ביקורת: The Pitt

אני קצת צעיר מדי בשביל להיות צופה של "ER" בזמן אמת, אז כשלפני כמה חודשים קראתי ידיעה על הפרויקט שמאחד בין נואה וויילי, אחד הכוכבים של הסדרה, לג'ון וולס, השואורנר שלה, לא התרגשתי במיוחד – בשבילי ג'ון וולס תמיד יהיה מי שעמד, בערך, במשימה הכמעט בלתי אפשרית שהיא כתיבת "הבית הלבן" לאחר עזיבתו של סורקין. וזאת הסיבה שנתתי הזדמנות לדרמת בית החולים החדשה אותה הפיק יחד עם וויילי, "הפיט" (שהיא ממש לא החייאה מחדש של "ER" אם בית המשפט שואל). 

ככה מצאתי את עצמי, בתקופה שבה שודרו עונות חדשות שחיכיתי להן שנים, של "ניתוק" ו"הלוטוס הלבן", מחכה כל שבוע יותר מכל דווקא לפרק חדש שייקח אותי חזרה לבית החולים בפיטסבורג. 

הסיבה לכך היא שהסדרה הצליחה, שנים לתוך מהפכת הסטרימינג, לשלב כמו שצריך בין הפורמט הישן של סדרות נטוורק לסדרת סטרימינג מודרנית. יוצר הסדרה, ר. סקוט גמיל, כותב טלוויזיה מנוסה שגם העביר כמעט עשור ב-"ER", לקח את המבנה של דרמת בית חולים קלאסית והוסיף לה ממד של זמן אמת (סטייל "24"), כאשר כל פרק בסדרה מציג שעה מהמשמרת בחדר המיון. דרך השילוב הזה גמיל מצא דרך להשתמש ביתרונות הקיימים של דרמת בית חולים, שכוללים מקרים חדשים ודרמטיים בכל פרק והיכרות מעמיקה עם צוות הרופאים והאחיות, אבל גם נמנע ממבנה "מקרה השבוע" המוכר והחזרתי לטובת נרטיב המשכי שמתאים יותר לאופן שבו צופים בטלוויזיה בעידן הסטרימינג. 

The Pitt נותנת תחושה של טלוויזיה קלאסית, במובן החיובי של הביטוי, בכל דרך אפשרית. קודם כל דרך קאסט הסדרה והכוכב שלה, נואה וויילי, שמגלם את ד"ר רובי, הרופא האחראי על חדר המיון במשמרת. זו הפעם הראשונה שאני נתקל בנואה ווילי (חוץ מהופעת האורח הקצרה שלו ב"חברים" כמובן), שהיה גם חלק מחדר הכותבים, אבל ארבעה פרקים לתוך העונה כבר השקתי את קמפיין "ווילי לאמי 2025". העונה הארוכה מאפשרת לוויילי להתחיל עם הופעה מאופקת, אבל עדיין כריזמטית ומרשימה, וככל שהעונה מתקדמת הוא מקבל יותר הזדמנויות להפגין את טווח היכולות שלו, כשהמשמרת הטראומטית משאירה עליו את אותותיה. 

ווילי מוביל קאסט של שחקנים מנוסים פחות, חלקם ללא ניסיון טלוויזיוני כלל, ונותן להם מקום לזרוח ולהפגין את היכולות שלהם לאורך העונה. כשתתחילו לצפות (ואם לא הבנתם עדיין, אני ממליץ בחום שתתחילו לצפות) מספר הדמויות הרב עלול להיות קצת מבלבל, אבל הסדרה עושה עבודה מעולה באפיון מהיר של הצוות הרפואי, אך כזה שלא נופל לקריקטורות. אפילו דמותה של ד"ר סנטוס, שבהתחלה נראית כמו האנטגוניסטית של העונה והדמות שמרגישה הכי פחות עגולה, מקבלת רבדים נוספים שמאנישים אותה לאורך המשמרת. 

אז אמנם הסדרה מרגישה כמו טלוויזיה של פעם, אבל הניסיון להתאים את הז'אנר לטלוויזיית האיכות של ימינו מביא אותה להתיימר להישאר נאמנה ככל הניתן למציאות, בניגוד לדרמות בית חולים אחרות. ולפחות לפי עדויות של רופאים ברשת, נראה שהיא מצליחה. זה מתבטא, כמובן, בסוגי הבעיות הרפואיות המגוונות (והגרפיות מאוד לעתים) שמגיעות לחדר המיון, אבל הריאליזם בולט במיוחד בשפה הקולנועית של הסדרה: היעדר כמעט מוחלט של ליווי מוזיקלי, תאורת בית חולים מציאותית וצילום במצלמה מוחזקת ביד שעוזרים להכניס את הצופים לעולם הסדרה, עד כדי כך שאחרי כמה פרקים ברצף תצטרכו להזכיר לעצמכם שלא אתם אחראיים לאבחן את בעיות הנשימה של המטופל החדש. הריאליזם המוגבר משפיע במיוחד בשיאים הרגשיים של הסדרה, שכיאה לדרמת בית חולים מגיעים בתדירות גבוהה, וסייע לכך שעבורי מדובר בסדרה שהשאירה עליי את החותם הרגשי הגדול ביותר בתקופה האחרונה (כלומר, גרמה לי לבכות הרבה יותר ממה שנוח לי להודות). 

הסדרה לא מפחדת לעסוק ישירות בשלל נושאים מעוררי מחלוקת בשיח הציבורי (האמריקאי) של היום, ורוב הזמן היא עושה את זה בצורה שגם מכבדת את הנושאים וגם לא שוכחת שהיא סדרת טלוויזיה ובונה עלילה מעניינת סביב הסוגיות הללו. אציין שכן יש לפעמים תחושה כאילו עוברים סעיף סעיף ברשימת נושאים חברתיים שחדר הכותבים הכין בתחילת העונה, ואולי מעט איפוק ודחייה לעונה השנייה היו משפרים עוד יותר את העונה המעולה הזאת, ושלפעמים זה כן מרגיש כאילו הדמויות הן חלק תשדיר שירות, כמו הסצנה בה האחיות מדקלמות ברצף את נתוני האלימות כלפי צוותים רפואיים בשנים האחרונות – נושא חשוב, אבל ללא ספק יכלו לעדן את אופן הטיפול והעלאת הסוגייה או סוגיות דומות. 

אבל גם ברגעים שהיא טיפה מגמגמת, הקצב המהיר והקאסט המוצלח יגרום לכם לשכוח מזה עד הסצנה הבאה. הקאסט הראשי כל כך גדול שלא אוכל להזכיר את כל הדמויות שתלמדו לאהוב לאורך 15 השעות בבית החולים. שזו, דרך אגב, עוד דרך שבה הסדרה מחזירה עטרה ליושנה, עם עונה באורך מספק שגם מאפשרת מספר רב של קווי עלילה שנמשכים לאורך העונה וגם נותנת מספיק זמן לפתח חיבור לא רק עם הדמויות הראשיות, אלא גם עם קאסט המשנה. 

אבל בשל מספרן הרב אצטרך להסתפק באזכור של ד"ר מל קינג, שהקשיים החברתיים שלה, יחד עם הכנות הכובשת וכישוריה המרשימים כמתמחה, זיכו אותה בתואר מצטיינת העונה. טוב, אני גם חייב להזכיר את דיינה, האחות הראשית המנוסה, שמתחילה כצפוי בתור עמוד התווך של חדר המיון אבל המסע שלה לאורך העונה הסתיים במקום לא צפוי. אה ואני חייב לציין גם את ויטקר, הסטודנט לרפואה שנראה כאילו יצא מסרט מצויר ישן, מה שמתאים למזל הרע שרודף אותו והופך אותו להיות גם ההפוגה הקומית וגם הדמות שהכי קל להזדהות איתה. אה וגם וגם – טוב הבנתם את הרעיון, יש הרבה דמויות לאהוב בקאסט הזה. וזה, שוב, מרגיש כמו טלוויזיה קלאסית במיטבה: קאסט אנסמבל גדול, שנותן לצופים שלל אפשרויות לדמויות להתאהב בהן, המון הופעות אורח טובות של מטופלים ועונה ארוכה שנגמרת עם הבטחה לעונה שנייה תוך פחות משנה. אז אם אתם מחפשים אותי, אני סופר את הימים עד לינואר 2026 בשביל פרקים חדשים שיחזירו אותי לחדר המיון של פיטסבורג.