ביקורת: רווח וכאב

כנראה הדבר הכי טוב שמייקל ביי עשה או יעשה אי פעם.

‏"רווח וכאב" הוא יצירת המופת של מייקל ביי. זה לא רק הסרט הכי טוב שהוא עשה – ייתכן שזה ‏הסרט הטוב היחיד שהוא מסוגל לעשות.‏

אתם יודעים איך נראה סרט של מייקל ביי: כמו גיליון של "בלייזר" שמוקרן על מסך גדול. גברים ‏שריריים משומנים, מכוניות נוצצות שנראות כמו פרסומת ובחורות בביקיני מצולמות כמו בפורנו, בתוספת הליקופטרים בשקיעה, פיצוצים ודגלי אמריקה מתנופפים בהילוך איטי. והכל ‏מזווית נמוכה, בהילוך איטי ובצבעים זוהרים: לשמים יש צבע כחול-פרסומת לחברת תעופה, לאנשים יש עור כתום זרחני, כאילו הגבירו את רווית ‏הצבע במאתיים אחוז או שהם ספגו מנת יתר של קרינה. ואתה צופה בדברים האלה, וחושב, ‏לעזאזל, מי הקהל של הטימטום הזה? ילדים בני שלוש שלא יכולים להסתכל על דבר אחד למשך יותר מדקה אם לא מפתים אותם עם צבעים של סוכריות? טינאייג'רים חרמנים שלא יודעים איך לעקוף את חסימת הפורנו במחשב שלהם? פטריוטים ‏אידיוטים, שגומרים מלראות דגל אמריקה?‏

‏"רווח וכאב" נראה בדיוק ככה: פטריוטיות ואמריקה וישבנים בהילוך איטי. אבל יש ‏הבדל אחד בין הסרט הזה לכל קודמיו: הפעם יש לכך סיבה. הדמויות הראשיות, שהסרט מוצג מנקודת המבט שלהן, הן בדיוק כאלה: פטריוטים ‏אידיוטים, ילדים מגודלים שחושבים שהחיים הם סרט אקשן ושואפים לחיות בסרט פורנו. הסרט נראה כך משום שכך הם רואים את העולם, וכך הם רואים את העולם משום שהם אהבלים. הסגנון הקבוע של ביי נשאר ללא שינוי, אבל עכשיו הוא פתאום סאטירה, וזה הופך אותו להגיוני לגמרי. במילים ‏אחרות, מייקל ביי עשה סרט על הקהל שלו. אלמלא הסרט היה מתרחש ב-1994, שנה לפני שביי ‏ביים את "בחורים רעים", ביי היה הבמאי החביב על כל גיבורי הסרט. וכדי שלא תהיה שום טעות ‏לגבי מידת ההערכה של ביי לאותם אנשים, הוא מבהיר את זה באופן חד משמעי ומפורש: ‏מדובר במפגרים. אנשים חסרי מוסר וחסרי ערך, אבל יותר מכל, טיפשים בקנה מידה בינלאומי. ‏חובבי "רובוטריקים" יקרים, אנא קחו לתשומת לבכם: זה מה שמייקל ביי חושב עליכם.‏

הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי לחלוטין של דניאל לוגו (מארק וואלברג), מאמן כושר במיאמי, ‏בעל נפח שרירים מרשים ונפח מח מרשים פחות, שחולם על יותר. החלום האמריקאי, וגם גורו ‏שיפור-עצמי נאלח, הבטיחו לו שהוא יוכל להשיג כל מה שירצה אם רק ינסה, אבל קרתה כנראה ‏איזו תקלה, כי הוא לא השיג כל מה שרצה. ומה הוא בכלל רוצה? השאיפות שלו צנועות: להיות ‏עשיר מאוד ומוקף בכוסיות. אז לוגו רואה את עצמו, בשם החירות, הצדק והדרך האמריקאית, זכאי ‏ואף מחויב לעשות כל מה שרק אפשר כדי להגשים את חלומו, וזה כולל חטיפה, עינויים, ואם יהיה ‏צורך, גם רצח. לעזרתו הוא מגייס שני חברים מנופחים בפני עצמם – אנתוני מקי, כקולגה הזקוק לכסף כדי ‏לממן החייאה לאיברים מסוימים בגופו שהסטרואידים עשו בהם שמות, ודוויין ג'ונסון, אסיר ‏משוחרר ההולך בדרכי ג'יזס, ונראה יותר ויותר דומה לענק הירוק בכל סרט שבו הוא משתתף. ‏התכנית: לבחור איזה איל-הון מקומי, טיפוס מגעיל שממילא אף אחד לא יצטער אם הוא ייעלם מעל פני האדמה, ולהכריח אותו בטוב או ברע לחתום על מסמך שיעביר לידי החבורה את כל רכושו. תכנית כל ‏כך פשוטה, שהיא לא יכולה להיכשל.‏

בקיצור, זאת קומדיה על פושעים מטומטמים – רק עם התזכורת המתמדת לכך שהסיפור הכל כך ‏מופרך הזה קרה באמת, מה שהופך כל טעות וכל תאונה לעוד יותר לא תאמן. הגיבורים הם, ‏כמובן, אנשים נוראיים. הם מייצגים את החברה האמריקאית שבה עקרונות כמו "תאמין ‏בעצמך ‏ותצליח!" מפומפמים בכזאת אינטנסיביות שהם קוברים מתחתם עקרונות אחרים, גם הם ‏חשובים למדי, כמו "לא תרצח". אלא מה, הם חמודים בטמטום שלהם. מארק וואלברבג ודוויין ‏‏"דה רוק" ג'ונסון אולי אינם שחקנים דגולים, אבל לגלם אהבלים חביבים ומשעשעים – את זה הם עושים ללא רבב. דוויין ג'ונסון הוא כמו אחד מאותם כלבים ענקיים עם אינטליגנציה של נעל: ביריון מפחיד שדורש ליטוף. אם יש בעיה ‏בהופעות של השניים, היא שהם נחמדים מדי: סביר שהאנשים האמיתיים שעליהם מבוסס הסיפור לא ‏היו נחמדים בכלל.‏

לחובתו של הסרט, הסיפור לא לגמרי מהודק, אבל בכך אפשר להאשים את המציאות. אחרי ששני-‏‏שליש מהסרט עברו, אפשר לומר שהסיפור העיקרי – החטיפה ומה שקרה בעקבותיה – ‏הסתיים, ‏ועכשיו רק הגיע הזמן לאקורד הסיום וללכת הביתה. אבל אז פתאום הוא מתחיל מחדש, ‏בעוד סיבוב ‏של אלימות וטיפשות. זה מוסיף עוד כמה רגעים לא ייאמנו של "כן, זה באמת קרה", ‏אבל מתחיל ‏לעייף.‏

באופן מוזר, "כאב ורווח" מתיישב בול בתור חלק מטרילוגיה של סרטים שיצאו בחודשים האחרונים, יחד עם "ספרינג ‏ברייקרס" ו"בלינג רינג". כל שלושת הסרטים עוסקים ‏באמריקאים ריקניים, חומרניים וחסרי מוסר, שמידרדרים לפשע – או אולי תיאור מדויק יותר יהיה: ‏רצים בחדווה ובזרועות פתוחות אל תוך הפשע – מסתבכים, נתקעים, ולא לומדים מזה שום דבר. כמו ‏‏"ספרינג ברייקרס", הסרט מתרחש בפלורידה, שאיכשהו הפכה לבירת הריקבון האמריקאי; כמו ‏‏"בלינג רינג", הוא מבוסס על מאמרים במגזין שתיעד פרשת פשע מופרעת אך אמיתית. הנקודה ‏שבה "רווח וכאב" מתבדל משני הסרטים האחרים בטרילוגיה היא שהוא היחיד מבין השלושה ‏שאינו משעמם רצח. הוא לא רק מתנשא על גיבוריו עבי הבשר ורפי השכל אלא גם נותן להם להיות חביבים מספיק כדי שנהיה בעדם, ‏ובדרך הוא מבדר ומצחיק. וכן, זה אומר שמייקל ביי די דומה לסופיה קופולה, רק טוב יותר. זה סרט ‏מגעיל ומעולה.‏


פורסם במקור בוואלה