ביקורת: פינוקיו

'פינוקיו' הוא קלאסיקה לילדים. כלומר, ילדים שרוצים לצלק אותם נפשית.

שימו לב – אזהרת ספויילר חמורה לכל הסרט "פינוקיו" בביקורת שלפניכם. 

לא גדלתי על "פינוקיו". זאת ועוד, עד הפרויקט הזה לא ראיתי את הסרט מתחילתו ועד סופו: אמא שלי סירבה בתקוף להכניס אותו הביתה וגם אצל חברים חששתי לנסות, כי שמעתי שיש קטע עם ילדים שהופכים לחמורים ומשהו עם לוויתן ענקי. מה אני אגיד לכם, אמא צדקה וגם אני צדקתי, הסרט הזה מזעזע. מילא מבוגרים, אבל למה שילד ירצה לצפות בסרט הזה? זאת מעשיית מוסר שקופה שמעודדת ילדים לא לשקר וללכת לבית הספר במקום לעשן סיגרים, לשתות בירה או להצטרף לקרקס. אפילו אין איזה עלילה כיפית שתסתיר את זה או משל מחוכם להעביר את המסר – זה מילולית מה שקורה בסרט.

פינוקיו, שרק לילה קודם נולד בעזרתה של הפיה, רוצה ללכת לבית ספר אבל אז הוא מצטרף לתיאטרון נודד. המנהל (צועני רשע ושמן עם מבטא, למקרה שתהיתם) חוטף אותו, פינוקיו בוכה קצת והפיה מצילה אותו (לא לפני סשן האימים של שקר-אף גדל-שקר-אף עוד יותר גדל וכו'). אחר כך הוא שוב נחטף ונשלח לאי שבו ילדים יכולים לשחק ביליארד ולשתות בירה כל היום. פינוקיו מעשן סיגר שלם בשאכטה אחת ומצמיח אוזניים וזנב, בעוד החבר שלצידו הופך לחמור על מלא בסצנה מחרידה שהייתי מעדיפה לשכוח. בשביל הסיום הכיפי, פינוקיו זורק את עצמו לים, נכנס לבטן של לוויתן כדי להציל את ג'פטו, מת במבצע ההצלה וזוכה להפוך לילד אמיתי (וחי) כתגמול על אומץ ליבו. בסך הכל, צפייה קלילה ומבדרת.

טוב, דווקא יש כמה סצנות קלילות בסרט, אבל הן מתרחשות בתחילת הסרט, לפני שפינוקיו מגיע וזה סתם ג'פטו שמשחק עם החתול ודגת הזהב שלו. אבל מהרגע שבובת העץ זוכה לחיים הסרט נהיה מעיק-מעיק-מעיק עד שפינוקיו וג'ימיני קריקט (עוד נגיע אליו) מחפשים את ג'פטו במעמקי הים (כלומר, רוב הסרט), יש כמה סצנות טיפה נעימות יותר.

בסצנה הזאת, בעצם, ג'ימיני ופינוקיו מחפשים את מותם – הם כבר יודעים שג'פטו נמצא בתוך לוויתן שאיש לא עוזב אותו בחיים, והם מתקדמים לאותו הכיוון במעין משימת התאבדות. אז למה דווקא הסצנות האלה עובדות? כי למרות האווירה הרצינית והסכנה לחיי הדמויות, יש בהם עוד משהו חוץ מהפחדות וזעזוע. הסביבה מיוחדת, יש דגים צבעוניים ונחמדים, האנימציה יפה והצבעים מגוונים. עד אז האווירה אפלה ומאיימת בדיוק באותה הצורה שהייתה בשאר הסרט, אז לפחות כמעט למות מתחת למים ולא על פני האדמה זה חידוש מרענן. חוץ מזה, זו הפעם הראשונה שפינוקיו עושה משהו שאיננו להסכים בתמימותו להצעות מסוכנות.

לא ברור למה הדמות המסכנה הזו, של ילד עץ בן יומיים, היא דוגמה להתנהגות פסולה של ילדים – הוא לא נולד עם היגיון ומוסר, הוא מגיע טאבולה ראסה והוא צריך לסמוך על המבוגרים שידאגו לו וישמרו עליו, שזה חבל, כי המבוגרים האלה גרועים בעבודתם. כי, וואלה, ג'פטו, אם לא רצית שטיפוסים מפוקפקים ימכרו את הבן שלך לתיאטרון – אולי היית צריך להשקיע דקה וללוות אותו לבית הספר. וכאן נכנס לתמונה המצפון הגרוע בעולם, ג'ימיני קריקט, שאמור ללמד את פינוקיו כיצד לנהוג וקשה לחשוב על מישהו שפחות מתאים ממנו לתפקיד הזה.

הצרצר הלבוש בהידור נבחר לתפקיד המצפון באופן אקראי וללא שום הכוונה או הכשרה; כמו לא מעט קומבינטורים שהתברגו לתקנים רמי דרג עם מעט מאוד כשרון – הוא פשוט היה בזמן הנכון ברגע הנכון. וכך, למשל, כשפינוקיו נחטף בפעם הראשונה ג'ימיני פשוט לא נמצא שם כי הוא לא התעורר בבוקר. בהזדמנויות אחרות הוא מוותר על פינוקיו במהירות, כמי שמונע מאגו ולא מדאגה לבן הסנדקות החדש שלו. כך שנראה לי שאפשר להסכים שקריקט הוא לא מומחה לאתיקה ומוסר. אבל גם מעבר לזה – ג'ימיני הוא  כמעט קריקטורה של אמריקאי פלרטטן וחמום מוח. הדבר הראשון שהוא עושה אחרי שהפיה נותנת לו ג'וב ובגדים חדשים הוא לבקש שתוסיף גם סיכת דש מוזהבת. מזל שיש את הפיה שתלמד את פינוקיו דברים על החיים, רק חבל שהיא נותנת לו כזה פרצוף תחת במקום להגיד "איזו ילדות עשוקה, לעזאזל, מה עשיתי".

שאלה אחרת שנוכחותו של ג'ימיני קריקט מעלה היא הגבולות הלא ברורים בין אדם וחיה בסרט. כל החיות בסרט חכמות יותר מהרגיל – החיות, החרקים והדגים מבינים את שפת בני האדם כולם. אבל בעוד ג'ימיני מדבר, החתול והדגה של ג'פטו לא. הם גם לא לובשים בגדים כמוהו. ובעוד שג'ימיני לבוש, נועל נעליים, הולך ומדבר כמו בן אדם אבל בגודל של צרצר רגיל, הונסט ג'ון וגדעון (שמשון ויובב בעברית) הם שועל וחתול בגודל של אנשים וזה סביר ומתקבל על הדעת. ואם אנחנו יודעים שיש בעולם חיות מדברות, למה כשהילדים הופכים לחמורים הם מאבדים את יכולת הדיבור? מה בדיוק החוקיות בעולם המבולבל הזה? קשה למצוא כזאת, חוץ מחוק קבוע ומוחלט אחד – פיגארו, החתול של ג'פטו, הוא הדמות הכי טובה בסרט, בעיקר כי הרצון המרכזי שלו בסרט הוא לישון, לאכול ולהתלטף. אי אפשר להגיד שהוא לא מעורר הזדהות.