הוא לא בדיוק מצולם, אבל בהחלט לא מצויר. יש רגעים שבהם הוא נראה כמו אדם חי ונושם, ורגע מאוחר יותר נראה כמו בובת שעווה תזזיתית במידה חריגה. אם הוא לא היה מככב בסרט הרפתקאות לכל המשפחה, טינטין היה יכול להיות גיבור של סרט אימה. "הרפתקאות טינטין" של ספילברג הוא דמות בסרט לכידת-הופעה – טכנולוגיה שנמצאת על הגבול בין אנימציה וצילום, ומטשטשת את ההבדלים בינהם.
ההיסטוריה של לכידת-הופעה מתחילה בלכידת תנועה (Motion Capture). זו טכנולוגיה ותיקה למדי, שנמצאת איתנו כמעט מראשית ימי האנימציה הממוחשבת: חיישנים שמוצבים בנקודות אסטרטגיות על גופו של שחקן מעבירים את תנועותיו אל דמות מונפשת. הטכנולוגיה הזאת משמשת כקיצור דרך – יצירת תנועה משכנעת בדמות ממוחשבת בלי העבודה הסיזיפית של הזזת כל שריר בנפרד. בעבר הטכנולוגיה היתה מוגבלת לתנועות גוף בלבד; כיום ניתן להשתמש בה גם עבור השרירים הזעירים שבפנים, וכך ליצור דמויות ממוחשבות רבות הבעה יותר מאי פעם בעבר. בקולנוע, השימוש העיקרי בלכידת תנועה נעשה כדי ליצור יצורים וירטואליים משכנעים בסרטים "מצולמים" – מהחייזרים הכחולים ב"אווטאר" ועד הקופים ב"כוכב הקופים: המרד".
אף אחד לא אהב את הטכנולוגיה הזאת יותר מרוברט זמקיס. עוד בתחילת העשור הקודם זמקיס מינה את עצמו לחוזה ולחלוץ הקולנוע החדש: זמנה של המצלמה עבר, הגיע עידן החיישן, הוא טען בתוקף. ואכן, בעשור האחרון אף סרט שלו לא צולם בעזרת מצלמה סטנדרטית. את הפיתוח שלו הוא כינה "לכידת הופעה" (Performance Capture), והוא יצר בה את "רכבת לקוטב", "ביוולף" ו"רוחות חג המולד". ההבדל העיקרי בין הסרטים של זמקיס לבין, למשל, "אווטאר" – שגם הוא, בעצם, סרט אנימציה בחלקו הגדול – היה שאצל זמקיס לא רק החייזרים והקופים הונפשו בצורה הזאת, אלא גם בני האדם.
וכאן נוצרת בעיה. הסרטים של זמקיס שאפו להיות ריאליסטיים ככל האפשר: האידיאל שאליו שאף הוא שלא ניתן יהיה להבדיל בין סרטי לכידת-הופעה לסרטים שצולמו במצלמה סטנדרטית. אבל עד היום, בני האדם שנוצרו בשיטה הזאת נפלו תמיד ל"עמק המוזרות": הם נראים כמעט אנושיים, אבל לא בדיוק, ויש בזה משהו מאוד מטריד. כמעט תמיד נשאר איזה שבריר אחוז שמפריע: משהו מעט רובוטי בתנועות, משהו לא בסדר בפנים, או – הבעיה העיקרית – עיניים שטוחות ומתות.
למרות עקשנותו של זמקיס, לכידת ההופעה לא בדיוק כבשה את העולם בסערה. הסרטים שביים השיגו סכומים סולידיים, אבל אחרי שסרט לכידת-התנועה בהפקתו, "דרושות אמהות במאדים" הפך לאחד האסונות הכלכליים הגדולים בתולדות דיסני, החברה החליטה לשים סוף לניסוי המוזר הזה. סרט לכידת ההופעה הבא של זמקיס – רימייק ל "צוללת צהובה" של הביטלס – בוטל, ואולי טוב שכך.
לפני שצוללת לכידת-ההופעה שלו שקעה, זמקיס הספיק להדביק שני חברים בחיידק: סטיבן ספילברג ופיטר ג'קסון, שהפיקו יחד את "הרפתקאות טינטין". העיבוד הופק בשיטה של זמקיס: את הדמויות בסרט מגלמים שחקנים שאת פניהם לא תראו על המסך. ההופעה היא וירטואלית בלבד. ג'יימי בל ("בילי אליוט") מגלם את טינטין, ואת קפטן האדוק מגלם אנדי סרקיס, כנראה השחקן שבילה יותר זמן מתחת לחיישני לכידת-תנועה מכל שחקן אחר: הוא היה גולום ב"שר הטבעות", קונג ב"קינג קונג" וסיזר ב"כוכב הקופים: המרד".
ושוב, זה הישג טכני מדהים. אבל שוב, משהו כאן לא בסדר. האופן שבו טקסטורות של עור ושיער ריאליסטיים יושבים על דמויות עם תוי פנים קריקטוריים ומוגזמים – כמו האף העצום של קפטן האדוק – מטריד לפעמים. משום מה, זה בולט במיוחד דווקא בסנואי, הכלב של טינטין: הוא לא נראה כמו כלב, אלא כמו חייזר שלמד היטב להסתוות לכלב, ובכל רגע עלול להשיל את הציפוי הצמרירי ולחשוף את עצמו כחרק מגודל שיתקתק "קח אותי למנהיגך".
השאלה החשובה היא למה. לגרום לאנדי סרקיס להיראות כמו קוף, או לתת לריי ווינסטון גוף של ספרטני, זה דבר אחד – אבל למה להתאמץ כל כך כדי לגרום לג'יימי בל להיראות פחות או יותר כמו ג'יימי בל? למה לצלם בטכניקה מורכבת, בעייתית ויקרה את מה שהיה יכול להיות סרט לייב-אקשן?
ספילברג עונה לשאלה הזאת בסצינה אחת ב"טינטין": מרדף רב משתתפים על פני עיר מרוקנית, בהשתתפות אופנוע, טנק וציפור, מלא בקפיצות בלתי אפשריות, קירות נשברים ובניינים מתמוטטים – וכולו "מצולם" בשוט אחד, ארוך יותר מפרק סיום של עונת ריאליטי, שמתפתל ומשתחל הלאה והלאה. בלתי אפשרי ליצור שוט כזה בסרט מצולם, אבל כשעולם הסרט הוא כולו וירטואלי, המצלמה יכולה לעשות הכל. היא יכולה להיות בכל מקום ולעבור דרך כל חור או כל קיר. חלומו של כל במאי וירטואוז: קולנוע בלי שום מגבלות.
אבל האם השוט הזה באמת היה נחוץ? ככל שהוא מרשים, לא בטוח שמהסצינה הזאת היה נגרע הרבה אילו היתה מצולמת בכמה שוטים נפרדים. רק משום שאתה יכול להיכנס לגיבור אל תוך הנחיר, לצאת מהאוזן ומשם לעשות זום-אאוט אל מחוץ לגלקסיה, לא אומר שכדאי לעשות את זה. במאי אנימציה כבר מודעים לזה: בסרטי פיקסאר המצלמה כמעט לעולם אינה עושה מה שלא היתה יכולה לעשות במציאות, כיוון שהריאליסטיות של הסרט, ההרגשה של עולם שלם ואמיתי, תלויה בכך. כשהאחים וושאבסקי יצרו את "זמן הקליע" – האפקט ב"מטריקס" שמדמה תנועות מצלמה בלתי אפשריות – זאת היתה דרך מכוונת לגרום לתחושה שהמציאות אינה מציאותית. מנגד, אלפונסו קוארון והצלם עמנואל לובצקי יצרו שורה של שוטים ארוכים באופן בלתי אפשרי ב"הילדים של מחר" – אבל המצלמה נשארה בגובה העיניים, וזה הוסיף לאותנטיות של הסצינות במקום לגרוע מממנה.
לכידת תנועה היא טכנולוגיה נהדרת שאפשר לעשות איתה דברים נפלאים. לא תמצאו דרך טובה יותר לגרום לשימפנזה לתת הופעה ראויה לאוסקר. לכידת-הופעה, לעומת זאת, היא פתרון שמחפש בעיה. לא זמקיס ולא ספילברג הצליחו לשכנע את העולם שצריך למצוא תחליף למצלמת הקולנוע. המצלמה עדיין עובדת.
פורסם במקור במעריב ז'ורנל
לדעתי, זה תלוי בעיקר במה רוצים ללכוד.
הסרטים האחרונים של זמקיס עסקו לרוב אורכם בבני אדם, ולכן לא הייתה סיבה, לדעתי, להשתמש בלכידת תנועה. הייתי אומר את אותו דבר על "טינטין", אבל מכיוון שהם רצו להיות נאמנים למראה המצויר של הדמויות, אז ניחא.
כשרוצים, לעומת זאת, כשרוצים לכלול בסרט משהו לא אמיתי, אבל לגרום לו להיראות אמיתי, אין פיתרון יותר טוב ממושן קפצ'ר – תשאלו את WETA.
סנואי הוא לא דוגמא,
הוא היחיד בסרט שלא נעשה בטכנולוגיה של לכידת תנועה, הוא ממוחשב בלבד.
דייויד לינץ' ימצא בעיה לפיתרון.
כשדיברת על "תוי פנים קריקטוריים ומוגזמים – כמו האף העצום של קפטן האדוק" חשבתי – בעצם אפשר להשתמש ב'מגרעות' האלה, בתופעות הלוואי שמגבילות את המציאותיות, ולהפוך אותן למשהו לשאוף אליו.
כלומר, לדוגמא אם אתה יוצר סרט שמתרחש בעולם פנטזיה כלשהו, ורוצה לתת תחושה של מציאות, אפשר ליצור דמויות עם תכונות פיזיות מוגזמות שיהיו אמינות בקיומיות שלהן בזכות לכידת-הופעה.
בין המועמדים לנצל את הטכנולוגיה כראוי – דיויד לינץ' (איש הפיל נראה לי כמו דוגמא טובה לרעיון), גיליירמו דל-טורו… לא מצליח לחשוב על עוד עכשיו, מוזמנים להגיב ולהמשיך את הרשימה.
מעניין שממש לא מזמן עסקתי בנושא דומה בדוקטורט
(האמת, במבוא נגעתי גם בשאלה האם לכידת-תנועה היא אנימציה, ובניגוד לאקדמיה שנותנת את האוסקר, הגעתי למסקנה שדווקא כן, אבל זה סיפור אחר ליום אחר). במהלך המחקר בחנתי גם סרט מוקדם בשם The Dinosaur and the Missing Link שביים ויליס אובריין, האיש שלימים היה אחראי לדמות של קינג-קונג (זה המקורי, לא הרימייק של פיטר ג'קסון). בניגוד לעבודות אחרות שאובריין התפרסם בהן, "הדינוזאור והחוליה החסרה" הוא סרט אנימציה מתחילתו ועד סופו, בלי מעורבות של שחקנים חיים ותפאורות אמיתיות. חוץ מזה, הוא ברובו גם סרט איום ונורא. די משעשע לראות שאותן הבעיות שמלוות כיום את מי שמתעקש לעשות סרט שלם בלכידת-תנועה ליוו כבר אז את אובריין כשהוא ניסה לגרום לבובות סטופ-מושן להתנהג כמו בני אדם: היה בזה משהו רובוטי, מלאכותי ולא נעים. שלא במפתיע, הדמות המשכנעת היחידה בסרט כולו היא זו של קוף-אדם ענקי, מהסוג שאובריין יהפוך להיות מומחה בו מאוחר יותר.
אבל האמת היא שהסיפור לא נגמר כאן – כלומר, מבחינת המחקר שלי דווקא כן, כי התקופה שהוא מכסה לא כוללת יצירות סטופ-מושן אחרות, אבל היו עוד התפתחויות. אחרי אובריין הגיעו לתעשיית האנימציה האמריקאית אנימטורי סטופ-מושן נוספים – ג'ורג' פאל, שהיגר מאירופה, וריי האריהאוזן, שהיה תלמידו של פאל (וגם של אובריין). כמו אובריין, השניים האלה התפרסמו בעיקר בזכות העבודות שלהם בסרטים מצולמים, אבל עוד לפני-כן, הם הפיקו וביימו סרטים קצרים שהיו מונפשים לחלוטין. והסרטים האלה היו טובים, לפעמים אפילו טובים מאוד..
למה פאל והאריהאוזן הצליחו במקום שאובריין נכשל? התשובה הראשונה לשאלה הזאת נעוצה בדבר שנקרא "כשרון". זה לא שאובריין לא היה אנימטור מוכשר, אבל לספר סיפור הוא לא ממש ידע (ומעבר לזה, היות ו-"הדינוזאור והחוליה החסרה" היה קומדיה, לספר בדיחות הוא ממש לא ידע). התשובה השניה היא התכווננות. בניגוד לאובריין, פאל והאריהאוזן אף פעם לא ניסו ליצור דמות אנושית ריאליסטית על המסך. הם רצו לתת לדמויות שלהם אופי, לא ריאליזם, וזה הלך להם מצוין. למעשה, העובדה ששניהם הלכו לרעות בשדות הפעלולים של הקולנוע המצולם בהוליווד היא פספוס היסטורי אדיר. כל אחד מהם היה יכול להפוך לפיקסאר של שנות ה-40, אילו הוא היה מחליט לביים סרט אנימציה באורך מלא.
כך שהשאלה ההמעניינת לדעתי היא לא "בשביל מה צריך סרט באורך מלא בלכידת תנועה", אלא "מתי מישהו ינצל את הטכניקה הזאת כדי לעשות סרט טוב". למעשה, יש דוגמה מאוד קרובה לזה: "מפלצת של בית" הוא סרט שלא אהבתי יותר מדי מבחינת עלילתית, כן הצליח להציג דמויות כובשות ומונפשות נהדר, עם המון אופי, בטכניקה הזאת בדיוק – כי אף אחד לא ניסה לגרום לצופים לחשוב שהדמויות האלה לא מונפשות. *זה*, אני חושב, הכיוון שאותו צריך לפתח מי שחושב שלכידת-תנועה זה העתיד של האנימציה.
כשזה מגיע לטכנולוגיה שמנסה לדמות מציאות, יש שלב שנקרא the uncanny valley. נראה שזמקיס פשוט הגיע לנקודה הזו בסרט הזה.
רד הזכיר את זה בתור "עמק המוזרות"
פסקה רביעית – "אבל עד היום, בני האדם שנוצרו בשיטה הזאת נפלו תמיד ל"עמק המוזרות": הם נראים כמעט אנושיים, אבל לא בדיוק, ויש בזה משהו מאוד מטריד."
אם כבר מדברים על "דרושות אמהות ממאדים"
אחד העובדים בחברה שלי עבר פעם כאנימטור (או יותר נכון, באחד השלבים של הפרה-אנימציה) באולפן שעשה את "דרושות אמהות". הוא הראה לנו פרזנטציה והדגמה של המודלים שהוא עבד עליהם שם. כשרואים כמה מאמץ ומחשבה מושקעים בכל פרט ופרט בעיצוב ובתנועה של כל מודל ומודל, קשה להבין למה אף אחד לא טרח להביא תסריטאים שיצדיקו את כל המאמץ הזה. הוא הראה לנו סרטונים קצרים שהאנימטורים עשו כדי "לעשות QA" לאלמנטים (במקרה הזה, מעיין חיפושית רובוטית). סרטונים פשוטים אבל מלאי הומור ואהבה לדמויות שהאנימטורים השקיעו אין סוף שעות בלהכין אותן. אם לתסריטאים הייתה את אותה הרמה של חיבור רגשי, כנראה התוצאה הייתה הרבה יותר מוצלחת.
גם אני חושב כך. טפשים, במקום לבטל את הסרט ולהאשים את הטכניקה – תדאגו לתסריטאי טוב. (משום מה על פי רוב הפעמים היחידות שלסרט רב תקציב יש תסריט לא דבילי זה כשהבמאי הוא גם התסריטאי)
אבל זה נראה כל כך שונה
אני משווה בין הבעות הפנים של גולום לבין הבעות הפנים של כל דמות רוברט זמקיס.. הפנים, ההבעות, העור והצורה של גולום ממש נראות מציאותיות (במסגרת ההנחנה שקיים יצור שחי 500 שנה שנראה כמוהו) וכנל לגבי אווטאר.
תאכלס הסיבה היחידה שבגללה אוואטר נראה "מציאותי" זה בגלל שהדמויות הן חייזרים בצבע כחול ולא בני אדם בצבע עור? זה נראה מעבר לזה
אם אני מבין נכון, בחלק גדול מהדיון מעלי ישנו בלבול בין לכידת תנועה ולכידת הופעה. הגולום היה לכידת תנועה, ועל כן המנעד הרחב של הבעות הפנים שאינו תלוי בדבר, לעומת לכידת הופעה שם הדמות עצמה למעשה "מולבשת" על השחקן, "כבולה" להבעות שלו, ובעיקר – מנסה לחקות הבעות אמיתיות של בני אדם (ולכן זה יוצא מוזר ואפילו חסר הבעה במידה) בזמן שהגולום, או סיזר לצורך העניין, אינם כאלה.
אין באמת הבדל בין "לכידת הופעה" ל"לכידת תנועה"
זמקיס החליט לקרוא לזה כך אולי כדי לייחד את הסרטים שלו וכי יצא ל"לכידת תנועה" שם רע.
בשתי ה"טכניקות" לוכדים את תנועות הפנים של השחקן, אפשר אולי לומר שע"פ ההכרזות דווקא בלכידת הופעה מתייחסים לקלט מהפנים של השחקן כרפרנס לאנימציה ולא כתנועה סופית, אבל זה תמיד תופס, תמיד משחקים ומשפרים את הקלט מהחיישנים.
בקשר לכמה טוב גולום נראה, אני חושב שחלק מהסיבה הוא שגולום הוא לא אדם, ממש כמו קינג קונג או הנא'בי, לכן אנו מקבלים אותו טוב יותר, הרי אין לנו ממש עם מה להשוות.
נשמע ששפילברג ניסה לעשות אותו הדבר עם טינטין, אבל לא הצליח לעצב את הדמויות שלו כך שהעין לא תשווה אותן כל הזמן עם בני אדם אמיתיים.
פחד של בית, או איך שלא קראו לזה, באמת מצא את העמק השווה בין ראליזם לקרטוניות (cartoonishness)
אה, יש לי עוד מה לומר
דבר ראשון נזכרתי למה היה ללכידת תנועה שם רע, בגלל פיינל פנטזי ובגלל שזה זול יותר מלהעסיק עשרות אנימטורים. עוד ייתרון כלכלי של לכידת התנועה לעומת פיצ'ר מצולם ואנימציה מסורתית זה שמצד אחד הדמויות לא מזדקנות ואפשר להמשיך את הפרנצ'ייז לנצח, כמו "שרק", מצד שני יש סלבס שמגלמים את הדמויות, כמו ג'יימי בל או טום האנקס. האנימטורים שעבדו על "עליית כוכב הקופים" מתרעמים, ובצדק לדעתי, על כל תשומת הלב שסירקיס קיבל, הם הרי לא רק טכנאים, ואני בטוח שיש שוטים שלמים (גם קלוז אפים), שהם עשו. מבחינת יחסי ציבור מאוד נוח לשים את אנדי סירקיס והמחלוקת "האם מגיע לו אוסקר על משחק" בחזית.
לאנימטורים יש לובי חזק, אם אתם זוכרים בסוף של רטטוי היתה הודעה שלא נעשה שימוש במושן קפצ'ר ושהכל אנימציה. זה קצת מגוחך לדעתי, לראות בלכידת תנועה רמאות.
סביר להניח שאינך צודק.
פיינל פנטזי היה פסיק קטן בתעשיית הקולנוע. סביר להניח שמרבית האנשים שלא מחבבים לכידת תנועה אפילו לא ראו אותו.
הוא עלה 140 מיליון, היה פלופ, וקדם לרכבת הקוטב
אני כן חושב שזמקיס ניסה לבדל את הסרט שלו מפיינל פנטזי. אתה צודק בקשר לזה שלקהל לא ממש אכפת.
לפי הסרטונים על הדיוידי של שר הטבעות
דוקא היצירה של גולום הצריכה התערבות של אנימטורים בהבעת הפנים שלו. כפי שאתה אומר, הם השתמשו בהופעה של סרקיס בתור רפרנס אך יצרו את תנועות הפנים של גולום במחשב.
שזה הגיוני אם חושבים על זה, כי שר הטבעות היה לפני עשר שנים ואני לא יודעת אם הטכנולוגיה ללכוד תנועות פנים היתה קיימת אפילו. מה שגם אומר משהו על החשיבות של טכנולוגיה וכשרון אומנותי בתחום הזה – גולום אולי נוצר בטכנולוגיה ארכאית, אבל הוא עדיין אחד מהרפים הגבוהים ביותר לדמות שנוצרה במחשב, ורוב הדמויות שנוצרו בטכנולוגיה מתקדמת יותר בעשור האחרון לא מצליחות להשתוות אליו.
אם רוצים לעשות שוט אחד עם תנועות מצלמה בלתי אפשריות
אפשר לעשות את הרקע (הרחוב הבניינים הכבישים, יש גם תוכנות היום שמדמות טבע בצורה מדהימה וככל הנראה עשו בהן שימוש באוטאר, או ברעידות אדמה ב2012) באנימציה, ואת השחקנים והפעלולנים וחלק מהחפצים לצלם במסך ירוק.
ונשאלת השאלה
האם מסך ירוק באמת פיתרון יותר טוב? יותר פשוט, בודאי, אבל התוצאה עצמה יותר איכותית? ברגע שאתה שם לב שאחד הפרטים (אדם לצורך העניין) הוא אמיתי והרקע שלו לאת זה מוריד מערך התמונה אפילו יותר, לדעתי, מאשר כשהכל דיגיטלי ומזויף. גם בסרטים כמו קינג קונג (החדש) יש קטעים בהם רואים שיש שימוש במסך ירוק והתוצאה מעיקה בגלל ששאר הסרט נראה טוב ואפשר לקנות את זה שהשחקנים על איזה אי.
כמובן שצריך לעשות את זה טוב. שלא יראה דיגטלי ומזויף
ושהשחקנים ישתלבו היטיב ושלא יראה כאילו זה רקע. אבל זה אפשרי, כי בניגוד לבני אדם – חפצים נראים אמתיים לגמרי באנימציה טובה. תחשבו על וול אי של פיקסאר, לדוגמא.
זה לא דוגמא טובה
"וול אי" עלה 180 מיליון דולר, ועבדו עליו (לפי פיקסאר) יותר מ-400 אומנים. אם כזה דבר משולב עם לייב אקשן, זה יעלה פי כמה וכמה. האולפנים לא מוכנים לשלם סכומים כאלה גדולים למשהו שלא בטוח שיצליח, ולכן הסיכוי שמישהו יעשה את מה שאמרת, שתיאורית יכול להיות, מאוד אפסי, לפחות לא בשנים הקרובות.
זאת כן דוגמה טובה.
הסיבה שהסרטים של פיקסאר נמצאים בליגה משלהם היא שהם תמיד משתמשים בשיא הטכנולוגיה. הפקת סרט זהה לחלוטין לוול-אי היום תהיה הרבה יותר זולה.
תהיה אומנם יותר זולה
אבל עדיין הרבה יותר מדי יקרה. וצריך לזכור שבוול אי מדובר בעיקר על החלק בכדור הארץ, שהוא רק המערכה הראשונה בסרט, ולהשקיע ברמה כזו במשך כל הסרט זאת עבודת נמלים, יותר יקרה, שבנוסף להכל גם דורשת הרבה יותר זמן ממה שקרוב לוודאי שאולפן רוצה שייקח להפקת פיצ'ר חדש.
הבעיה עם להשתמש במסךל ירוק בשביל שוט אחד רצוף
היא שהדמויות זזות במרחב, מתקדמות קדימה ואחורה וגם המצלמה זזה לכל הכיוונים. מה שמצריך גם מסך ירוק (במקרה הזה, חדר ירוק) ענק, וגם יצירת העולם המלא (גם מה שלכאורה נמצא מחוץ לפריים, אך ייכנס לתוכו בהמשך השוט) באנימציה.
בקיצור, יותר זול וכיף לצלם במציאות.
במקום לעשות מסך ירוק ענק,
אי אפשר פשוט לבנות קיר מעגלי ולהלביש את המסך הירוק עליו? לא מבין בזה או משהו, סתם שואל.
אני גם לא מתלהב מהטכנולוגיה כל כך
חוץ מהעובדה שאפשר לעשות בה שימוש מעולה כמו לגולום ושות' שהועלו מקודם, אני לא מבין למה לעשות סרט באורך מלא ככה. כבר אין פרוטזות ואיפור? גם מראה קריקטורי אפשר להשיג בלי מחשב, על איכות התוצאה אפשר להתווכח.
יכול להיות שפשוט חטפתי טראומת "רכבת לקוטב", כי מאז שראיתי אותו ואת הדמוי-טום הנקס שלו אני לא סובל סרטים שנעשים לחלוטין בלכידת תנועה\הופעה\מה שלא תקראו לזה…
העתיד
לא ראיתי טין טין, אבל אני חושב שלטכנולוגיה הזאת יש עתיד.
אולי היא עדין לא מספיק בשלה, אבל היכולת להעביר משחק אמיתי לדמויות ממוחשבות שנראות אמיתיות וליצור עולם מסביב שניראה אמיתי היא לדעתי יכולת נפלאה.
חוץ מסצנות אקשן מטורפות כמו שרד-פיש הזכיר, הטכנולוגיה נותנת חופש פעולה הרבה יותר גדול ואפשרות לעשות סצנות בעלי דימיון-רב, שניראו עד עכשיו רק בסרטי אנימציה, בצורה מציאותית יותר.
אולי בעתיד הקרוב ניראה סרטים בסגנון פפריקה או המסע המופלא שנראים מציאותיים ומשוחקים על ידי שחקנים אמיתיים.
בעתיד הקצת יותר רחוק (אבל לדעתי, לא ממש רחוק, רק קצת), נוכל לוותר גם על השחקנים ולהתבסס רק על מודולים שמחקים משחק אנושי.
וואו
העתיד הקצת יותר רחוק נראה נורא.
אופסי
הבנתי לא נכון את התגובה, פאדיחה, אפשר למחוק פה תגובות?
ממש לא בטוח
אנימציה ממוחשבת על נגזרותיה היא לא דבר זול.
ככל שהתמונה נראית יותר ריאליסטית זה אומר שהושקעה יותר עבודה ביצירה שלה – מה שאומר שהושקע יותר כסף בסרט. לפעמים הרבה יוצר זול פשוט לקחת שחקנים אמיתיים.
השיפור המרכזי באנימצייה בשנים האחרונות נובע בעיקר מהשיפור בכוח המיחשוב שמקצר מאוד את הזמן שנדרש להפקת תמונה איכותית, אבל צוואר הבקבוק הוא עדין עבודת האנימציה.
לא סתם לוקח לפיקסר שנתיים ליצור סרט.
פישלר פישלת
הכלב בסרט לא עשוי בלכידת תנועה וגם לא בלכידת הופעה אלא באנימציה ממוחשבת רגילה.
ג'י, איזה משחק מילים משעשע. אף פעם לא שמעתי את זה.
לעניין, זה לא ממש משנה: היומרה ליצור סרט "פוטוריאליסטי" באנימציה היא מה שגורם לכלב להיראות רע. בתוך עולם "מצויר" יותר, הוא לא היה נראה בעייתי; בסרט מצולם, היו כמובן משתמשים בכלב אמיתי. הכלב נראה אמיתי מספיק כדי שזה ייראה מטריד שהוא לא נראה לגמרי אמיתי.
יש כאן עירוב של שני נושאים לדעתי
האחד הוא הבחירה בין אנימציה ממוחשבת "קלאסית", לכידת תנועה וצילום. השני הוא הסגנון העיצובי של הסרט.
טינטין מעוצב בצורה לא לחלוטין ריאליסטית. כמו שרד אומר, לדמויות יש תווי פנים קרטוניים וטקסטורות ראליסיות. זו אולי החלטה אומללה אבל זו היתה ההחלטה הזו של ג'קסון וספילברג שעשתה את הסרט למטריד, לא ההחלטה על לכידת תנועה. הרי הם יכלו לעשות את הסרט בסגנון עיצוב "פיקסרי" לא ראליסטי, אך עדיין להשתמש באותה טכניקת לכידת תנועה, ונראה לי שאז זה היה פחות מטריד.
לכידת תנועה אגב, היא דבר ותיק הרבה יותר מאנימציה ממוחשבת. קיימת טכניקת אנימציה קלאסית בשם רוטוסקופינג לפיה מציירים אנימציה על בסיס פילם של תנועה אנושית מצולמת. רלף באקשי עשה לא מעט סרטים בטכניקה הזו, שיוצרת דמויות ראליסטיות יותר אבל חסרות עניין. אם תלכו ממש ממש אחורה בהיסטוריה של האנימציה תוכלו לראות כבר ב"שלגיה" של דיסני שבחלק מהסרט שלגיה עצמה מאונמצת בצורה שונה מהגמדים – וזה כי היא מבוססת על צילום של דוגמנית. ולא על אנימציה אמיתית.
זאת נקודה טובה
אבל בגלל זה עשיתי (ניסיתי לעשות) את ההבחנה בין לכידת תנועה – שהיא פשוט הטכניקה – לבין "לכידת הופעה", שהיא הגישה שזמקיס יזם – הניסיון ליצור סרט פוטו-ריאליסטי ככל האפשר בלכידת תנועה בלבד.
רוטוסקופינג היא טכניקה שמזכירה לכידת-תנועה, אבל זה לגמרי לא אותו הדבר. חלק מהחופש שלכידת תנועה מציעה היא שאחרי שיש לך את נתוני התנועה שהשחקן סיפק אתה חופשי לעשות איתם מה שתרצה, כולל "לצלם" אותו מאיזו זוית שתרצה, מה שכמובן אי אפשר לעשות ברוטוסקופ.
רוטוסקופ היא דוגמה טובה מאוד.
הדמיון בין רוטוסקופ לבין לכידת תנועה נובע מכך שאופי התנועה נגזר ישירות ממשחק בעולם האמיתי. וזאת הבעיה הגדולה עם השימוש בשתי הטכניקות הללו – הם גורמות לדיסוננס אצל מי שצופה – התנועה מרגישי ראליסטית והמראה הויזואלי מרגיש "אחר".
לא שאין מקומות בהם אותה תחושה יכולה לפעול לטובת הסרט… http://vimeo.com/24697169
בזמן הצפייה בטינטין שמתי לב
שבקלוז-אפים על הדמויות הן היו נראות אנושיות לגמרי! שום פגם! (חוץ מטינטין עצמו, שהוא פשוט בנאדם בלי נקבוביות)
אבל בשוטים הרחבים פתאום התעוררה הבעיה – לפתע הדמויות נראו מצוירות.
אולי בעצם מה שגורם ל-"עמק המוזרות" הוא זה שהרקע שעליו הדמויות האנושיות נמצאות נראה שנוצר באנימציה, והריחוק הזה הוא זה שגורם לרתיעה.
אני מסכים שאין טעם לעשות אנימציה יותר מדי פוטוריאליסטית
אבל גם צעצוע של סיפרור , שרק, ואפילו מפלצות בע"מ סובלים מאותה בעיה למרות שהם אנימציה רגילה שנעשתה "פריים ביי פריים"
סובלים מאיזו בעיה?
(ל"ת)
שהבני אדם נראים כמו בובות
(ל"ת)
זה כי הם באמת בובות...
סוג של…
לא, הבובות בצעצוע של סיפור נראו בסדר
אלה בני האנוש שיש בעיה אתם
כן, אבל זו לא אותה בעיה.
בני האדם ב"צעצוע של סיפור" לא נראים אנושיים, נקודה. האנימציה אז לא איפשרה לעשוות שום דבר שאפילו דומה לאדם פוטו-ריאליסטי, ופיקסאר לא ניסו.
הבעיה בבני האדם בסרטי לכידת ההופעה היא שהם *כן* נראים דומים לבני אדם אמיתיים. דומים מאוד, אפילו. אבל הם לא דומים *לגמרי*, והטיפ-טיפה זיוף הזה מטריד יותר מאשר אילו הם לא היו נראים ריאליסטיים בכלל.
אבל משום מה בהרבה משחקי וידיאו זה לא מפריע
למרות שגם שם ככל שהגראפיקה מתקדמת יותר כך גם הניסיונות לגרום לבני האדם להיראות ריאלסטיים יותר. היום רוב משחקי המחשב נעשים בטכניקת לכידת הופעה ומצולמים עם שחקנים באולפן כמו סרטים.
בתגובה אפנה אותך לסרטון הזה:
http://penny-arcade.com/patv/episode/the-uncanny-valley
זאת תכנית רשת שמנתחת באופן עמוק ומרשים אספקטים שונים מתחום משחקי הוידאו, וזה פרק השבוע שמדבר בדיוק על "עמק המוזרות". שווה צפיה.
סרטון מגניב.
אני מבינה את הנושא באופן רציונלי. אבל אני פשוט לא מרגישה אותו. את טין טין לא ראיתי, והצילומים בנתים, לא גורמים לי לשום תחושת אי נוחות שמתוארת בסרטון.
אפשר להגיד שזה בגלל שלא ראיתי את הסרט, אבל ראיתי את רכבת לקוטב, עוד לפני שידעתי שהיא נעשתה בקאפצ'ר מושן, והייתי בטוחה שזו אנימציה רגילה. שום דבר בדמויות לא גרם לי לתחושה של אי הנוחות שמתארים פה, כך שאני באמת לא מצליחה להבין את זה. הם גם לא נראו לי יותר אנושיים מדמויות אנימציה בסרטי אנימציה רגילים. הדבר היחידי ששמתי לב אליו הוא שהדמות דומה נורא לטום הנקס, וחשבתי שככה עיצבו אותה בכוונה, בשביל הקטע.
לא מצליחה להרגיש את "עמק המוזרות" הזה. מה זה אומר עלי?
בפיקסאר דווקא די ניסו לעשות אנשים ריאליים
עד "משפחת ספור על"
לא, הם לא.
אלא אם כן אתה חושב שהילדה הזאת נראית איפשהו בסביבה של פוטו-ריאליסטית.
http://disney.wikia.com/wiki/Darla_Sherman
גם ב"צעצוע של סיפור 3" האנשים היו ריאליים
(ל"ת)
ושוב: לא, הם לא.
הנה טינטין:
הנה אנדי מ"צעצוע של סיפור 3":
האם יש סיכוי שהיית טועה לחשוב שהראשון הוא לא דמות ממוחשבת, אלא צילום? והשני?
הם באמת לא נראים מצולמים
אבל מבנה הגוף שלהם נראה לא קריקטוריסטי כמו מר סופר על, נראה לי שבגלל זה גרין פיש הדגיש שפיקסאר ניסו שמבנה הגוף של הדמויות יראה יותר אמיתי עד "משפחת סופר על"
אבל אם התכוונת לשאול אם האנשים נראים כמו שחקנים בשר ודם – אז לא. גם לא ב"טינטין". בלי קשר לאף שלו, או לסנואי, רואים שהסרט הוא סרט אנימציה ולא מצולם. ואני מאמין שאם היית מראה תמונה מהסרט למישהו שמעולם לא שמע על לכידת התנועה, הוא היה חושב שזאת אנימציית מחשב ולא סרט מצולם. בלי קשר לתווי פנים של הדמות.
אני חושב שהרבה אנשים שהיו מתבלבלים
אבל בלי קשר: טינטין *שואף* לריאליסטיות. המטרה היא ליצור דמות שנראית דומה ככל האפשר לאדם מצולם. אנדי, למרות שמידות הגוף שלו הן לא קריקטוריסטיות כמו ברוב סרטי האנימציה, הוא לא ריאליסטי, לא קרוב להיות ריאליסטי ולא שואף להיות ריאליסטי. תסמוך על פיקסאר שאם הם היו מנסים לעשות משהו פוטו-ריאליסטי הם היו מגיעים קרוב יותר מ*זה*.
אז שתינו חושבים אותו הדבר
מה שרציתי להגיד הוא שלאנשים מצש"ס 3 יש מידות גוף ריאליסטיות, בשונה ממר סופר – על ומהמון דמויות אחרות. לא התכונתי שהם באמת נראים כמו דמות בסרט מצולם. ממה שהבנתי במאמר שלך, הדמויות נראות ריאליסטיות לגמרי חוץ מכמה דברים בפנים כמו האף הקריקטוריסטי של האדוק ודברים כאלה, ואני כתבתי שבלי קשר לדברים האלה, הדמויות פשוט נראות מצוירות. אז כנראה לא הבנתי נכון את המאמר שלך כי עכשיו כתבת שאתה חושב כמוני שהדמויות לא נראות מצולמות.
אתה רציני?!
זה נראה אנושי לגמרי.
וזה לא:
http://www.rottentomatoes.com/m/the_adventures_of_tintin/pictures/#20
כמו שכתבתי כמה תגובות למעלה
הקלוז-אפים ב"טינטין" הם דבר קסום שהופך כל דמות אנימציה לילד אמיתי.
ובכלל תומסון ותומפסון לא נראים אנושיים בשום שלב בסרט, ואם מישהו מצליח לראות בהם קמצוץ של ניק פרוסט וסיימון פג שבבקשה יספר לי.
האמת היא שלא ראיתי את הסרט
רגע, לפני שתגיד שאני סתם שופט אותו, ראיתי את כל הטריילרים, את התמונות אז אני יודע פחות או יותר איך הסרט יראה. יכול להיות שאתה צודק בקשר לקלוז – אפים אבל בתמונות של דמויות שהם לא תומסון ותומפסון (בהנחה שזה שתי האנשים שעם טינטין בתמונה שפרסמתי) גם רואים שזה סרט מצויר. לדוגמא: http://www.rottentomatoes.com/m/the_adventures_of_tintin/pictures/#8 ואתה יכול לדפדף בין התמונות ולראות למה אני מתכוון.