ביקורת: פאלם ספרינגס

מה יותר גרוע מחתונה שאתה לא רוצה להיות בה? להיתקע בה לנצח.
שם רשמי
פאלם ספרינגס
שם לועזי
Palm Springs

אנדי סאמברג הוא ניילס, צעיר שבת זוגו הפקצה זכתה להיות שושבינה בחתונה של חברתה הטובה. כיוון שחתונות בארה"ב הן לא ערב דיסקוטק באולם שנראה כמו הארמון של סדאם חוסיין (בחייאת ישראל, מה הקטע?) אלא אירוע שמתפרש על פני סופ"ש שלם באתר נופש, מוצא עצמו ניילס בפאלם ספרינגס – מקום בלי פאלם ובלי ספרינגס (לא לפי הסרט, בכל אופן) אבל עם הרבה חול וסלעים. מי שגדל בנגב ירגיש בבית.

ניכר שהחתונה לא מעניינת את ניילס; הוא לא עושה מאמץ להשתלב עם משפחת הכלה, עם משפחת החתן או עם חוש האופנה – והוא מעדיף בעיקר להשתכר ולספר בדיחות לא במקום. החתונה היא מבחינתו מסיבת הרווקים, אלא שהסנובים הזקנים והעשירים קצת פחות בקטע של "תנו לי וווווּ!", וגם החבר'ה הצעירים והיותר "קולים" רואים את ניילס כטיפוס די מוזר. כי בחייאת, כמה קשה להסתובב עם טוקסידו למשך סופ"ש אחד ולזייף סמול טוק? זה לא שהחתונה הזו נמשכת לנצח. כלומר, אלא אם אתה ניילס, וכלוא בלולאת זמן. אז בעצם, תשכחו מהמשפט האחרון. 

"פאלם ספרינגס" יוצא מנקודת הנחה שראיתם סיפור לולאת זמן אחד או שניים בחייכם – אם לא בקולנוע אז ודאי ב-"באפי", "מכושפות", "דוקטור הו", "על טבעי", "תיקים באפלה" או אפילו "זינה הנסיכה הלוחמת". זה טרופ ממש אבל ממש פופולרי, ולהכיר את הקונספט שלו בכל פעם מחדש זה, ובכן, מרגיש כמו לולאת זמן. לכן "פאלם ספרינגס" מוותר על הטנגו הזה עם הצופים ונפתח כשניילס כבר עמוק בלולאה. עד כמה עמוק? לא ברור, אבל הוא בטוח לא התחיל אותה היום (כלומר, הוא טכנית כן).

הויתור על הטנגו מאפשר לנו להגיע ישר לחלק המהנה של הסרט. טוב, מהנה עבורנו; אמנם ניילס לא בדיוק תקוע באיזו רפת בקזחסטן, אבל נסו אתם לראות את אותם הפרצופים יום-אחר-יום, תקועים בשגרה ובלי שום אפשרו… אה שיט, אנחנו ניילס?

בשיר "זמן" כותבת נעמי שמר "ככה בבדידות מושלמת כל ההחלטות נופלות, וכל ההחלטות שלי הן – כל הכן וכל הלא". ניילס אינו גיבור עם שאיפה גדולה לצאת מהמצב אליו נקלע, לפחות לא כיום, אחרי ששכח מה לעולם הגדול והזר יש להציע. כי בפינה השקטה והמבודדת שהיא פאלם ספרינגס ניילס הוא המלך, וכל ההחלטות הן שלו – כל הכן וכל הלא. כאשר אתם נמנעים מלטפס גבוה, אין לכם סיכוי ליפול. ניילס מצא לעצמו אידיאל של שִגרה בחתונה האינסופית הזו, והוא למד לחיות עם הסיטואציה.

סיפור לולאת זמן על בחור שלא כזה רוצה לצאת מלולאת זמן (או "וואלה רוצה באמת שרוצה אבל כבר ניסיתי הכל ולא נראה שיש פתרון, אז… בירה?") הוא לא סיפור שיחזיק מים, ופה נכנסת שרה (כריסטין מיליאוטי. האמא מ-"איך פגשתי") – אחות הכלה ואחד הפרצופים שניילס כבר יודע איפה תשב, מה תגיד ומה תעשה – עד שעלילה עלילה עלילה איש שרודף אחרי ניילס עם חצים ו… אופס, גם שרה חלק מלולאת הזמן. שרה עוד חדשה בעסק והיא לא מוכנה להיכנע לגורל האכזר. החוויות של שרה בתוך הלופ מהוות את עיקר הכיף של הסרט ואם חששתם שאין ב-"פאלם ספרינגס" מונטז' "בואו נמות בכוונה בדרכים הכי הזויות שניתן להעלות על הדעת" אז אתם יכולים להיות רגועים (אבל מומלץ לדלג על הטריילר עבור מקסימום הנאה).

"פאלם ספרינגס" הוא מהסרטים האלה שמנתחים ז'אנר ועל הדרך נותנים לו איזה טוויסט או שניים מבלי לקרוע את החבל. זה למעשה סרט פיל-גוד על שני בודדים, כל אחד מסיבותיו שלו, אשר תקועים יחדיו בסיטואציה בלתי אפשרית. הסרט עצמו לא היה מקסים כפי שהוא לולא הכימיה הנהדרת בין סאמברג למיליאוטי; סאמברג מביא כאן מהאנדי-סאמברגיות שלו, אך הוא ממתן את הטירוף הקבוע שלו עם דמות טיפה יותר ממורמרת ופחות אנרגטית. קל לשכוח זאת אחרי "פופסטאר", שבע עונות של "ברוקלין תשע-תשע" ו"שמוליק בקופסה" – אבל אנדי סאמברג יכול להיות שחקן דרמה לא רע בכלל כשהוא משתדל. על מיליאוטני אין מה להרחיב – אף פעם לא משעמם לראות אותה ואת פרצוף ה-"מה לעזאזל ראיתי עכשיו" הנהדר שלה. השניים כל-כך מוצלחים בצוותא שמפתיע לגלות כי מדובר בזוגיות-המסך הראשונה שלהם. גם ג'יי קיי סימונס בסביבה, משפט שרלוונטי עבור חצי מהסדרות והסרטים בימינו – אך זו ממש לא תלונה.

לא ציפיתי לצאת מהסרט עם תובנות חדשות על החיים, ואני לא יכול להגיד שהסרט נותן חומר למחשבה (אם כי הוא בהחלט מנסה). "פאלם ספרינגס" מדבר רבות אודות שגרה והשלמה עם שגרה, והיופי הוא שהוא עושה זאת דרך מספר השקפות וטיעונים שונים – אם כי עד סופו הוא מחליט מה האופציה העדיפה ואני לא בטוח שתהיו 100% שלמים עם המסר. אבל אני משליך הרבה מדי על הכתפיים של מה שהוא, בתכלס, קומדיה רומנטית, ולא סתם קומדיה כזאת אלא קומדיה רומנטית קצרה: 89 דקות כולל הקרדיטים. מי היה מאמין שתעשיית הסרטים עדיין מסוגלת להעביר סיפורים טובים מבלי לשריין מראש שעתיים לפחות.

"פאלם ספרינגס" הוא כנראה לא סרט לולאת הזמן האהוב עלי, אך הוא בהחלט מתמודד ראוי על התואר והוא אחד הסרטים היותר-כיפים שיצאו השנה בלי הרבה תחרות. הסרט לא עושה שמיניות באוויר כדי להפתיע ולחדש, ולמרות זאת הוא מצליח להפתיע ולחדש. הוא מצחיק במינון הנכון, עצוב במינון הנכון ומרגש במינון הנכון (בייחוד אם לא תדלגו על הסצנה באמצע הקרדיטים). אמנם בניגוד לניילס אין לכם את כל הזמן בעולם לצפות בו – אבל תפנו עבורו זמן. הוא יותר זול ויותר קצר מחתונה אמיתית.