פייז 4 של מארוול: יחסינו לאן

משהו עובר על מארוול, ולא בטוח שיש לכולם סבלנות לגלות מה זה.

***ספויילרים לתכני "פייז 4" של מארוול***

אנחנו כיום כשנה וחצי אחרי תחילתו של השלב הרביעי של היקום הקולנועי של מארוול; שלב שבו היקום הזה כבר לא כל כך קולנועי עם כמות הסדרות שיש בו – ושכתוצאה מכך, למרות שעברה רק שנה וחצי, אנחנו אחרי 11 תוצרים לשלב הזה: "וונדהויז'ן", "הפלקון וחייל החורף", "לוקי", "האלמנה השחורה", "מה אם…?", "שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות", "נצחיים", "הוקאיי", "ספיידרמן: אין דרך הביתה", "מון נייט" ועכשיו – "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף".

שתי פרופורציות חשובות בנוגע לרשימה הזאת:

  1. כל "פייז 3" (כלומר מ"מלחמת האזרחים" ועד "ספיידרמן: רחוק מהבית") הוא 11 סרטים.
  2. עד כה, בתקופות הכי עמוסות של מארוול כשהם "הפציצו" בהכי הרבה סרטים – בשנה וחצי קיבלנו גג חמישה סרטים, בלי אף סדרה נוספת (מצטער, "סוכני ש.י.ל.ד").

מה שזה אומר זה שאנחנו מופצצים בתכנים של מארוול במידה שלא היינו קודם. אני מניח שיש מי ששמח מזה. אישית, ואחרי 11 סרטים וסדרות שמתוכם אני אחזור בלב שלם רק לאחד ("ספיידרמן"), אני מרגיש שמשהו רקוב בממלכת מארוול, והגיע הזמן לדבר על זה.

איומים, או: עוד יום שלישי

להלן רשימת האיומים הקיומיים שעומדים בפנינו בעת הזאת:

  1. קאנג מיקומים אחרים בא להשמיד את היקום שלנו ("לוקי")
  2. עוד ענייני חלל לא ברורים עם הסקרולים שנרמזו בסוף "וונדה ויז'ן"
  3. החייזרים הקדמונים מ"נצחיים" באים לשפוט האם כדור הארץ יכול להמשיך בשלו
  4. איומי מולטיוורס אחרים מאלה של "לוקי" ("דוקטור סטריינג'")

אני לא מדבר כאן על איומים די מהותיים שנוטרלו וגם לא מתייחס לחלוטין לדברים שנאמרו אי אז לפני תאנוס (היי, מה שזה לא היה שקרה בסוף "שומרי הגלקסיה 2"), אלא רק על הקלפים הפתוחים. והעובדה שיש שלושה מהם שלא קשורים בכלל אחד לשני היא סיבה להרמת גבה לכל הפחות.

כלומר, אני באמת מאמין שלפייגי יש תוכנית ושמתישהו הכול ייפגש, אבל למען השם – מארוול הם כנראה החברה היחידה שמצליחה להפריד בין המולטיוורסים שלה כדי שאלה של לוקי לא יפגשו את אלה של דוקטור סטריינג'. זה מרשים – אבל גם מגוחך.

הרי חלק מהיופי בסאגת אבני האינסוף היה התחושה שגם עם כל סיפור בפני עצמו, יש איום מהותי מתחת לפני השטח שמאיים על כולם וצריך לשים לב אליו. הסצנות בסוף כל סרט שבהן תאנוס יושב ומגרבץ אומנם היו קצת "נו, תעשה משהו" אבל הן אישור שיש כיוון כללי.

כאן? יש תחושה שעוד מעט כל האיומים האלה יבואו וינטרלו אחד את השני וככה יפתרו לנו את כל הבעיות. מילא זה שכדור הארץ נראה בסכנה פעם אחר פעם ולא נראה שלמישהו מכוכבי הסרטים והסדרות האחרים אכפת. התחושה היא שאפילו האיומים הגדולים ביותר לא ממש קיימים במודעות של הסרטים האחרים. זה מעט קטנוני, אבל בחייאת – חייזר עצום עמד בפני כדור הארץ וטען שהוא ישפוט אותו, לכאורה לפני סרטי "ספיידרמן" ומאורעות "מון נייט" ו"הוקאיי", והתגובה הקולקטיבית, כך נראה, היא "מה, שוב יום שלישי?"

מה הסיום, או: משהו משהו מולטיוורס

אולי הייתה יותר תחושת לכידות אם אפשר היה לראות באופק נקודת סיום. אבל פייז 4, נכון לעכשיו, אמור לכלול בתוכו עוד כשבע סדרות ("מיס מארוול", "שי-האלק" [הענקית הירוקה?], ספיישל ליל כל הקדושים, ספיישל של שומרי הגלקסיה, "פלישה סודית", "איירונהארט", "מלחמת שריונות", משהו של ווקאנדה), עונה חדשה של "מה אם?", ושישה סרטים ("תור: אהבה ורעם", "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח", "אנטמן והצרעה: קוואנטומאניה", "המארווליות", "שומרי הגלקסיה: חלק 3" ו"ארבעת המופלאים").

אף אחד מהם לא נראה, נכון לעכשיו, כמו סרט "הנוקמים" שמסיים לספר את הסיפור של הפייז הזה. אם צריך להמר, אז סביר ש"ארבעת המופלאים" יהיה המקום שבו לפחות חלק מהעלילות שנפתחו לפנינו הפעם יתחילו להתקדם – אבל כרגע זה גם הימור מוחלט (עדיין אין אישור רשמי שהסרט באמת סוגר את השלב הנוכחי) וגם אומר ש"ארבעת המופלאים" הם מעין דמויות משנה בסרט של עצמם שרק באות ופותרות בעיות של אנשים אחרים. אפשרי גם שאולי ינסו לקחת את כל היקום לטלוויזיה וש"מלחמת השריונות" תהיה בעצם בעלת השפעה עצומה אבל אני איכשהו בספק, כי מארוול בכל זאת יודעים (כפי שמראה "דוקטור סטריינג'" החדש) שאי אפשר לבנות על כך שהצופים ראו הכול ושהסדרות בדיסני פלוס הן כרגע בעיקר תוספת נחמדה של רקע לצופים אדוקים.

ממי שהוכרזו כאשפים בשילוב יקומים נותרו הבטחות ריקות והופעות אורח בעיקר. אם יש כיוון שהיקום הזה צועד לקראתו, אנחנו כבר אחרי 11 פרקים בפייז 4 הזה (10, אם מורידים את "מה אם") ועדיין לאף אחד אין מושג מה הוא. "משהו משהו מולטיוורס" זאת פשוט לא תשובה מספקת.

"אנחנו לא מכוונים לסיפור משותף גדול, אלא עושים פייז אחד שהוא בגדול סיפורים קטנים ולא קשורים" הייתה יכולה להיות תשובה טובה אילולא

איכות התוצרים, או:  בסדר אם לא צריך לראות אותם שוב

כמו שאמרתי למעלה – מתוך 11 תוצרים של מארוול בשנה וחצי, רק אחד באמת נחקק בליבי. אני יודע – יש אנשים שנשבעים ב"לוקי" או "וונדהויז'ן", אבל אפילו אם אנחנו משלבים אותן בסיפור – שתי סדרות מתוך שש שאשכרה שוות משהו, ואחד מתוך חמישה סרטים שבאמת נחקק בזיכרון אלה מספרים שלא מכבדים את הפירמה. תשוו את זה לחמשת הסרטים שפתחו את פייז 3: "מלחמת האזרחים", "דוקטור סטריינג'", "שומרי הגלקסיה: חלק 2", "ספיידרמן: השיבה הביתה" ו"תור: ראגנארוק". הסרט הכי חלש פה עדיין הוא כזה שיש הסכמה שהוא "מהנה אבל לא משחזר את שיאי הקודם" או "עוד אוריג'ין גנרי אבל ויזואליה טריפית שמפצה על זה". עכשיו? כאמור, יש את "ספיידרמן" ועוד כמה סרטים שאני מניח שהם בסדר, אולי, אם אני לא צריך באמת לראות אותם שוב.

המיתוס של מארוול, הרי, היה שהם מספקים משהו מאוד תעשייתי, שמרגישים את ההפקה בו – אבל הוא תמיד מוצר איכותי. בשנה וחצי האחרונות, פשוט לא מרגישים את האיכות הזאת. סרט של מארוול הפסיק להיות ערובה לשעתיים של כיף בקולנוע.

אבל אולי זה לא הוגן – גם פייז 1 לא בדיוק מלא בכוכבים שכולם חוזרים אליהם. אולי אם היינו שופטים את פייז 4 רק על סרטיו היינו מגלים סלחנות. אבל הבעיה היא שזה נשלל מאיתנו, בגלל היקום הטלווזיוני והטענות שהוא "חלק מהותי" (מה שלא לחלוטין נכון – יש כמה דמויות מהסדרות שבאות להגיד "היי", אבל אין צורך לראות אותן) ועכשיו אנחנו במרתון בלתי פוסק של תכני מארוול (שמלווה, בתורו, בהייפ בלתי פוסק), וזה היה מתיש בכל מצב שהוא – אבל זה מתיש יותר כשרוב המוצרים במרתון הזה לא שווים את האנרגיה שמושקעת בהן. 

ויש עוד בעיה עם הסדרות שצריך לדבר עליה – מארוול פשוט לא שולטים במדיום הזה עדיין.

מיני סדרה, או: איך להשתמש בפורמט הזה של שישה פרקים

תראו, יש אנשים שמספיק להם לבלות זמן עם דמויות אהובות או שיציגו בפניהם רעיון מגניב והם יתלהבו. אני לא מזלזל בהם או בחוויה שלהם. אבל העובדה היא שבכל הנוגע לכתיבה של סדרה שלא נופלת על הפרצוף שלה, מארוול פשוט עוד לא שם – ואחרי חמש סדרות עלילתיות מתגנב החשש שהיא לא הולכת להיות שם בזמן הקרוב.

ושוב – יש אנשים שעבורם השיאים שווים את השפל. זה לא ויכוח איתם שמנסה לשכנע אותם שהם בעצם לא נהנו מהסדרות שהם נהנו מהן או שהשיאים האלה לא היו שם.

הטענה היא שבשלב הזה נראה שאפשר לדעת מראש איך תעבוד סדרה חדשה של מארוול: הפרקים הראשונים ילהיבו את כולם והם יכריזו עליה כסדרה הבאמת הכי טובה, לא כמו כל הסדרות האחרות הנחנחיות – ואז יבוא הפרק האחרון ובפעם הבאה שתהיה סדרה חדשה של מארוול, הסדרה הנוכחית תצטרף לערמת ה"סדרות האחרות הנחנחיות".

רוב האשמה כאן היא בעובדה שמארוול החליטו שכל מיני סדרה שלהם צריכה להיות באורך שישה פרקים (טוב, בסדר – חוץ מ"וונדהויזן'") ואז היא החליטה לא להבין בכלל איך להשתמש בפורמט הזה של שישה פרקים. או מיני סדרה. וגם בעונות היא די מתקשה.

הרי בואו ניקח את "וונדהויז'ן" כדוגמה. על מה "וונדהויז'ן" אם לא על האבל שוונדה מתמודדת איתו. שלושת הפרקים הראשונים היו הימור נועז שנועד להציג את ההתמודדות הזאת באופן חריג ולא טיפוסי – בסדקים קטנים של סיטקום שלא קיים.

אלא שאז היא נאלצת לקחת צעד אחורה ולהסביר לקהל מה בדיוק קרה פה, כי היא נזכרה שהקהל שלה כולל ילדים בני 6 שדי אוהבים להבין מה קורה על המסך שלהם – אז היא הכניסה גורמים נוספים לסדרה שנועדו גם להיות כלי להסבר "מה ראינו עד כה" וגם לקדם איזה עלילה יותר "פשוטה": האנשים שמנסים להציל את העיר מהדבר המוזר שקרה בה.

אלא שהעלילה הזאת לא מתקשרת לרעיון האבל של וונדה בשום צורה – אף אחת מהדמויות האלה לא מתמודדת עם אבל דומה ואין לה משהו לומר על הסוגייה. גילויים נוספים בסדרה גם הם לא קשורים לרעיון הזה. וכך, מסדרה שאמורה להתעמת עם אבל – או לפחות לעסוק בזוגיות של וונדה וויז'ן, קיבלנו שני שליש עונה שעושה זאת פחות ופחות ככל שהזמן מתקדם, והגיעה לאבסורדיות בפרק הסיום שבו במקום לעסוק ברגשות של וונדה וויז'ן ובמשבר סביב האבל שלה, שלחה כל אחד מבני הזוג להילחם במעין גרסה מרושעת של עצמו ולבסוף נתנה לו קטע קצר של פרידה: לא לפני (ואחרי) שהיא מציגה לנו רמזים מטרימים על כל מיני סדרות עתיד.

"מון נייט" לא יותר טובה בזה – היא הכניסה אותנו לתוך עולם מסתורי למשך שני פרקים, התחילה לגלות קצת ממנו בפרק 3, גילתה הרבה ממנו בפרק 5 ואז גילתה שבעצם לא בילינו עם "מון נייט" כמעט בכלל בתוך סדרה שקרויה על שמו אז הנה כמה סצנות מכות איתו. אבל על מה, בעצם, הסדרה הזאת? למדנו להכיר את סטיבן גרנט ומארק ספקטור, אוקיי – אבל מה הסיפור שלהם? על מה הם מדברים? זאת לא סדרה שעוסקת בהשלמה עם טראומה – זה היה חלק קצרצר שבא והלך בפרק 5 – וזאת גם לא סדרה שעוסקת בהשלמה עם עצמך כי זאת פשוט לא באמת דילמה שדנו בה. מארק רצה שליטה על הגוף, סטיבן רצה שליטה על הגוף – זה לא דיון אמיתי, אלא שורות דיאלוג שמעבירות את הזמן. סביר מאוד שתוכרז בקרוב עונה שנייה ואז יוכלו להגיד "נו, אבל הנה, מה אתה מתבכיין" אבל ככה לא עושים עונה ראשונה. מה שקרה במון נייט זה לא סיפור ולא עונה ראשונה – זה פרק ראשון מורחב. "לוקי" לפחות נתנו לנו מערכה ראשונה שלמה, גם אם היא עצרה את הסיפור שלה באמצע באופן לא מספק בכלל, שגם הוא לא ממש "עונה ראשונה" אבל הוא לפחות מתקרב לזה.

"הוקאיי" סבלה מבעיית מיקוד דומה שמנעה ממנה להיות יותר מסתם ממתק קטן וחביב. דברים קורים להוקאיי והוא רץ לפה ורץ לשם, וזה משעשע, אין ספק – אבל מה הפואנטה הגדולה מאחורי זה? מה למדנו? שיש גרסה ממש פחות מגניבה של הקינגפין ביקום של מארוול? לא היינו צריכים סדרה שלמה בשביל הגילוי המאכזב הזה.

אחרי שכולנו עקצנו את מארוול על סיפורי האוריג'ין הגנריים שלהם, נראה שבמארוול הפנימו את הלקח ופשוט עשו סיפורי אוריג'ין בלי אוריג'ין. שאנג צ'י מקבל את הטבעות שלו בסרט, אבל המסע שלו להיות מאסטר קונג פו התרחש הרבה לפני. סטיבן מתחיל לגלות מה נסגר עם הגוף שלו, אבל זה כבר כמה וכמה שנים לאחר שמארק מתפקד כמון נייט. גם הסיפור של "נצחיים" מתגלה בעינינו כפלאשבק ועיקר המסע שלהם בימינו קשור בכלל לנושא אחר. היחידה, עד כה, שאפשר לדבר עליה כמי שהפכה לגיבורה – ולא מוצגת לצופים ככזאת – זאת הוקאיי החדשה. וגם היא לא לחלוטין הגיבורה של הסדרה.

זה היה יכול לעבוד לו, כמו ספיידרמן, היו סומכים שאנחנו מכירים את הדמויות ומציגים אותם בהרפתקה חדשה. אבל מארוול יודעים שאנחנו לא יודעים מי זה, ולכן הם מציגים לנו באריכות דמויות חדשות, רק בלי לתת לנו לראות את הסיפור שהפך אותן למי שהן. או סיפור, נו, כלשהו.

היחידה שאפשר לנתח אותה באמת ברמת תמטית היא "פלקון וחייל החורף", שלוקחת נושא (שימוש בכוח), בוחנת אותו ממספר זוויות (שלא נמצאות מבעד לקווים ברורים של טוב-גיבור/רע-נבל), מרחיבה עליו מהיבטים שונים (כמו ישעיהו ברדלי), ומצליחה להביא את הכול לסיום. לא סיום מספק – גם "פלקון" לא נחתה לחלוטין בצורה טובה. אבל סיום כלשהו, שגרם לחולשות אחרות (הטיזרים לסדרות עתידיות, קו העלילה חסר הנקודה של שרון קרטר, הנאום הלא ממש מוצלח של פלקון בסוף הסדרה) להתגמד. "פלקון" היא היחידה שבה המעבר של דמות מנקודה א' לנקודה ב' מרגיש כמו סיפור ולא הצגת דמות או סיפור שהלך לאיבוד.

מצד שני, ל"פלקון וחייל החורף" הייתה בעיה רצינית שהיא למי אכפת למען השם מפלקון מה אתם יוצרים לו סדרה שלמה; עמדה שאני לא שותף לה, אבל מבין איך העניין מפריע לאחרים. "לוקי" אולי אפילו לא טורחת לספר סיפור אחד בעונה שלה ו"וונדהויז'ן" מתחרבשת עד הסיום אבל לפחות בשתיהן יש דמויות שלאנשים אכפת מהן שמגיעות לשיאים רגשיים ורעיונות מד"ב ופנטזיה ש"פלקון" פשוט לא יכולה לספק. בקרב בין כתיבה עקבית וטובה ושיאים רגשיים עם דמויות אהובות, ברור מי מנצח.

עתיד, או: ממים וביקורות של אחרים

אז אולי אני פשוט שרוף מיותר מדי תוכן מארוול. אולי זה באמת הבעיות שציינתי. אולי זה משהו אחר. אבל התשובה לשאלה "מה שלום מארוול ופייז 4 שלה" היא "לא טוב" פינת "די לא אכפת לי יותר". אז אם אני אראה את "תור: אהבה ורעם" זה ככל הנראה יהיה מנוחיות הבית שלי, כי אין שום דבר שיכול להתרחש שמעניין מספיק שאני צריך לראות בקולנוע בסופ"ש הראשון, ואלא אם הביקורות יגידו שהפעם זה שונה אני אתעדכן על "מיס מארוול" מממים וביקורות של אחרים כי אני מכל הטירוף הלא מספק הזה צריך הפסקה. ואם להיות כן? גם מארוול צריכים. אבל זה כנראה לא יקרה. אני מחזיק אצבעות שפייגי יפקח את עיניו לבעיות ושהעניינים יתוקנו בהקדם – כי אם יש רושם שאני בא ממקום אנטי למארוול, אני לא. אני באמת ובתמים רוצה להתלהב מהדברים שהם עושים. זה פשוט דורש, נו, גם עבודה מהצד שלהם.