ביקורת: ערים של נייר

סרט-נעורים רגיל לגמרי, רק טיפ-טיפה יותר חכם.
שם רשמי
ערים של נייר
שם לועזי
Paper Towns

יש מעט מאוד סופרים שהפכו לז'אנר קולנועי. בדרך כלל, סרטים מקובצים על פי שם הבמאי או שם ‏הכוכב; נדירים הם המקרים שבהם אפשר לאגד חבורה שלמה של סרטים על המדף תחת הכותרת ‏‏"מבוסס על ספריו של…" אפשר ליצור מדף כזה של סרטי סטיבן קינג, למשל, או, להבדיל, סרטי ‏ניקולס ספארקס. כשאתם נתקלים בסרט המבוסס על ספר של ניקולס ספארקס – ולא משנה מיהו ‏הבמאי או מיהם השחקנים – אתם יודעים מה תקבלו. סרט ספארקסי. ‏

יכול להיות שג'ון גרין עומד להפוך לסופר שהוא ז'אנר כזה. בדיוק שנה אחרי ש"אשמת הכוכבים", ‏המבוסס על ספר של גרין, היה להיט ענק בקרב שכבת גיל ספציפית, מגיע עכשיו "ערים של נייר", המבוסס גם הוא על ‏אותו סופר. הסרטים בוימו על ידי במאים שונים, רק שחקן אחד משותף לשניהם, ‏והעלילה שונה לגמרי – ובכל זאת, אפשר להרגיש באיזו קירבת-משפחה בינהם. ומכיוון שלפחות ‏עיבוד קולנועי אחד נוסף ("מחפשים את אלסקה") כבר בדרך, נראה שזה בהחלט הופכת להיות ‏מעין סדרה: סרט הנוער המבוסס-על-ג'ון-גרין השנתי. ואם זה באמת מה שיקרה – אני לא אתנגד בכלל.

על פניו, אין שום דבר מאוד חדשני בסרטים/ספרים של ג'ון גרין. הם מספרים סיפורים די ‏סטנדרטיים. למעשה, "ערים של נייר" מתחיל באופן שהוא הסטנדרטיות בהתגלמותה: גיבור ‏הסרט, קוונטין (קיו), מספר על הנערה מהבית ממול, מרגו, ואיך הוא התאהב בה ממבט ראשון ‏מהרגע שהגיעה לשכונה. מאז "שנות הקסם" לא ראיתם סיפור כל כך כללי. מרגו מתגלה במהרה ‏כסוג מסוים מאוד של שכנה ממול: אותו הטיפוס הקולנועי שזכה לכינוי הלעג ‏Manic Pixie Dream ‎Girl‏, נערת החלומות הפייתית שהיא תמיד פרועה וחיננית ובעלת שיער עשיר ומלא ברק, והיא זו ‏שתציל את הגיבור המרובע מעצמו ותלמד אותו למצות את החיים במלואים. מרגו לוקחת את קיו ‏ללילה פרוע אחד של תעלולים ונקמה, ונדמה שברור לאן כל זה הולך.‏

אבל זה לא. רגע אחר כך, מרגו נעלמת, ואיזה מין סרט על אהבת נצח זה, בלי האהובה? קיו ‏וחבריו מבית הספר מנסים לפענח את המסתורין, והופכים למעין שרלוק הולמס ג'וניור פרברי ‏לעניים.

ראיתם כבר סרטים על בני נוער אמריקאיים מהמעמד הבינוני-גבוה שמתכוננים ל"פרום" ‏ומתאהבים ורבים ומקנאים וחוזר חלילה; הסרט הזה לא שונה בהרבה. ובכל זאת הוא טיפה ‏יותר מודע לעצמו, טיפה יותר אינטליגנטי, טיפה יותר כן מסרט התיכון הממוצע. הקלישאות ‏המוכרות עדיין כאן, אבל הסרט מסתכל עליהן מזוית קצת שונה. ובעיקר: הסרט לא מסתיים באופן שהקלישאה מכתיבה, ‏ומנסה להפוך על הראש כמה מהמוסכמות שעליהם הוא מבוסס. זה אמנם לא לגמרי עובד, בעיקר ‏משום שהסרט מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לכתוש את הקלישאות בזמן שהוא ‏נהנה מהן, והוא מתוק וקליל מכדי להיות איזו אמירה חריפה באמת על סרטי נוער. אבל הוא מנסה, ‏וגם זה משהו.‏

ואם לשפוט לפי המדגם הקטן הקיים, זה סימן ההיכר של "סרטי ג'ון גרין". הם נראים כמו ‏סרטי נוער רגילים וחנפניים ורומנטיים – אבל יש בהם טיפה יותר מהנוסחה המסחרית המקובלת. ‏הם לא פורצים דרכים, אבל יש להם שכל, והם מוצלחים יותר מהמוצרים הקולנועיים הממוצעים לנוער. זו לא ‏מהפכה, אבל זה ממש נחמד.‏
‏ ‏
‏"ערים של נייר" מוצלח פחות מ"אשמת הכוכבים" מכמה סיבות. קודם כל, חסרה בו שיילין ‏וודלי, ‏מכונת קסם אישי שיכולה לעשות הכל באופן חינני, כולל לגסוס מסרטן. עובדה. קארה דלבין, שמגלמת ‏את מרגו, היא שיילין וודלי וונאבי. היא נחמדה, אבל היא פחות משכנעת בתור הנערה המושלמת, ‏ה"נס" שקרה לגיבור הסרט באמצע חייו. נאט וולף – אייזק ב"אשמת הכוכבים" השתדרג לתפקיד ‏הראשי כאן, וגם הוא לא הרבה יותר מהנער הרגיל (שהוא כמובן קצת חנון, רגיש, לא הולך ‏למסיבות אבל יש לו שני חברים טובים, אחד שחור ואחד לבן). כמו כן, מכיוון ש"ערים של נייר" לא ‏עוסק בחיים ומוות אלא בשאלה הרק טיפה פחות חשובה של מציאות בת-זוג לפרום, ההרגשה היא ‏של סיפור קטן יותר. אבל הוא חמוד, נעים, כיפי ואפילו קצת חכם. כלומר לא חומר לחתונה, אבל בשביל דייט לפרום הוא בסדר.‏


פורסם במקור בוואלה