ביקורת: ימים מושלמים

אחד הדברים שאני הכי אוהב לראות בקולנוע זה אנשים שממש טובים בעבודה שלהם. מטבעה של אמנות מסחרית רוב האנשים שאנחנו רואים שממש טובים במה שהם עושים עובדים בתחומים די מרגשים (פוטנציאלית לפחות): חיילים, שוטרים, רופאים, עורכי דין, פושעים… אנשים שתחום העיסוק שלהם הוא, פעמים רבות, חיים ומוות. "ימים מושלמים" עוסק באדם כזה שעובד בתחום שבדרך כלל לא רואים בתפקיד הראשי: היריאמה (קוז'י יאקושו, אחד השחקנים היפנים האגדיים האלו שאני מכיר בעיקר מסרט הסמוראים נוטף הדם "13 מתנקשים") הוא מנקה שירותים עירוני. כל בוקר הוא קם כשהשמש בקושי מציצה בינות העננים, מבצע ביעילות מרשימה את ההכנות היומיות לתפקיד (לגלגל את המיטה, להשקות את הצמחים, לקנות משקה לדרך) ויוצא לנקות את החרא של אנשים. ואיך שהוא מנקה! היריאמה עושה לשירותים מלוכלכים מה ש"גולגו 13" עושה להתנקשות בבני אדם, או מה שסול גודמן עושה לעריכת דין.

בתור מישהו שעסק טיפה בניקיון אחרי אנשים אני חייב לציין שזו עבודה די דוחה, אבל "ימים מושלמים" מתרחש ביפן (למרות שהבמאי שלו, וים ונדרס, הוא גרמני), איפה שהאנשים כנראה הרבה יותר נקיים. לא שזה מפריע להיריאמה לתת 110% מעצמו – הוא מתייחס לניקיון השירותים ברצינות תהומית, ואין שום סיכוי שהוא הולך לפספס פיסת נייר או לשכוח לעבור עם סמרטוט על החלק מתחת לאסלה. הוא כל כך מסור לעבודה שיש לו ארגז שלם של כלים שאין לאף מנקה אחר, בטח שלא לשותף הצעיר שלו טקאשי (טוקיו אימוטו). השניים הם לימוד בהפכים – היריאמה הוא מבוגר, שתקן, מהורהר ורציני. טקאשי הוא צעיר, פטפטן ומתייחס לעבודה שלו בתור רוע הכרחי.

בין לבין ניקיונות תאים וזריקת פחים אנחנו מתוודעים לעוד חלקים משגרת היום-יום של היריאמה, שכמו העבודה שלו היא מאוד מסודרת: בית הרחצה שאותו הוא מבקר תמיד, המסעדה האחת שהוא חוזר אליה שוב ושוב, הספרייה הקטנה שלו… זה איש שכל חייו מתקיימים בחללים מוגדרים היטב, איפה שהוא מכיר את המספר המינימלי של בני אדם שדרוש כדי לחיות. זה גם איש שמתקיים בתקופה משלו – הסרט מתרחש בימינו אנו אבל לוקח קצת זמן לשים לב לכך כי היריאמה חי בלי מחשב או טלוויזיה, ואת המוזיקה הוא שומע בקלטות (אחת הבדיחות המצחיקות מסרט מגיעה כשהוא שומע על ספוטיפיי בפעם הראשונה). זה לא מרגיש כמו הצהרה של לודיט שדוחה את העולם המודרני, אלא כהתנהלות של מישהו שמצא את האיזון המושלם בחיים שלו ומפחד לאבד אותו.

וזה יפיפה. גם כי ונדרס, אחד מהבמאים הכל-כך ותיקים האלו שקצת הופתעתי לגלות שהוא חי (שיבדל לחיים ארוכים), ממש טוב בתפיסת האספקטים של חיי היום-יום של אנשים; גם כי קוז'י יאקושו הוא אחד מהשחקנים האלו שהרוויחו את התואר כוכב קולנוע – מישהו שמעניין להסתכל בו לא משנה מה הוא עושה. וגם כי העיר טוקיו, אם מצלמים אותה נכון, נראית ממש טוב. הבחירה לצלם את הסרט בחללים קטנים ולא מוכרים, החלקים שברוב הסרטים יעברו עליהם בלי לעצור, הופכת לנקודת חוזקה. כשהיוצרים יודעים מה הם עושים גם דבר פשוט כמו תא שירותים הופך לסט בפני עצמו. מחנות הספרים הקטנה דרך הפאב שבו הוא מבקר – כל המקומות בסרט הזה מרגישים 'אמיתיים', כאילו יש להם נוכחות וחיים מחוץ לסצנות שאנחנו רואים.

מרבית הסרט הוא פשוט שגרת החיים של האדם הזה, איש שחי חיים שנראים לכל מתבונן מן החוץ הקטנים אבל בבירור חושב מחשבות עמוקות, ובזה הוא מרגיש כמעט כמו בן זוג של "פטרסון" של ג'ים ג'ארמוש (עוד סרט שמאוד אהבתי. אם הוא לא דיבר אליכם כנראה גם "ימים מושלמים" ישמור על שתיקה רועמת). אבל בשלב מסוים שגרת החיים של היריאמה מתחילה… לא להישבר, אבל אולי להיסדק. אנשים מחוץ למעגל המצומצם שלו מתעקשים לנסות ולהיכנס לעולם שלו וברור שהוא לא כך כך יודע איך להגיב. הוא איש נחמד שרוצה להטיב עם אנשים, אבל הוא גם לא אוהב שמתעסקים עם העולם המסודר שלו.

לא שמדובר בשינויים דרמטיים במיוחד – הוא לא מוצא מטמון אגדי, או תינוקת שהוא צריך לאמץ, או מסתבך עם פושעים; קורים לו דברים שיכולים לקרות לכמעט כל אחד, אבל משום שכל כך הורגלנו לפרטים הקטנים בחצי הראשון של הסרט רגעי השבירה מהדפוס, לא משנה כמה הם קטנים, מרגישים עצומים.

אחד הדברים הכי מרתקים בנוגע ל"ימים מושלמים" הוא הדרך בה אנחנו תופסים את היריאמה, במקרה שלי לפחות – הדרך בה אני חושב עליו השתנתה כמה פעמים במהלך הסרט וממשיכה להתהפך כמה פעמים גם בימים שאחרי. כשהסרט מתחיל הוא נראה כמעט בודהה בן ימינו, איש שהשיג כזו הארה פנימית שהוא לא צריך שום דבר ואף אחד; איש שהעבודה שלו היא אחת העבודות הכי נחוצות בעולם המודרני אבל כזו שממנה רוב האנשים יעדיפו להתעלם (אחת הווריאציות החביבות על הסרט היא התגובה של אנשים שממש צריכים להשתמש בשירותים לנוכחות המנקה – חלק נכנסים כאילו הוא לא שם, בעוד אחרים מביעים טיפת מבוכה שהם הולכים להרוס לו את העבודה). איש קשוב, טוב ומטיב. בקיצור, אדם מושלם. הלוואי עליי להיות כל כך טוב בעבודה שלי, להיות כל כך מרוצה ממה שיש לי.

ומצד שני, בין סצנה לסצנה עולה המחשבה שהוא פחות כמו הגיבור של "פטרסון" (קוראים לו פטרסון), אמן שמשתמש בעבודה שלו גם כקנבס, ויותר כמו קייסי אפלק ב"מנצ'סטר על יד הים". הרבה פחות מתוח ועצבני ממנו, כמובן, אבל בכל זאת – אולי העולם המדוקדק והמושלם שלו הוא בסך הכל מחבוא, אולי הנחמדות התמידית היא דרך להימנע מליצור קשר עם אנשים. היריאמה כל כך מוקדש לסוג אחד של חיים שכל סטייה, לא משנה כמה קטנה, מערערת אותו לגמרי. מה היריאמה באמת מרגיש, מה מתרחש מאחורי העיניים האלו, מה הוביל אותו למצב הזה – יש רמזים, אבל אלו לא מסוג הרמזים שצריך לפתור. כמו האדם החושב של רודן, היריאמה הוא מעין חידה לעידנים.

וטוב שכך. "ימים מושלמים", כמו הגיבור שלו, הוא סרט פשוט למדי על פני השטח שמסתיר עומק עצום. הוא יפיפה באופן כמעט מהפנט. והוא משאיר לכל אחד מקום לקריאה משלו. האם זה סרט מושלם? לא. אף אחד לא מושלם. כולנו רק בני אדם. אבל זה סרט שמראה לנו שבכל בנאדם יש סיפור שראוי לספר, אם רק מראים אותו כמו שצריך.