צ'ק פתוח

מאת
רותם
– פורסם ב 18 בפברואר 2004Posted in: ביקורות

במקור: Paycheck
במאי: ג'ון וו
תסריט: דין גיאורגריס
על פי סיפור של פיליפ ק. דיק
שחקנים: בן אפלק, אומה תורמן, פול ג'יאמטי, אהרון אקהארט

מייקל ג'נינגס (בן אפלק) הוא מהנדס מוכשר, המרוויח את משכורתו מ – איך לומר זאת בעדינות – העתקת המצאות טכנולוגיות באמצעות הינדוס לאחור. אולם כדי שהדמות של אפלק לא תיראה יותר מדי שלילית (אחרי הכל, הוא כבר שיחק עורך דין, התחפש לערמת שווארמה והיה בן הזוג של ג'ניפר לופז. כמה עוד אפשר להשפיל אותו?), מראים לנו שהוא לא רק מעתיק, אלא גם משפר ומשדרג תוך כדי. המעבידים של מייקל מאוד מרוצים מעבודתו, אבל כדי לא לחשוף את דרך הפיתוח הייחודית שלהם, הם מטילים על מייקל חובת סודיות מוחלטת. לא, הם לא הורגים אותו, כיון שאז יכול להיות קצת קשה להעסיקו שוב. הפתרון הוא מחיקת הזכרון של מייקל מתקופת עבודתו, בשיטת מוח א-לה-דנטה. השכר הנדיב שהוא מקבל נועד לפצותו על הזכרון האבוד, על חוסר היכולת לקדם את חייו באותה תקופה מבחינה אישית, חברתית ומקצועית, ועל הסיכון שבסופו של דבר מוחו לא יהיה טוב אפילו כמנה עיקרית בארוחה של חניבעל לקטר.

למרות שרעיון זה לבדו היה יכול לפרנס סרט שלם, כאן מדובר במתאבן בלבד. חבל רק שהצופים נדרשים להפעיל את האידיומט על דרגה מקסימלית כבר בהתחלה, כיוון שמכל המעורבים בעבודתו של מייקל, לרבות מעסיקיו וחברו הקרוב שורטי (פול ג'יאמטי, 'אגדות וסיפורים'), מייקל הוא היחיד שזכרונו נמחק.

יום אחד, חבר של מייקל מימי האוניברסיטה, ג'ימי רת'ריק (אהרון אקהרט, 'הנעדרת', 'שעת האפס'), העומד בראש חברת ענק, מציע לו הצעה שלטעמי ממש לא קשה לסרב לה: לעבוד בשבילו במשך שלוש שנים תמימות, שיימחקו בסופו של דבר מזכרונו, ובתמורה לקבל בוחטה של כסף. מייקל, שממילא אין לו חיים, לא מתחבט יותר מדי ומחליט ללכת על זה. כל הלבטים שאולי עוד נשארו לו נעלמים אחרי שהוא מגלה מי עוד עובד עבור רת'ריק: ד"ר רייצ'ל פורטר (אומה ת'ורמן), ביולוגית שאוהבת לשחק עם איתני הטבע במעבדה. אמנם פה, שלא כמו ב'קיל ביל', היא נראית כמו בת תמותה רגילה, אבל בשבילה גם אני הייתי מקריב שלוש שנים מחיי.

שלוש השנים חולפות ביעף. מייקל משלים את חלקו בעסקה, וחוזר לביתו בלי זיכרון, אבל עם שכר צפוי של כ-90 מליון דולר. רק שני דברים מעיבים על שמחתו: הראשון – מסתבר לו שארבעה שבועות לפני סיום עבודתו הוא ויתר על כל שכרו, ובמקום זאת שלח לעצמו מעטפה עם עשרים פריטים יומיומיים וחסרי כל ייחוד כמו מפתח, כרטיס אוטובוס, תשבץ חצי פתור וכו'. שנית, ה-FBI עוצרים אותו, ודייויד פישר מ'עמוק באדמה' מנחה חקירה שנראית כמו פיילוט לגרסה העתידנית של ה'חולייה החלשה', שבה במקום שהמנחה יסתובב, המתמודד הוא זה שיושב על קרוסלה. מייקל מופתע לגלות שהוא מואשם בבגידה במולדת וגניבת סודות הנוגעים לבטחונה הלאומי. פליאתו גדלה עוד יותר כאשר גם אנשיו של רת'ריק מתחילים לרדוף אחריו במטרה להפוך אותו לחולייה החסרה. אז בואו נסכם: אפס דולרים, פלוס 20 חפצי זבל, מינוס שלוש שנות זכרון, פלוס כל העולם ואחותו שמנסים לתפוס אותך שווה: באסה. כך, מלבד להישאר בחיים, נדרש מייקל לגלות מה בדיוק הוא יצר, כיצד הדבר קשור לנסיונות לחסלו, ובדרך עוד למצוא אהבת אמת. העלילה המוכרת של מרדפי חתול ועכבר מקבלת אופי קצת שונה, כאשר מייקל מגלה שלפריטים אותם שלח לעצמו יש השפעה ישירה על מהלך ההתרחשויות, דבר שכמובן לא ייתכן, אלא אם…

הבעיה עם הסרט מתחילה בכך שכמו מייקל, ציפיתי לקבל דבר מסוים, וקיבלתי משהו אחר. לצערי, 'צ'ק פתוח' (כל קשר בין השם העברי והסרט מקרי בלבד) אינו סרט המדע הבדיוני החכם שרציתי שיהיה. הסרט מציג מספר רעיונות מסקרנים ובעלי פוטנציאל, כמו מחיקת הזכרון, אך הם נשארים ברקע, מבלי שהסרט אפילו ינסה לחקור את המשמעויות וההשלכות שיכולות להיות להם על חיינו. לעומת זאת, עושה רושם שהתסריטאי ניסה את הליך מחיקת הזכרון בעצמו (כדי לוודא שהתיאור בסרט יהיה אמין, אני משער), ולכן אף פעם לא הספיק לחשוב על העלילה עד הסוף ולתפור את החורים הענקיים שנשארו בה. לוא רק היה לו כדור בדולח.

זו בעיה שהיה ניתן לסלוח עליה אלמלא הסרט היה מבוסס על סיפור של פיליפ ק. דיק, מסופרי המדע בדיוני המעובדים ביותר לקולנוע. מתבקש להשוות את 'צ'ק פתוח' לעיבודים אחרים של פק"ד, ובעיקר 'זיכרון גורלי' ו'דו"ח מיוחד', החולקים אותם רעיונות מרכזיים ואפילו מספר אלמנטים ויזואליים, כמו מכונות הזכרון ב'זכרון גורלי', והמסך האינטראקטיבי המגניב ב'דו"ח מיוחד'. ההשוואה הזו רק גורמת לסרט להיראות עוד יותר שטחי ולא מקורי בטיפול שלו באותם רעיונות. נראה כאילו מישהו החליט להנדס לאחור את אותם שני סרטים בנסיון ליצור שובר קופות חדש וגדול יותר, אך ללא הצלחה.

לפיכך הסרט לא מצליח להיות יותר מאשר סתם סרט מתח-פעולה. לא שיש בכך משהו רע. אבל מה לעשות וגם כאן הסרט אינו מתרומם מהבינוניות. ראשית, הסרט פשוט לא מותח. העלילה שלו צפויה כמעט לגמרי, והשעשוע היחיד שהוא מספק לצופיו הוא הנסיון לנחש את תפקידו של כל פריט ופריט במעטפת הנייר של מייקל.

שנית, על הסרט חתום ג'ון וו, מי שאמור להיות לכל הפחות במאי כוריאוגרפיית אקשן טוב. אבל מצפייה בסרט עצמו לא הייתם יכולים לנחש זאת. אמנם כל האלמנטים המתבקשים נוכחים, ויש יריות, מרדף אופנועים, אומה ת'ורמן עם מפתח שוודי, קרבות פנים אל פנים בהם מסתבר שמהנדס הוא לא רק יפה אלא גם לוחם, ויונה מעופפת אחת, אבל הכל היה חסר חיים ולא מרגש. הקרדיט היחידי המגיע לסרט הוא הצגת תירוץ מקורי להצגת סצינת מכות המלווה בסערת ברקים ורעמים, למרות שהיא מתרחשת כולה בקרביו הבטוניים של בניין.

לבסוף, גם ההופעה של השחקנים, כמו שאר הסרט, היא סתמית. אפלק, שחקן שבדרך כלל אני מחבב, משום מה עלה לי הפעם על העצבים. הבעות הפנים שלו התחלפו בין שלושה מצבים בלבד: "דפקו אותי", "עכשיו אני עצבני", ו"מה לעזאזל אני עושה עם זה?" המתלווה בפשפוש במעטפת הנייר. אומה, כתמיד, אלוהית, אולם התפקיד שלה קטן מדי, ועובר יותר מדי זמן עד שנותנים לה לעשות משהו. בכל מקרה, עדיף היה לתת לה חרב ביד.

קרוב לוודאי שהביקורת נשמעת שלילית למדי, אבל זה בעיקר כי לסרט היה כל כך הרבה פוטנציאל שבוזבז. בסך הכל לא מדובר בסרט רע, אלא בסרט סתמי, שככל שחשבתי עליו יותר, מגרעותיו הפכו לבולטות יותר. הפתרון הוא כנראה לצפות, ליהנות ככל האפשר ומיד אחר כך למחוק את הזכרון, כדי שלא לחשוב עליו יותר מדי.

תגיות: