במקור: Paprika
במאי: סטושי קון
תסריט: סטושי קון, סיישי מינקמי
על פי ספרו של יאסוטקה צוצואי
קשה להיות מספר 1, זה ידוע, אבל גם החיים במקום השני, מסתבר, הם לא פיקניק. קחו למשל את סטושי קון, שאפשר לומר עליו היום שהוא הבמאי מספר שתיים באנימציה היפנית. אחרי שהפחיד את הקהל עם 'Perfect Blue', הוציא אותו עם דמעות בעיניים מ-'שחקנית המילניום', ריגש אותו עם 'סנדקי טוקיו' וטלטל אותו עם סדרת הטלוויזיה 'Paranoia Agent', קון העלה את רף הציפיות מסרטיו לרמה שלא סתם קשה, אלא בלתי אפשרי להגיע אליה. ולמרות ש'פפריקה', הסרט הראשון שלו שיוצא ב-DVD עברי, מתאמץ להגיע אליה – ומדי פעם מדגדג אותה מלמטה – עבורי, כמעריץ של האיש, מדובר באכזבה. ועדיין, אצל קון גם אכזבה יכולה להיות מרתקת.
גיבורי הסרט הם חבורת עובדים במכון מדעי הכוללת פסיכיאטרית קרירה ומעשית, וממציא גאון שסובל מעודף משקל חמור ומנטליות של ילד בן 6, והמפקח של שניהם. השלושה מעורבים בניסוי של טכנולוגיה חדשה – "די.סי. מיני" – שמאפשרת הקלטת חלומות של מטופלים פסיכיאטריים, ושוטטות בהם. אחד מאותם מטופלים הוא קונקוואה, בלש בגיל העמידה שמתמודד עם חקירת רצח טראומטית ואובססיה לא מובנת לסרטי קולנוע. על הטיפול בו מופקדת "פפריקה" – דמות מסתורית של נערה קופצנית שמחליפה צורה (גיבורת על, בת-ים, הפיה הטובה) בהתאם לעולם המעוות של הפציינטים השונים.
הבעיות מתחילות כשאחד ממכשירי ה"די.סי. מיני" נגנב, מה שנותן ליו"ר המכון המדעי את התירוץ שהוא תמיד חיפש כדי לסגור את הפרויקט. ונראה שבצדק: עם גניבת המכשיר, אנשים מתחילים לאבד את האבחנה בין מציאות וחלום – הם מסתובבים תוך נפנופי-ידיים וצעקות חסרות-פשר בלי לשים לב לאן הם הולכים, מה שנגמר בדרך כלל בנפילות ממקומות גבוהים. אבל זו רק ההתחלה. המצב נעשה יותר גרוע כשהחלומות של אנשים מתחילים להתערבב זה בזה ולפלוש למציאות עצמה, ודברים נעשים מוזרים. מאוד מוזרים. ברגע אחד הדמויות מנהלות שיחה רגועה על כוס קפה, וברגע שאחריו הן מוצאות את עצמן בג'ונגל של טרזן, בפילם-נואר, בבית קולנוע שבו הן עסוקות בלצרוח על הדמויות שמופיעות על המסך, או בקרנבל ססגוני מלא בבובות חרסינה מדברות, רובוטי-צעצוע ענקיים, תזמורת צפרדעים ומכשירי חשמל הצועדים בסך.
החזותיות המדהימה של 'פפריקה', השאירה אותי עם הלסת למטה. הסרט עשוי באנימציה מסורתית, "שטוחה", אבל מכיל עושר עצום של אפקטים ויזואליים מקוריים, כשהמציאות שמסביב לדמויות קורסת ונבנית בכל פעם מחדש. כל סימני ההיכר הרגילים של קון – מעברים מהירים ממציאות לפנטסיה ובחזרה, שינויים פיזיים שעוברות דמויות, מחוות אובר-דרמתיות משתפכות – כולם נמצאים כאן, אבל האופי של העלילה אפשר לו להתפרע הפעם עוד יותר מכרגיל. צפייה ב'פפריקה' באמת מזכירה הסתובבות בתוך חלום שלא ממש ברור איך אפשר לצאת ממנו, וגם לא ממש בטוח שרוצים. דרך המראות והצלילים, קון מראה איך הטכנולוגיה המודרנית היא קו הגבול החדש שעובר בין המציאות והדימיון שלנו.
הצרה היא שב'פפריקה' קו הגבול הזה מטושטש מתמיד, והוא לא נעשה ברור יותר ככל שהסרט מתקדם. אם בסרטים הקודמים שלו קון הקפיד לקשור את כל הקצוות בסוף, כאן הוא פותח עוד ועוד כאלה. מצד אחד, הסרט קצר מדי. 90 דקות זה מעט מדי לסרט שמנסה להכנס לנבכי נפשן של יותר מחמש דמויות ראשיות, מה שגורם לכך שחלק מהדמויות האלה פשוט נעזבות בצד הדרך. ואולי הבעיה היא בעודף הדמויות הראשיות? הסרט היה יכול להסתדר נפלא בלי חלק מהן, במיוחד זו של הבלש קונקוואה. החלומות שלו הן אמנם הכי מעניינים, אבל האיש פשוט נודניק מעצבן. מצד שני, 'פפריקה' הוא גם סרט ארוך מדי. הסחבת בהתחלה היא אולי הכרחית כדי להתרגל לאווירה (ולוקח זמן להתרגל אליה), אבל את רבע השעה האחרונה אפשר היה לצמצם בקלות לחמש דקות, או אולי להחליף אותה בסוף אחר – שהיה משקיע קצת פחות בפירוטכניקה ויותר בסגירת מעגלים עבור הדמויות ומתן הסבר הגיוני לכל הטררם שהתרחש בשעה וחצי האחרונה.
ועדיין, בניגוד לסרטים אחרים שעסקו בשוטטות בעולם החלומות והתת-מודע (למשל 'תא קטלני' המקושקש), 'פפריקה' לא משתמש בחלומות רק כתירוץ לויזואליה מוזרה ולא מוסברת, אלא מנסה לפחות לשאול שאלות על הגבול שבין החלומות מול המציאות, ועל אף שזה גורר לא מעט קשקשת מיותרת בדיאלוג, זה עדיין מעניין. וכל אחד ממיליון רסיסי-הזיכרון של הדמויות שמפוזרים בסרט גם הוא מין סיפור בפני עצמו, ולרוב מדובר בסיפור מרתק.
מה שעדיין לא משנה את העובדה שזה הסרט הכי חלש של קון עד כה. עצה: אם לא ראיתם אותם עד עכשיו, צפו בסרטים הקודמים שלו (ובמיוחד 'שחקנית המילניום') לפני שתיתנו ל-DVD של 'פפריקה' סיבוב במערכת שלכם.
פפריקה בארץ
'פפריקה' יצא ב-DVD בהוצאה ישראלית, מה שאומר שעל העטיפה כתוב בעברית, ובטח קל יותר להשיג אותו מאשר את הסרטים הקודמים של סטושי קון. ובכל זאת הוא מומלץ רק למי שמדבר אנגלית, כי התרגום לעברית הוא זוועה. אם, כמוני, אתם מדברים אנגלית אבל לא יפנית, אני ממליץ לראות את הסרט לא בגירסת הפסקול היפני אלא בגירסה האנגלית, ולוותר לגמרי על התרגום.
והסרט עצמו? נראה מדהים. ואני חושב שהוא גם סרט טוב, אבל הייתי בטוח יותר אילו הייתי מצליח להבין מה לעזאזל הלך שם.
סרטים יפניים רואים רק ביפנית.
הדיבוב באנגלית תמיד יהיה פחות טוב, או לפחות 90 מהפעמים. מה גם שאמריקאים נוטים להתאים ולשנות את את המילים לשפה שיהיה להם יותר נוח להבין.
אז צריך לראות ביפנית עם כתוביות בעיברית\אנגלית.
אני לא חושב שהכלל הזה תמיד נכון.
ברור שעקרונית, המקור תמיד עדיף, ובהרבה מקרים הדיבוב לאנגלית הוא איום. אבל הדיבוב לאנגלית בדרך כלל גם משנה משפטים והופך אותם לנגישים ומובנים יותר לצופה המערבי (כלומר, אנחנו). כשזה נעשה רע, זה מאוד רע; כשזה נעשה טוב – זה עדיף. ממילא, כתוביות התרגום לאנגלית שמופיעות בדיסק הן (סביר להניח) תמלול של הגירסה המדובבת לאנגלית, ולא תרגום ישיר של הגירסה היפנית, כך שבכל מקרה אתה לא מקבל את הטקסט המקורי.
אם אתה מבין יפנית ומכיר את התרבות היפנית על בוריה, ברור שעדיף לראות את הגירסה היפנית. אבל מה לעשות, לגבי רובנו – אפילו אם אנחנו חובבי אנימה – זה לא נכון. לכן כל עוד הדיבוב הוא טוב (ובמקרה הזה הוא טוב), הרבה יותר נח לראות את הגירסה האנגלית.
זוועה? קצת מוגזם
דגמתי רבע שעה עם אופציות שונות. הדיבוב לאנגלית היה מציק בהרבה מהתרגום לעברית, שהיה טיפה חסר, אבל ממש לא נורא. אולי זו הייתה הרבע שעה הזאת בה תרגמו הכל, ושבה השחקנים שדיבבו לאנגלית שכחו לשחק ועברו לדקלום, אבל איכשהו לא נראה לי. אתה זוכר דוגמאות מתרגום לקוי במיוחד?
וגם בעיני הסרט היה יחסית לא לגמרי סתום. הסרטים של רובר לפאג' ("עולמות מקבילים", "הצד הרחוק של הירח" וכנראה אחיו האובד של קון) מובנים אף פחות.
אני לא זוכר דוגמאות ספציפיות,
אבל לעתים קרובות התרגום לעברית היה משפט אחד, כשהדמות שעל המסך אמרה (באנגלית או ביפנית) שניים או שלושה משפטים. את הסרט לא קל להבין גם אם שומעים את כל הטקסט, ואם חלק מהמשפטים פשוט נעלמים, זו כבר באמת בעיה. במקומות אחרים היו טעויות ברורות מהסוג שמעיד על כך שהמתרגם לא צפה בסרט אלא רק קרא תסריט כלשהו – החלפה בין "את" ו"אתה", וכאלה.
עכשיו כשאתה מזכיר את זה
הייתה פעם אחת שהתרגזתי על התרגום שהחליף בין גבר ואישה, אבל זו הייתה הפעם היחידה. את הדיבוב בכל מקרה אני מעדיף בשפת המקור.
בסך הכל אני מסכים עם מה שמיכל כתבה (עד כמה שהצלחתי להבין למה היא התכוונה):
כתבה מספר 3769
אכן, נראה לי שאנחנו מדברים על אותו הדבר
פפריקה בארץ
אכן תרגום לקוי בצורה מחרידה !!
מפריעה במיוחד כשאתה מנסה להתרכז בסרט מסובך תוך כדי מצב מיוחד …
''סנדקי טוקיו'' יצא עם תרגום לעברית
http://www.dvdyashir.co.il/movies.asp?id=7985
האמת היא שאני מחשיב דווקא את 'פרפקט בלו' ,
כהחלש ביותר של קון עד היום. את 'פפריקה' עוד לא ראיתי אמנם, אבל לי זה תמיד נראה שבפרפקט בלו היה לו רעיון מעולה (ויותר מכך – רעיון שלא נעשה אף פעם בסרט אנימה אאל"ט),והוא אפילו מתמודד איתו בצורה מעולה בתחילת הסרט, אבל ככל שהסרט ממשיך, הוא הולך עם הרעיון לגמרי לאיבוד, ומפספס חלק רב מהפוטנציאל הגלום בו בהמשך הסרט לטובת נסיונות מיותרים להבהיל.
אבל למרות זאת, על שאר הסרטים שלו אין ויכוח. 'סנדקי טוקיו' נהדר וגם על 'שחקנית המילניום', הכל כבר נאמר ואין ויכוח. אני מאוד רוצה לראות את 'פפריקה'. מקווה כמה שיותר מהר.
כמו רד,
אין לי ספק שמדובר בסרט טוב. זהו הראשון של הבמאי הנ"ל שאני רואה, הלסת חזרה למקומה רק כ-10 דקות אחרי הצפיה, אבל לעזאזל – חבל שלא הבנתי כלום. בדיוק כשחשבתי שאני עוקב, והבנתי מה התפקיד של כל אחד, הגיעה עוד סצנה בלתי קשורה בעליל והוציאה עלי לשון.
אז אני באמת ממליץ לך לראות את הסרטים האחרים של האיש,
שבהם התסריט לא היה הדבר האחרון שחשבו עליו במהלך עשיית הסרט.
חבל שלא התייחסת
לעיסוק המגניב בקשר בין חלומות וקולנוע (השוטר-במאי). וגם "הגשמת חלומות". זה דבר שעוד לא ראיתי בסרטים אחרים.
אני לא מסכים עם הביקורת ולא מבין את הטענות שלכם כנגד הסרט.
העלילה ב"פפריקה" היא די ברורה, והרבה פחות מעורפלת מכמה סרטים שהוזכרו בכתבה- "תא קטלני" ו"שחקנית המילניום".
האם יש משהו ספציפי שלא הבנתם? אני בשום אופן לא מומחה, אבל לי יש הרגשה שהסרט די מובן.
אני לא מבין באנימה, נורא השתעממתי מ"שחקנית המילניום" (שהיה פטפטני, אנמי, ארוך ואטי) ומ"פרפקט בלו" (התסריט טוב, אבל הטכניקה כל כך מיושנת שקשה לראות אותו היום).
אני לא מבין איך אפשר לומר ש"פפריקה" נופל מהם, זה ממש סנוביזם מצד מישהו שמבין באנימה כלפי "אלה שלא ראו שום סרט חוץ מפפריקה".
יש משהו ספציפי שלא הבנתי:
רבע השעה האחרונה של הסרט. עד אז עוד הסתדרתי איכשהו (למרות שיש דברים שנשארים לא מוסברים לאורך כל הסרט, כמו למשל מה, בעצם, היא פפריקה), אבל בסוף כבר בכלל לא היה ברור למה קרו הדברים שקרו, ומה זה אומר.
בכל אופן, זאת קפיצה מהירה מדי למסקנות להאשים מישהו בסנוביזם רק משום שהוא מעדיף סרט אחד, ואתה – סרט אחר.
יש משהו ספציפי שלא הבנתי:
כן. נכון.
אבל אני חושב שהעניין הוא שהצופה הממוצע ייהנה מ"פפריקה", יסבול מ "perfect blue", וישתעמם משחקנית המילניום.
אני לא יודע אם זה נכון.
בימד"ב, את הציון הממוצע הגבוה ביותר מכל יצירותיו של קון קיבל דווקא 'סוכן פרנויה' (ואחריו 'שחקנית המילניום').
בכל מקרה, זה לא רלוונטי. רז כתב את דעתו שלו, לא את דעתו של הצופה הממוצע.
אני לא יודע אם זה נכון.
כן .טוב. אודה לך אם תמחק את כל הדיון הזה. (:
פפריקה באמת היה החלש ביותר של קון
Perfect Blue עדיין החביב עלי מבין היצירות שלו, אחר-כך Paranoia agent (סדרה גאונית) ו-Tokyo Godfathers שלישי. שחקנית המילניום היה אולי נחמד אבל קצת נמתח.
בכל מקרה לפי מה שקון עשה עד היום, הוא בנה לעצמו מוניטין של במאי שלא משנה איזה ז'אנר הוא מקבל לידיים, הסרט תמיד יצא טוב. נדמה שבפאפריקה הוא ניסה לחזור על הקונספט של Perfect Blue ולא ממש הלך לו (שניהם אגב מבוססים על ספרים).
לפי ראיונות איתו, נראה כי הסרט הבא שלו הולך להיות סרט לילדים (פונה בדרכו של מיאזאקי אני מבין).
אכן, סרטו הבא ''מכונת החלומות'' מוגדר כסרט ילדים
ואיור-קונספט ראשון ממנו אפשר למצוא כאן:
http://www.animenewsnetwork.com/news/2008-03-28/first-image-from-newest-film-by-paprika-satoshi-kon
באחד הטוקבקים לידיעה המקושרת, אחד הגולשים השווה את קון לטרי גיליאם, ואני חושב שזו השוואה מאוד מדויקת. למרבה הצער, נראה שגם את ההתדרדרות שהסרטים של גיליאם עברו, קון עובר בהילוך מהיר אם "פפריקה" הוא עדות למשהו.
נו שוין, נחכה ונראה.
דומה למי
היי רז, בהודעה קודמת השוואתי את קון לרובר לפאג' ("עולמות מקבילים", "הצד הרחוק של הירח"). אני עדיין חושב שקון דומה לו הרבה יותר מלכל במאי אחר, כולל טרי גיליאם. אתה מכיר את לפאג'? ואם כן, אתה מסכים איתי?
לא מכיר. סורי.
הפסד שלך
סרט חלומות מצוין: Waking Life
שגם בו משתמשים באנימציה בשביל להדגיש את הבלבול בין מציאות לחלום. מצד שני, אין לו עלילה.
אגב, את הבטחתי לכתוב לו ביקורת באתר לא שכחתי (אבל אני עוד לא מקיים).
אבל אם 'פפריקה' הוא הפחות מוצלח מבין סרטיו
הרי שעדיף להתחיל איתו, כך יהיה אפשר להינות ממנו הרבה יותר
הסרט מדהים
ראיתי את הסרט לגמרי במקרה,
פתאום נכנסתי לעולם חלום הזוי ומרתק. האנמציה כל כך מדהימה והעלילה המסתבכת רק מוסיפה עוד טוב.
לכו לראות ותכנסו לעולם אחר לגמרי.
סרט לא משהו בכלל, משעמם לפרקים
(ל"ת)
לא התרשמתי
אמנם יש כמה אפקטים נחמדים אבל באופן כללי הסרט סובל מאותו עיצוב דמויות שבלוני ואנימציה מוגבלת שמאפיינים כל אנימציה יפנית שאי פעם ראיתי (וראיתי הרבה). אמנם הרעיון של הסרט די מעניין אבל הוא לא מנוצל בצורה טובה מספיק ובעיקר נשען על גימיקים. עם כמה שאינספשן הוא לא סרט נטול פגמים הוא עושה לדעתי עבודה טובה יותר מהסרט הזה.
הסרט יקבל את טיפול סדרת הלייב אקשן מאמזון בבימוי קאתי יאן (ציפורי הטרף)
מעניין..
אם לדייק
הספר שעל פיו "פפריקה" של סטושי קון מבוסס יעובד פעם נוספת כסרט לייב אקשן. כמובן שזה לא אומר שזה רעיון טוב.
באמת שרציתי לאהוב את הסרט הזה
והכל היה מאוד יפה ומדהים ומעניין, וכמובן ישר הזכיר את אינספשן (נולאן שאל רעיונות מפה?), אבל הוא פשוט לא היה מובן ומתישהו זה כבר מבאס. הזכיר לי את אקירה בבליל הרעיונות והתסריט הלא מובן.