ביקורת: כמה טוב להיות פרח קיר

כן, זה נכון: אם זה אומר שאתה מסתובב עם אמה ווטסון, אז להיות פרח קיר זה לא רע בכלל
שם רשמי
כמה טוב להיות פרח קיר
שם לועזי
The Perks of Being a Wallflower

יש כל כך הרבה דרכים לספר שבית הספר הוא הגיהנום. אינספור סופרים ותסריטאים כבר ניסו ‏לנסח את תוגת התיכוניסט, רובם ככולם – דרך עיניו של הנער החנון, הלא מקובל, המוזר, שסובל ‏מהצקות מצד הביריונים של נבחרת הפוטבול (כנראה משום שהנערים הפופולריים, המקובלים, ‏הנורמליים שנמצאים בנבחרת הפוטבול לא גדלים להיות סופרים או תסריטאים). כשמסתכלים על ‏כל היצירות האלה יחד, נראה שהחומרים שמהם מורכבת חוויית בית הספר הם בסך הכל די ‏דומים. נדמה שלכולם היתה טראומה מבחירת שולחן בקפיטריה, לכולם היה מורה אחד שהם ‏אהבו, ולכולם היתה ילדה אחת יפהפיה באופן בלתי סביר שהם היו מאוהבים בה. אבל הטון יכול ‏להיות מגוון: מ"שנות הקסם" ועד "ברוכים הבאים לבית הבובות". ישנם שנזכרים בתקופה ההיא ‏בחייהם בנוסטלגיה, ויש כאלה שזוכרים אותה בזעם.‏

‏"כמה טוב להיות פרח קיר" נזכר בבית ספר כמו בפנטזיה. העיבוד לספר של סטיבן צ'בוסקי, ‏שכתב את התסריט בעצמו, לא מתרחש בזמן ובמקום מסוימים, אבל אפשר להבין שהוא בארצות ‏הברית בתחילת הנייינטיז. צ'רלי (לוגן לרמן) הוא גיבור חנון אופייני, ואמנם יש לו סיבות רציניות ‏יותר משל רובנו לחשוש מהתיכון ומהעולם, אבל הן נחשפות רק בשלב מאוחר בסרט. לבית הספר ‏שלו ישנם כל המאפיינים של בתי ספר אמריקאיים מוסרטים – לוקרים, נבחרת פוטבול, הומקאמינג וכל זה. צ'רלי לא הופך בשום שלב להכי פופולרי או הכי חזק ולא מגלה כוחות-על, ובכל ‏זאת יש לו דבר אחד שהופך את הסרט להגשמת פנטזיה: יש לו חברים. הוא נתקל במקרה ונופל ‏אל תוך קבוצת החברים האולטימטיבית, כזאת שכל אחד היה רוצה שיהיו לו בתיכון. הם יפים, ‏חכמים, מיוחדים, שנונים, מסורים זה לזה ובעלי טעם טוב במוזיקה.‏

בראש קבוצת החברים המופלאה הזאת עומדים זוג של אח ואחות חורגים. הוא – ה"חבר ההומו" ‏הכיפי והידידותי, חיית מסיבות שמסתיר עמוק את הכאב שלו, דמות מוכרת למדי שמבוצעת ‏מעולה על ידי עזרא מילר. בתחילת השנה מילר נתן הופעה מצמררת ב"חייבים לדבר על קווין", וכאן ‏הוא עושה תפקיד שהוא ההיפך המוחלט, וכך מוכיח בתוך שני סרטים בלבד שהוא שחקן שצריך ‏לשים עליו עין. ואחותו המאומצת, כמובן, היא אמה ווטסון.‏

בסרטי "הארי פוטר" אמה ווטסון בעצמה גילמה את התפקיד של החנונית הדחויה, ובערך מאז ‏הסרט השלישי היא התחילה להיות יפהפיה מדהימה מכדי שזה ייראה סביר. כאן היא קיבלה סוף ‏סוף את התפקיד שהיא, בעצם, מגלמת כבר שנים, על המסך ומחוצה לו: נערת החלומות. השלמות ‏הבלתי מושגת. השוט הראשון שבו היא נראית בסרט מציג אותה כמו התגלות אלוהית, ומשם ‏ואילך זה לא מפסיק. זאת הבחורה שאי אפשר שלא להתאהב בה, ואמה ווטסון, עם המראה והקסם ‏האישי שממיס אנשים בהינף עיקום אף, נולדה לתפקיד הזה. קצת אחרי סיום הלימודים ‏בהוגוורטס ורגע לפני שהיא גולשת לתפקידים בוגרים ומאתגרים שבטח ידרשו ממנה לכער את ‏עצמה ולקלל, התפקיד של אמה ווטסון ב"כמה טוב להיות פרח קיר" הוא מתנה אישית לכל אלה שהלכו ‏לראות את הארי פוטר בשביל הרמיוני.‏

החוויות שהסרט מתאר אולי אוניברסליות בכל גיל ובכל תקופה, אבל הסרט יעבוד במיוחד על ילדי ‏אייטיז, בגלל הדגש על המוזיקה (הוא מתרחש בתקופה שבה אנשים הכינו מיקסטייפים זה לזה) ‏והפסקול המדויק שלו. הסמיתס פה ו"‏Come on Eileen‏" שם עושים נפלאות כדי לדגדג את בלוטות ‏הנוסטלגיה. מצד שני, מכאן גם מגיע החור הגדול ביותר בעלילה של הסרט: אנחנו ברצינות ‏אמורים להאמין שהאנשים האלה לא שמעו אף פעם על דייויד בואי?!‏

הזכרון הופך הכל למוקצן. גם הבדידות של צ'רלי בתחילת הסרט וגם הגדולה של החברים ‏הנפלאים שלו הם לא בדיוק מה שהייתם מכנים ריאליסטיים, אבל הרגש מאחוריהם כן. בזיכרון ‏הכל הופך לגדול יותר – הביריונים למרושעים יותר, הרגעים המאושרים למאושרים יותר, והילדות ‏היפות ליפות הרבה הרבה יותר. זה אולי לא ממש דומה למה שאתם עברתם בבית הספר, ‏ומבחינה עלילתית הוא לא מחדש הרבה מעשרות סרטים שמספרים סיפורים דומים, אבל זה ‏סרט התבגרות מקסים עם שחקנים מצוינים ואחלה מוזיקה.‏


פורסם במקור בוואלה