פרספוליס

במקור: Persepolis
בימוי ותסריט: ונסן פרנו ומרג'אן סטראפי
קולות: צ'יארה מסטרויאני, קתרין דנב, שון פן, ג'ינה רולנדס, איגי פופ

מרג'אן סטראפי היא ילדה קטנה, שובבה וסקרנית, מעריצה גדולה של ברוס לי, ומשוכנעת שיש לה קו ישיר לאלוהים, אתו היא מנהלת שיחות נפש מדי לילה. מרג'י באה ממשפחה משכילה, אמידה, תומכת ואוהבת, ובסך הכל החיים באיראן של סוף שנות ה-70 הם חיים טובים. אם מתעלמים, כמובן, מהנטייה של משטר השאה לזרוק לכלא ולהוציא להורג אנשים עם דעות פוליטיות לא רצויות, בינם גם כמה מבני המשפחה של מרג'י.

ואז יום אחד מחליט העם האיראני שנמאס לו. המונים יוצאים לרחובות, הפגנות, מהומות, בלגאנים. השאה מרים רגלים ובורח. הידד! בא לקצו שלטון האימים! עכשיו חופש ודמוקרטיה, נכון?

לא ממש. השלטון החומייניסטי החדש מתעקש לשבור את שיאי קודמו בכל הנוגע להתעללות באזרחים. הפעם כבר לא צריך לדבר בגנות השלטון כדי להלקח לחקירה בתחנת המשטרה המקומית – מספיק ללבוש את כיסוי הראש באופן לא צנוע, או ללכת ברחוב עם סיכה של מייקל ג'קסון. מעצרים פוליטיים והוצאות להורג שוב הופכים לעניין שבשגרה, ומה שיותר גרוע – זמן קצר לאחר המהפכה מתחילה המלחמה עם עיראק. בתי הספר מתמלאים בשירי הלל למשטר הנאור, שבשבילו ראוי שכל ילד בן 14 יצא לחזית. נכון שהוא עלול להיהרג שם, אבל מה זה משנה? ממילא מחכים לו חיים טובים בגן עדן.

מיותר לציין שמרג'י, ילדה חדת אבחנה וחדת לשון, שלא נוהגת לדפוק חשבון לפני שהיא פותחת את הפה, לא ממש מרוצה מהמצב הזה. אחרי כמה שנים של חיים לא נוחים באיראן, ההורים של מרג'י מחליטים לשלוח אותה לאוסטריה כדי להרחיב קצת את אופקיה. ולמרות שבהתחלה נדמה לה שהיא סוף-סוף מצאה מקום שמתאים לה – מקום שבו אפשר לצאת למסיבות, לבלות עם בנים, להתלבש איך שרוצים, ולנהל דיונים פוליטיים סוערים מבלי לחשוש מההשלכות – בסופו של דבר מתברר למרג'י שגם בעולם החופשי היא מתקשה למצוא את המקום שלה. בעיקר בגלל שהוא מלא באהבלים מפונקים.

עבור מי שרגיל להפקות האנימציה המושקעות שמגיעות מהוליווד בשנים האחרונות, הצפייה ב'פרספוליס' יכולה להיות בהתחלה הלם לא קטן. הדמויות והסביבה מעוצבים בסרט בקווים פשוטים, קריקטוריים, ולא מפורטים מדי. האנימציה הדו-מימדית נמנעת גם היא מתנועות מורכבות, ולפעמים נראית פרימיטיבית ממש, כמו מגזרות נייר. הצבעים השולטים ברובו של הסרט הם שחור ולבן.
אבל דווקא הפשטות הזאת משרתת מצוין את הסיפור שהסרט מנסה להעביר: בלי ניסיונות לסחרר את הראש של הצופים עם פלאים חזותיים, הסרט מעביר באופן מדויק וישיר את התחושה של הילדות וההתבגרות של הגיבורה, מהמחזה של עולם הדמיון העשיר שלה – שיחות עם בורא עולם ופלאשבקים היסטוריים; ועד לחיי היום-יום במדינה מוכה בפחד ועוני – מריבות על המצרכים האחרונים על מדפי הסופרמרקט והרוגים ברחובות. הדמויות, במיוחד, נראות כל-כך אנושיות כשהן צריכות להתמודד עם חיי יום-יום כאלה. אבל לא הכל קודר ומדכא בסרט: יש לא מעט רגעים קומיים הנובעים ממצבי האבסורד אותם ניתן למצוא במשטרים דיקטטוריים. העיצוב הכמו-קריקטורי משרת מצוין גם את הרגעים האלה, במיוחד הסצנות שמתארות את חיי הלילה הסוערים של תושבי איראן, שמופרעים מדי פעם על ידי ביקורים של המשטרה.
כל המרכיבים החזותיים והתכניים האלה, אגב, היו קיימים גם ברומן האוטוביו-גראפי שצויר על ידי סטראפי (והיא היתה שותפה גם לבימוי הסרט), אבל 'פרספוליס' הוא מקרה נדיר שבו העיבוד הקולנועי מצליח להתעלות על המקור: העיצוב של הדמויות והרקעים מפגין הרבה יותר אישיות וחיות לעומת האיורים בקומיקס, וגם ההתרחשויות שהוצגו כסדרה של סיפורים קצרים במקור הפכו כאן לקו עלילה מתמשך ומהודק, שזורם טוב יותר.

הבעיה הגדולה של הסרט מתחילה כשהגיבורה עוזבת את איראן ומגיעה לאוסטריה. בנקודה הזאת, הצופים מפסיקים לגלם את תפקיד עליסה-בארץ-החומייניזם שמגלים את נפלאות החיים תחת שלטון דיקטטורי, הגיבורה עוברת לגלם את תפקיד עליסה-בארץ-השניצל שמגלה את נפלאות החיים בעולם החופשי, והעסק עובד הרבה פחות טוב מחלקו הראשון של הסרט. סיפור ההתמסטלות ממנת יתר של חופש הוא אמנם מעניין דרמתית, אבל לא מצליח להשתוות, ברמה החזותית והרגשית, להישגי הסיפור הקודם על חיים במדינה שאין בה חופש. למרבה הצער, החלק הזה של הסיפור תופס את המערכה האמצעית, והעיקרית של הסרט. אבל לקראת הסוף הסרט שוב מתיישר, מצליח להגיע לרגעים מרשימים מאוד שמזכירים את חלקו הראשון, וקשה שלא לחוש צביטה בלב מול סצנת הסיום המרירה.
הדיבוב המקורי של הסרט הוקלט בצרפתית, אך בהקרנה שבה נכחתי נאלצתי להסתפק בדיבוב האנגלי. למרבה השמחה, מדובר בדיבוב טוב. צ'יארה מסטרויאני בתפקיד הגיבורה, קתרין דנב בתפקיד האמא, ושון פן בתפקיד האבא – כולם עושים עבודה מצוינת, אבל את ההצגה גונבים ג'ינה רולנדס ('סודות נעולים') בתפקיד הסבתא הליברלית, ואיגי פופ בתפקיד הדוד חסר המזל – שתיים מהדמויות הכובשות ביותר בסרט, שהדיבוב תורם לאישיות המקסימה שלהן לא פחות מהעיצוב והתסריט.
"פרספוליס" הוא סרט עם התחלה מדהימה, סיום מרגש, ואמצע בעייתי. אבל לכל אורכו הוא מפגין סגנון מרשים, מיוחד, שונה כל-כך מהפקות האנימציה המלוטשות שהצופים רגילים אליהן – והסיבה הזאת לבדה הופכת אותו לאחד הסרטים שאסור לכם לפספס השנה.