Perfect Blue

שם רשמי
כחול מושלם
שם לועזי
Pāfekuto Burū

סרטי וסדרות אנימה שמופצים
במערב באופן רשמי אפשר לחלק
לכמה קטגוריות (לא אני המצאתי
את החלוקה הזאת, ככה בדיוק היא
מופיעה בקטלוגים): פעולה,
קומדיה, רומנטיקה, מד"ב/פנטסיה,
סרטי ילדים, סרטים למבוגרים בלבד, ואימה. על קטגוריית ה-"אימה" שווה להתעכב. המשמעות של סרט או סדרת אימה באנימה היא בדרך כלל "יצורים עם קרניים ומחושים נגד בני אדם, הרבה דם, איברים מרוטשים, וגם איזו סצינת אונס פה ושם" (זו אמנם הכללה גסה, אבל כדרכן של כאלה, היא לא ממש רחוקה מהאמת). זו הסיבה שלגלות את "Perfect Blue" ("כחול מושלם") לפני קצת יותר משנה – קודם במודעות פרסומת שכיוונו את הצופים אל ה- Art Cinemas בניו-יורק, ואחר כך בוידאו – הייתה חוויה מרעננת כל כך. מדובר, אמנם, בסרט אימה, אבל לא כזה שנופל להגדרה שהופיעה פה כרגע, וגם לא למה שנהוג לכנות היום במערב "סרט אימה" ("רוצח עם סכין ומסיכה רודף אחרי בני נוער תוך כדי התייחסויות מתחכמות לסרטי אימה אחרים שעסקו בדיוק באותו נושא" – אני יודע, גם זאת הכללה גסה). "Perfect Blue" הוא אחד מסרטי האימה האפקטיביים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, סרט שאפשר לאמר עליו שהוא "היצ'קוקי" במובן הטוב של המילה.

גיבורת הסרט היא מימה, זמרת בשלישיית פופ יפאנית בשם Cham (שמזכירה באופן חשוד את "ללדין") שמדשדשת בעשירונים התחתונים של מצעדי הפזמונים. בעקבות עצה של אחד האמרגנים שלה, מימה מחליטה לעזוב את Cham ואת קריירת השירה שלה לטובת קריירת משחק. התפקיד הראשון שהיא מקבלת הוא באופרת סבון סוג ג', שם היא מגלמת דוגמנית מסוממת שנאנסת (לדברי האמרגן שלה, מדובר בתפקיד שיקפיץ קדימה את הקריירה שלה: "ג'ודי מה-שמה עשתה את זה"). אף על פי שהיא מהססת בהתחלה, מימה מחליטה לאמץ עד הסוף את תדמית ה-"ילדה רעה" החדשה שלה ומצטלמת בעירום לאחד המגזינים. ואז דברים מתחילים להשתבש. מיד לאחר שמימה עזבה את Cham, הלהקה פתאום מזנקת לראש המצעדים. בנוסף לכך, מישהו מאד לא מרוצה מהשינוי שמימה עשתה בתדמית ובקריירה שלה. היא מתחילה לקבל פקסים מאיימים ושיחות טלפון מטרידות. דגי הזהב שלה מורעלים. אתר אינטרנט בשם "החדר של מימה" חושף את כל הפרטים האינטימיים אודות החיים הפרטיים שלה. אנשים מסביבה שקשורים לקריירה החדשה שלה מתחילים להירצח.

מה שהופך את "Perfect Blue" לכל כך אפקטיבי הוא לא מעשי הזוועה שמתרחשים בו, שלאורך הסרט מוצגים בווליום נמוך למדי (אם כי ב-20 הדקות האחרונות, הסרט מוריד את הרגל מהברקס והופך למרחץ-דמים אמיתי), אלא התיאור המבהיל במוחשיותו של תהליך התמוטטות העצבים שעובר על הגיבורה: היא מאבדת את היכולת להבחין בין מציאות לחלום, אירועים מתוכנית הטלוויזיה שבה היא משתתפת מתערבבים עם אירועים בחיים האמיתיים שלה, שהופכים לסיוט אחד ארוך שאי אפשר להתעורר ממנו. הקרדיט הולך לתסריט המבריק (המבוסס, אגב, על ספר) שכתב סדאיוקי מוראי (שכתב גם פרקים לסדרה המשובחת "Cowboy Bebop", עליה עוד נדון פה בהזדמנות).

זוהי בסך הכל עבודת הבימוי השנייה של במאי הסרט, סטושי קון (הוא ביים גם אפיזודה בסרט האנתולוגיה "Memories", שלמרבה הצער עדיין אין לו מפיץ רשמי מחוץ ליפאן), והוא עושה רושם של במאי עם הרבה מאד פוטנציאל, גם אם העבודה שהוא עשה כאן עדיין רחוקה משלמות. האנימציה מאד לא עקבית באיכותה: יש קטעים טובים (למשל סצינת הריקוד המדהימה בתחילת הסרט) ויש טובים פחות (במספר נקודות בסרט הבמאי מבצע מעין "זום אאוט" כדי לעבור מהפרט אל הכלל. זה רעיון נחמד, אבל הוא מבוצע בצורה מאד לא חלקה). גם עיצוב הדמויות היה יכול לעבור שיפוץ. עוד החלטה – שלא ברור לי אם היא היתה מכוונת או לא – היתה לצבוע את הסרט בצבעים חיוורים, שנראים בהתחלה כמו רשלנות לשמה, אבל בהמשך דווקא מסייעים ליצור מסביב לסרט אווירה של מוות.

את מה שחסר באנימציה משלים פס-הקול, שעושה שימוש חכם בזמזום מטריד לאורך הסרט, ולעיתים פשוט מושתק כדי ליצור את התחושה של חללים סגורים, ריקים ומאיימים. וכמובן שירי הפופ של Cham, שאני מאמין שיצליחו להתחבב גם על מי שמוסיקת פופ יפאנית זה לא הקטע שלו.

בארץ אפשר להשיג את הסרט ב-"אוזן השלישית", מדובב לאנגלית. אני מודה שאת הגרסא הזאת לא ראיתי: אני מוכן, בדרך כלל, להפקיר את אוזני היקרות לחסדיו של דיבוב אנגלי, אבל יש גבול שאותו אני לא עובר, ולשמוע שירים יפאניים מדובבים לאנגלית זה רחוק מעבר לגבול הזה. אפשר להזמין מחו"ל את הסרט בדיבוב המקורי עם כתוביות, או DVD שמכיל את שתי הגרסאות. בכל אופן, אם אתם חובבי סרטי אימה, Perfect Blue הוא פריט חובה בספריה שלכם.