מידי פעם אני קורא בחדשות ידיעה על איך שאנשים משתמשים בתוכנות הבינה המלאכותית החדשות בתור חברים: מדברים איתן, מתייעצים איתן ומקבלים מהן תמיכה רגשית, ואני מגחך. בתור מאובן חי אני מעדיף להשיג חברים בדרך הישנה והטובה (להצטרף לכת). אבל לאנשים שפוחדים מהטכנולוגיה החדשה ומעדיפים לא להקריב את כל הונם וזמנם הפנוי למפלצת הספגטי המעופפת (הנה בדיחה שתראה לכם כמה אני זקן) יש אופציה אחרת: אתם יכולים לשכור חבר. לפחות, אם אתם באוסטריה ואתם חיים בתוך העולם הבדיוני של הסרט "טווס" שיצא עכשיו למסכי הקולנוע. הסרט מתמקד במתיאס (אלברכט שוך), בחור נאה באופן גנרי שכזה, שמנהל ועובד בחברה שמשכירה אותו (ועוד כמה אחרים) לכל מיני אירועים בתור נוכחות תומכת.
הוא יהיה החבר התומך שלך באירוע תרבות, האבא המגניב שלך ביום הבא-את-ההורים-לכיתה, בן הזוג האוהב וכו'. הוא לא עובד מין, הוא פשוט כל מה שאתה צריך שהוא יהיה מבחינה רגשית. ומהבחינה הזו הוא באמת קצת כמו תוכנות הבינ"מ האלו שאנשים מדברים אליהן. הוא תמיכה מצוינת כי אתה הלקוח, והוא אף פעם לא יגיד לך לא, או יסביר עד כמה הרעיון שלך מטופש (כמו שחברים אנושיים עושים מידי פעם).
מתיאס, כמו שאנחנו מבינים די מהר, מאוד מוצלח בעבודה שלו משום שאין לו באמת אישיות בסיס להיאחז בה. הוא יכול להיות כל מה שתצטרך כי הוא כבר שכח מי 'מתיאס' אמור להיות. ככל שהסרט מתמשך בין שלל משימות קטנות עבור החברה שלו, העולם של מתיאס מתחיל להתפרק.
כמו העולם הפרטי של הגיבור שלו, "טווס" הוא סרט מאוד מוקפד. זה הסרט הארוך הראשון של ברנהרד ווגנר והוא מפגין כבר עכשיו שליטה במדיום של במאי ותיק בהרבה. זה לא שיש פה איזשהו שוט שידהים אתכם אבל הדרך בה הוא בונה את הסצנות, ובמיוחד את המעברים החדים בין רגעים שונים, היא מצוינת. הוא יוצר תחושה של שורה של עולמות קטנים, איים בחושך, שאליהם מתיאס מגיע – כל אחד מעוצב בקפידה כמעט קובריקית.
הוא גם יודע איך לסחוט בדיחה מהמעברים האלו. יש חשש מסוים שמתלווה לסרטים שמתוארים כ'סאטירה חברתית נושכת' שהם ישכחו שסאטירה יכולה להיות מצחיקה, אבל בטווס יש כמה בדיחות מאוד מצחיקות. לא תטעו לחשוב שמדובר ב"טיסה נעימה" או משהו, אבל למרות העצבות הבסיסית של הסיפור והעובדה שהדמות הראשית סובלת מדיכאון נוראי זה מצליח להיות סרט מאוד מבדר. הטריילרים אולי לא מוכרים את העובדה הזו אבל תכלס יותר מכל דבר זו קומדיה. אני יכול לראות, בתיאוריה, גרסה אמריקאית של אותו הסרט עם מישהו מהחבורה של וויל פארל בתפקיד הראשי. אני לא אמור שזה יהיה טוב – אבל זו בהחלט נראית אופציה סבירה.
שוך נושא את מרבית ההומור הזה על כתפיו ומצליח במלאכת האיזון, להראות לנו את מתיאס החיצוני (בטוח בעצמו, חייכן), מתיאס הפנימי (אדם שבור) ולמכור את הבדיחות של התסריט. התגובה שלו להופעה פתאומית של כלב בדירה ראויה לציון. גם ההופעה של הכלב עצמו, אגב. ייתכן שהוא הכוכב האמיתי שיגיח מהסרט.
אז מדובר בסרט משוחק טוב, מבויים בכישרון שמצליח גם להוציא בדיחות משעשעות מהסאטירה החברתית שלו – אז למה אני לא מרוצה? כי, כן, אני יכול להגיד לכם שנהניתי מהסרט – אבל אני לא יכול להגיד שאהבתי אותו.
אולי זה כי בתור סאטירה הוא מרגיש קל מדי. בסופו של דבר למרות הביקורת שמופנית כלפי מתיאס מצד החברה שלו כל האנשים בסרט מרגישים ריקים וחסרי קיום כמוהו. יוצאת הדופן היחידה היא אישה מבוגרת יותר שמתיאס עוזר לה למצוא את הביטחון העצמי שלה (הדבר הכי חיובי שהוא עושה בסרט ועל פי חוקי הקוסמולוגיה האכזריים שלו גם הדבר שיגרום לו הכי הרבה צרות), רגע שבו הסרט מרגיש הרבה יותר כן וחביב.
שאר האנשים ששוכרים את מתיאס הם כולם יצירות דו ממדיות רדודות בכוונה. קל ללעוג לאיש העסקים העשיר שרוצה רק להתקדם במועדון החברתי אליו הוא שייך, או הבחור ששוכר את מתיאס בתור בן זוג הומוסקסואל כדי לזכות בדירה טובה יותר במרכז העיר. קל ללעוג להם כי הסרט הופך אותם לקלים ללעג. כמו מתיאס במובן מסוים, גם הדמויות האלו לא קיימות – הן חסרות עולם פנימי שיהפוך אותן לדמות אמיתית. אבל בעוד שאצל מתיאס זה מכוון אני לא חושב ש"טווס" מבין שהוא יצר עולם שמלא בעיקר בחליפות ריקות.
יכול להיות שזה מכוון: מתיאס והחברה שלו הם חלק ממארג חברתי שמעודד זייפנות והעמדת פנים. כל החיים שלהם הם הצגה אחת גדולה שנועדה להרשים ולגרום להם להראות טוב יותר ממה שהם, וכל זה יוצר עולם שהוא יפה וחסר מהות. אוסטריה של טווס הוא מקום מעוצב בלי טיפה של קיום: הבניינים יפים, האנשים יפים, הנופים יפים וכל זה חסר איזושהי חיוניות בסיסית. אבל גם אם זה חלק מהסאטירה של הסרט זה לא הופך אותו ליותר טוב.
בסופו של דבר "טווס", כמו מתיאס, מוצלח אבל חדגוני. ככל שהוא מתמשך נראה ברור שהוא לא באמת יודע לאן הוא הולך. מתיאס, מעצם הוויתו, לא יכול להשתנות והאנשים שסביבו הם רק תמונות מראה של אותה הריקנות. יש לנו סרט שיכול להעצר בכל נקודה ממאה הדקות שלו והצופה לא היה מרגיש שמשהו התפספס. במובן מסוים זה קצת כמו "מראה שחורה" רק עם סוציולוגיה ופסיכולוגיה במקום טכנולוגיה (אז, כמו הפרק הראשון של הסדרה), ולמען האמת, ייתכן שהסרט היה מוצלח יותר כפרק של הסדרה – לפחות אז הוא היה קצר יותר, ואולי עם פואנטה חדה יותר.
אה, ולמודאגים מביניכם: כן, יש טווס אמיתי בסרט, זה לא סתם שם אמנותי.
