיק כדי שיפסיק להיות לי אכפת מקרב הרובוטים הבא.‏

המקום שבו הסרט הגזים וזייף, לטעמי, הוא דווקא המקום שבו הוא ניסה מפורשות להצחיק: שני ‏המדענים-המטורפים, בגילומם של צ'רלי דיי וברן גורמן, היו מטורפים מדי. בניגוד לכל הדמויות ‏האחרות, שמגלמים את הקלישאות שלהם ברצינות, שני אלה מתנהגים כאילו הם הגיעו בטעות ‏מהפארודיה "מת להילחם ברובוט ענק" וזה צורם. בעיה אחרת היא שהסרט מגיע לשיאו באמצע – ‏אותו קרב עצום שכבר הזכרתי – וברור ששום דבר שיגיע אחר כך לא יצליח להתעלות עליו. ואכן, ‏שום דבר לא מתעלה עליו. קרב-הבוס שבסיום נראה קצת עלוב לעומתו.‏

על סרטים כאלה יהיו שיגידו "נו, זה לא סרט טוב, אבל נהניתי". בולשיט. זה כן סרט טוב. זה ‏סרט מצוין, בלי "אבל". זה סרט שיודע היטב מה הוא. קלישאי? פשטני? אינפנטילי? בהחלט: זאת ‏פנטזיה ילדותית מבוצעת באופן נפלא, וזה בדיוק מה שאני רוצה לראות בסרטי קיץ. הייתי רוצה ‏שיותר סרטים הוליוודיים ינסו להיות זה, במקום ניסיונות עיקשים ומטופשים להיות "אפלים" ‏ו"מתוחכמים" או לתקוע שלושים טוויסטים בסוף ולהעמיד פנים שהם כריסטופר נולאן. אני אוהב ‏סרטים אינטליגנטיים ובוגרים, אבל אני אוהב גם רובוטים ודינוזאורים. באתי ליהנות, ושום סרט קיץ אחר ‏השנה לא מתקרב למידת ההנאה שמציע "פסיפיק רים". אני הולך לראות אותו עוד פעם, אומרים ‏שגם התלת-מימד מצוין.‏