פלינדרום

שם רשמי
פלינדרום
שם לועזי
Palindromes

במקור: Palindromes
תסריט ובימוי: טוד סולונדז
שחקנים: אלן ברקין, שרון ווילקנס, ג'ניפר ג'ייסון לי, מתיו פבר

"עכרור יקר,

אני תמיד קוראת את הטור שלך והוא נורא נורא יפה.
אתה חייב לעזור לי דחוף.
אני בת 13. אני מאוד רוצה תינוק 100מם, אז לפני כמה זמן שכבתי עם חבר שלי, ונכנסתי להריון. עכשיו, בגלל זה, החבר שלי רוצה שנתנשק כמו גדולים, ואני מתביישת. מה לעשות?"

בבקשה תענה לי מהר,
אביבא".

אוקיי, המכתב הזה מומצא, אבל הוא מייצג די טוב את אביבא, ילדה יוצאת דופן וגיבורת הסרט 'פלינדרום'. שלא במקרה, המילה "אביבא" עצמה היא פלינדרום, כלומר ביטוי שנקרא אותו דבר גם מהסוף להתחלה (באנגלית, Aviva נראה פחות מוזר). הגימיקים לא נגמרים כאן: הסרט מחולק לקטעים, מעין "פרקים", ובכל קטע מופיעה שחקנית אחרת בתפקיד אביבא. בסך הכול, לא פחות משמונה שחקניות, מילדות קטנות ועד נשים מבוגרות. נסו לספור אותן, כמוני – וכמוני, תחטפו כאב ראש, שאותו הסרט ממש לא יעביר לכם. אבל מה קורה שם, תשאלו? ובכן:

אביבא, ילדה שחורה קטנה, שוכבת במיטה וגועה בבכי. אמא שלה, בהירת גוון באופן קיצוני בהשוואה למוצג האנושי במיטה, נכנסת ומרגיעה אותה. "לא, חמודה, את לא תגמרי כמו בת הדודה שלך, שנכנסה להריון ומתה". קאט.

סצינה חדשה: אותה אביבא עצמה, שעכשיו מגולמת על ידי ילדה לבנה ג'ינג'ית, שוב מדברת עם אמא. הן מתווכחות. מסתבר שגורלה של בת דודתה זצ"ל רופף לאביבא כמה אומים בקודקוד, והיא דווקא רוצה שיהיה לה תינוק. כל עניין הפנימה-החוצה, שמבוגרים קוראים לו "סקס", לא ממש ברור לזאטוטה, אבל היא מצליחה לבצע את זממה, ולממש את פוטנציאל הפריון שלה. מצבה החדש של אביבא לא משמח את אבא ואמא (גם אלה פלינדרומים. עוד לא-צירוף-מקרים). בהפגנה של שכל ישר, הם לוקחים את הקטינה הסוררת אל מרפאת ההפלות. הפרוצדורה קצת מסתבכת, אבל בסך הכול, אביבא מתאוששת. קאט.

אביבא, שהחלימה, וגם השתנתה שוב לשחקנית אחרת, בורחת מהבית. היא נודדת, בדד, עם מטרה אחת ויחידה – להיכנס להריון. בתקווה להנפיק סוף סוף את העולל המיוחל, אביבא מוצאת נהג משאית מסורבל ומבולבל, מרופט ואנטיפט, ודבקה בו כעלוקה. מכאן מתחילה סאגת תלאות והרפתקאות, ואם חשבתם שהסרט יסתפק בילדה ששוכבת עם מבוגר, טעיתם. יש עוד הרבה חומר מהפך-קרביים בהמשך: רק כרמז, המילים "מזבלת העוברים המתים" צריכות להספיק.

כדי ליהנות מסרט של טוד סולונדז ('ברוכים הבאים לבית הבובות', 'אושר', 'אגדות וסיפורים'), צריך להיות מזוכיסט, כי יש לו כשרון מיוחד: לא זו בלבד שהוא מסוגל להציג כל פעולה אנושית, גם תמימה יחסית, כך שתיראה מטרידה ומאיימת, הוא טורח ליצור מצבים שהם דוחים מלכתחילה. שחקנים לא אטרקטיביים, שמצולמים בקלוז אפים עם תאורה שמכערת אותם, משחקים אנשים אובססיביים שעוברים דברים נוראיים. אז בסדר, יש דמויות שהיה לי ברור שסולונדז התכוון שיהיו קריקטורות. שיאי הסרט, בעצם, שייכים לכמה מהן – משפחת סאנשיין האוהבת והחמה, שבהם נתקלת אביבא במסעה. האב והאם סאנשיין הם שני פונדמנטליסטים נוצרים, בעלי אג'נדה חבויה. למרות עוניים, הם אימצו חבורת ילדים בעלי מום – עיוורים, פסחים, גידמים ורצוצים. כל הילדים שרים במקהלה שירי דת נוצריים, מחליפים בדיחות על הנכויות שלהם ליד שולחן האוכל, ואפילו הכלב מחייך בתזמון מושלם אחרי כל פאנץ' ליין. מזמן לא ראיתי דבר כזה גרוטסקי ונלעג, פארודיה אכזרית על ערכים נוצריים בכלל, ועל כל סיטקום אמריקני מיושן שתבחרו, בפרט. וזה מצחיק מאוד.

הבעיה שלי עם 'פלינדרום' מתחילה בזה שלא רק את משפחת סאנשיין, גם את הדמויות האחרות, כולל הראשיות, אי אפשר לחבב. התאמצתי, באמת. אבל ההורים של אביבא הם התגלמות הנטייה המקוממת של הורים, לאהוב את הילדים ולעשות בשבילם הכול – כל זמן שהילדים מנהלים את חייהם כמו שההורים חושבים לנכון; נהג המשאית הדכאוני, שמסתבך עם אביבא, הוא פדופיל מיוזע, שמעורר מעט רחמים והרבה סלידה. בקיצור, ערב רב של דמויות דוחות ולא סימפטיות, ואת זה אני אומר כמי שדווקא חיבב דמויות מסוימות ב'אושר', סרט אחר של סולונדז.
גם אביבא עצמה לא פרטה לי על המיתרים. התשוקה שלה לתינוק אינה מוסברת ונשארת סתם אובססיה מוזרה, ומשום כך הניסיון שלה לממש אותה עושה רושם תלוש. סולונדז מנסה לומר: ההתנהגות של אביבא נראית לנו מטורפת, אך הדבר היחיד שבאמת יוצא דופן בה הוא הפרטים – הרצון בתינוק בגיל 13 – וחוץ מזה, היא איננה ייחודית. כמו אביבא, כולנו נצמדים לאותה תבנית התנהגות; וכמו שפלינדרום לא משתנה, גם אנחנו לא משתנים. במילותיה של אחת הדמויות בסרט, "מהתחלה ועד הסוף, אנחנו נשארים אותו דבר". גימיק שמונה השחקניות נועד להדגיש את הנקודה הזו בשתי דרכים: ראשית, לא משנה איזו שחקנית "חיצונית" מגלמת אותה, כי אביבא נותרת אותה אביבא בפנים. שנית, כל אחת מהשחקניות יכולה לגלם את אביבא, כי אביבא מייצגת לא נערה מסוימת אחת, אלא את כל האופי האנושי.

כל זה מאד מעניין, אך נתקל בבעיה אחת עיקרית: לא היה לי מאד אכפת מה יקרה לאביבא. הזדעזעתי ממה שקרה לה, אבל רק כי זה היה מזעזע, לא כי זה קרה לה. באמת שאני לא יודע אם הייתי מחבב אותה, לו היא היתה מגולמת על ידי שחקנית אחת בלבד; מה שכן, אני {{בטוח}} שהעובדה ששמונה שחקניות מגלמות את אביבא, מנעה ממני באופן מוחלט להקשר לדמות. וכל המסע שלה נשאר, מבחינתי, חסר משמעות אמיתית.

בסופו של דבר, 'פלינדרום' הוא סרט מבאס לאללה. השאלה אם לראות אותו, תלויה לחלוטין במידת הנכונות שלכם לקבל עסקת חבילה: הרבה מאד עניין, אבל אפילו יותר מכך – מועקה. כשסולונדז אומר שאנשים לא מסוגלים להשתנות, זה ממש מדכא, כי הוא מצייר את המין האנושי בצורה שלילית לגמרי: סתם חבורה של מגעילים. אז יוצא שאם אנחנו לא משתנים, כמו שסולונדז טוען, אנחנו נידונים להיות מגעילים לנצח. באופן אישי, המסר הזה לא מדבר אלי.