ביקורת: פיץ' פרפקט

במילה אחת:Glee. בארבע מילים: דבילי לחלוטין וממש כיף
שם רשמי
פיץ' פרפקט
שם לועזי
Pitch Perfect
סרט מס' 1 בסדרת פיץ' פרפקט

כדי לסכם את "פיץ' פרפקט" לא צריך יותר ממילה אחת: ‏Glee‏. או לפחות, העונה הראשונה של ‏Glee‏. יש לו אותה עלילה, אותם שירים, אותו הומור, אותן דמויות הזויות, אותו טמטום חינני ‏ואותה מידה של מונוסודיום גלוטמט שהופכת אותו לממכר למרות הכל.‏

בקה (אנה קנדריק) היא סטודנטית חדשה בקולג', מסוג הקולג'ים הקולנועיים שבהם אף אחד אף ‏פעם לא הולך לכיתה אף פעם. במקום זה, כולם מתעסקים שם בספורט המקומי: א-קפלה. מקהלת ‏הבנות (הטובות והחינניות) ומקהלת הבנים (הרעים, פויה), שתיהן שחקנית מרכזיות בליגת הא-‏קפלה. כי יש דבר כזה, ליגת א-קפלה. יש תחרות מקומית ותחרות ארצית ותחרות לאומית, כמה ‏מאוד ‏Glee‏. בקה היא כמובן מגניבה מכדי להשתתף בבילוי חנוני כמו לשיר בציבור, מכיוון שזה ‏מפריע לה לעשות חיקויים של קריסטן סטיוארט מ"דמדומים", אבל אחרי שכשרון השירה שלה ‏מתגלה במקרה כשהיא שרה במקלחת (במקלחת! קחו רגע כדי להתאושש מהמקוריות המדהימה ‏של המהלך העלילתי הזה), היא משתכנעת להצטרף. ויש גם אהוב פוטנציאלי בלהקה המתחרה, ‏ומנהיגת להקה עם טעם מוזיקלי שמרני שבקה המרדנית מתעמתת איתו, איזה אבא שאפשר לריב ‏ואז להתפייס איתו, והמון המון דמויות אחרות, כל אחת עם עלילת המשנה הייצוגית שלה.‏

מהרגע הראשון שבו אחת הדמויות מוציאה מפיה משפט שאינו מוזיקלי, ברור שהתסריט של "פיץ' ‏פרפקט" לא מאוד יתאמץ. זאת ערימה עצומה של קלישאות ארוזות מראש, שאפילו לא מבוצעות ‏עם שכנוע עצמי: הטקסטים מציגים אותן באופן הישיר ביותר האפשרי. בדקות המסך המעטות שלו, אבא של בקה מספיק לומר משהו כמו "בקה, אני יודע שאת מוטרדת מכך שאמא שלך ואני נפרדו ואת רוצה לעבור ללוס אנג'לס להיות די. ג'יי. אבל אני הכרחתי אותך ללכת לקולג' והבטחתי שאם תצליחי אז אני אממן לך את הדירה באל. איי, אבל תנסי להתגבר, טוב?. אחרי חמש הדקות הראשונות תוכלו לספר בדיוק מה יקרה בכל דקה שאחריהן, עד הסיום.‏

התירוץ, בסרט מוזיקלי, הוא בדרך כלל השירים. אז כן, הסרט מלא בקאברים ווקאליים לשירי פופ ‏עם העמדה חביבה, אבל גם החלק הזה של הסרט רחוק ממושלם. הבעיה הראשונה היא שאף אחד לא שר ‏בסרט. א-קפלה אמורה להיות המוזיקה הכי טבעית והכי אנפלאגד בעולם, אבל במקום להישמע ‏טבעי ואמיתי, הפסקול נשמע בדיוק כפי שהוא: כזה שהוקלט באולפן – ככל הנראה על ידי זמרים ‏וזמרות שמעולם לא שהו יחד באותו חדר – ואז הונדס, מוקסס ומוקסס מחדש. אפילו לרגע אחד לא ‏נראה כאילו הקולות שאנחנו שומעים באמת יוצאים לשחקניות מתוך הפה, והן לא ממש מתאמצות ‏להוכיח אחרת – לא תמיד הן אפילו טורחות לעשות עם השפתיים. הבעיה הקשה עוד יותר היא ‏שיש להן טעם מוזיקלי נורא. הסרט מתחנף לקהל באמצעות לקט של להיטי טופ 10 אמריקאיים ‏מהשנים האחרונות, שכנראה לא ייחקקו בהיכל הנצח כשנות השיא של הפופ. לא חייבים לשיר הגבעטרון וגם לא פינק פלויד, אבל בתור היפסטרית ‏מוזיקלית שעובדת בתחנת רדיו, אפשר היה לצפות מבקה שההשכלה המוזיקלית שלה תרחיק ‏טיפה מעבר לדייויד גואטה וברונו מארס. אפילו איזה קולדפליי היה מתקבל בברכה.‏

אי לכך ובהתאם לזאת, מכל בחינה ובכל היבט אובייקטיבי, יש להכריז ש"פיץ' פרפקט" הוא מוצר ‏קולנועי נחות ואין לצפות בו בשום אופן. כל זאת אלמלא העובדה המעצבנת שהוא ממש כיפי. ‏

כמו סרטי התיכון הכי טובים, הוא קצפתי ונטול ערך תזונתי ומתעקש להיות מהנה למרות ודווקא ‏כשהוא ממש מטופש. הסיפור דבילי, אבל מאוכלס בכל כך הרבה דמויות קיצוניות ומצחיקות ‏שלפחות אחת מהן בוודאי תגרום לכם לחייך. התסריטאית קיי קנון ("30 רוק") מודעת לכך ‏שהסרט מתרחש בעולם פנטזיה שלא מחויב למציאות בשום צורה, ולכן מרשה לעצמה להתפרע עד ‏הסוף, כולל כמה רגעים שמגיעים לכדי ביזאריות לשמה. יש אנשים שבשבילם הדמות המצחיקה ‏ביותר תהיה אנה קאמפ (האישה עם השם הכי ראוי מאז האצן ברי צקלה) בתפקיד מנהיגת הלהקה ‏הקפדנית והלחוצה, ורבים אחרים יעדיפו את רבל ווילסון בתור איימי השמנה (זה השם), שלוקחת ‏את כל הסטראוטיפים על בחורות שמנות חסרות בטחון עצמי ועושה בדיוק להיפך. לטעמי, אף אחת לא מתקרב לקרסוליה של דמותה של האנה מיי לי, זמרת אסיאתית בעלת קול כמעט בלתי נשמע (איך ‏בדיוק היא עברה את האודישנים – זאת שאלה שהסרט לא מספק לה שום תשובה) שבלי אזהרה ‏מכניסה לסרט הכל כך פרחים ופרפרים הזה הבלחות של הומור שחור משחור. מתברר שקשה לשמור על הדרת כבוד ולצקצק על הטעם המוזיקלי הקלוקל כשעסוקים בלהישפך על הרצפה מצחוק.

אוקיי, אולי בעצם מילה אחת לא מספיקה כדי לתאר את "פיץ' פרפקט". צריך שתיים: גילטי פלז'ר.‏


פורסם במקור בוואלה