פלזנטוויל

במקור: Pleasantville
בימוי ותסריט: גארי רוס
שחקנים: טובי מגוויר, ריס
ווית'רספון, ג'ף דניאלס,

וויליאם מייסי, ג'ואן אלן

שלום לכם, ילדים וילדות! היום בשיעור גיאוגרפיה נלמד על העיירה פלזנטוויל. פלזנטוויל כשמה כן היא – עיירה בה הכל נעים: אין שריפות, אין פשע ואין צבע. כל הגופים בפלזנטוויל מחזירים אורכי גל באותה רמה לכל אורך הספקטרום. בחנויות הצבעים של פלזנטוויל יש שלושה צבעים: לבן, שחור ואפור. העיר נמצאת ביקום משל עצמה ותושביה אפילו אינם יכולים לענות על השאלה הפשוטה "מה נמצא מחוץ לפלזנטוויל". אם תרצו לחדד את העניין, פלזנטוויל נראית כמו עירו של מיסטר קשטן, ובצדק. פלזנטוויל היא, אכן, תוכנית טלוויזיה משנות החמישים.

אל העיירה הזאת נשאבים, לאחר מפגש עם זקן מסתורי (תמיד אלו זקנים מסתוריים!), אח ואחות מימינו אנו. טובי מגווייר (ספיידרמן לעתיד) הוא מכור לסדרה, בעל ידע ברמות שיגרמו אפילו לטרקי מושבע להסמיק. אחותו, ריס וית'רספון, הינה שרלילה. קורה.

כאשר שני אנשים משנות התשעים מופיעים בתוך סדרה משנות החמישים, קורות צרות. טובי, בתור המעריץ השרוף, יודע בדיוק מה לעשות במצב כזה: שום דבר מיוחד. הוא יודע איך להשתלב בסדרה, יודע לנצל את הידע שלו על קודי ההתנהגות הנהוגים בה, ומקווה לשמור על פרופיל נמוך עד שהזקן יחליט להוציא אותם בחזרה. אחותו, לעומת זאת, עושה את מה שהיא יודעת – מגלה לגברברי ונערות העיירה את המין, באתר ששום עיירה אמריקאית לא יכולה להיות שלמה בלעדיו: גבעת האוהבים, המקום הטוב ביותר לשבת בו עם בת זוגתך ולהחזיק ידיים.

וזו בעיה. בשנות החמישים, בטלוויזיה, לא היה סקס. אנשים נשואים ישנו במיטות נפרדות. ילדים הגיעו עם חסידות. שחקני כדורסל קלעו תמיד, גם בלי לכוון, ומכבי אש הורידו חתולים מהעצים ולא טיפלו בשריפות, פשוט כי הן לא היו קיימות. וברגע ששנות התשעים הגיעו לפלזנטוויל – נוסף לחייהם צבע.

כמתבקש, כאשר האנשים מתנהגים על פי הנורמות של שנות החמישים, הם מופיעים בשחור לבן. כאשר הם מתחילים להתנהג על פי שנות התשעים מתחילה פתאום מגיפה של צבע בפלזנטוויל. כל אדם שמתחיל ללמוד דברים חדשים, שמשנה את חייו – הופך לצבעוני. לגבי רוב האנשים השינוי הוא פשוט גילוי הסקס, אבל לא כולם. לפעמים אלה אהבה, כעס, גילוי כשרון ציור – כל רגש ותכונה שלא הייתה באנשים לפני כן מובילה לטכניקולור. בנוסף, ספרי קריאה, שהיו לא יותר מכריכה ריקה בלי תוכן, מתמלאים בטקסט כאשר גיבורינו משחזרים את הסיפורים שקראו. צעירי העיירה הופכים את קריאת הספרים לפעילות מחתרתית, ואת הספרייה לאתר הבילוי המועדף, לאחר גבעת האוהבים, כמובן.

כמובן, לא כולם מרוצים מהשינוי. רבים מהלא-צבעוניים מעדיפים שהכל ימשיך להיות נעים ואפור כמקודם. השינוי מביא לפלזנטוויל גם את הפחד מהשונה, פחד שמוביל לשנאת ה"צבעוניים, ואלו באים לידי ביטוי למשל בשלטי "אין כניסה לצבעוניים", ושרפת ספרים. לטעמי זהו דווקא החלק החלש בסרט – המסר בוטה ופשטני מדי, לעומת שאר הסרט.

הצבעים עצמם מופיעים באחד האפקטים היותר יפים ומיוחדים שנראו על מסך הקולנוע (או בכבלים, לשם הדיון) הרבה זמן.
כמו שב'הקוסם מארץ עוץ' נצבעו הפריימים באופן ידני, כך ב'פלזנטוויל' נצבעים חלקים מהפריים בצבע טכניקולור ממוחשב, בעוד שאר המסך נשאר בשחור-לבן. האפקט, במיוחד כאשר סוודר אדום חולף על פני חבורת אנשים מונוכרומטיים, הוא מדהים, והוא משמש לאורך כל הסרט במינון המתאים כדי שלא יימאס וימשיך להפתיע כל פעם מחדש.

למרות שהסרט מדהים ויזואלית, ומבוים היטב (גם אם באיטיות), הרי שבתחום התסריט ישנו מקום לשיפור. כראוי לסרט המתרחש בתוך תוכנית טלוויזיה, רמת הדיאלוגים אינה גבוהה במיוחד, אבל זה ממשיך גם כאשר אנשי העיירה יוצאים מהתסריט המקורי של חייהם. חלק מהדיאלוגים ומההתרחשויות צפוי מראש. אבל אולי כל זה נעשה בכוונה – אחרי הכל, כשאתה נמצא בתוכנית טלוויזיה, אתה לא יכול להתנסח כמו תגובות בעין הדג (ואני מוציא מהכלל הודעות עם שולת!!!1).

בפשטות, כבר הרבה זמן שלא התרגשתי מסרט כלשהו כמו שהתרגשתי מסרט זה. לא ריגוש של אדרנלין, אלא ריגוש של חמימות שמתפשטת בלב. 'פלזנטוויל' הוא לא סכריני מדי. הוא לא מזעזע מדי. הוא סרט עטוף בנוסטלגיה (שגם מי שלא גדל על 'אני אוהב את לוסי' – אלא מקסימום על 'חדוה ושלומיק' – יבין), ובמתיקות שלו הוא פשוט גורם לך להרגיש שהכל נגמר על הצד הטוב ביותר. כאילו… כאילו הרגע הסתיימה תוכנית טלוויזיה משנות החמישים. סרט נוגע ללב, במובן הישן והנאיבי. ובעולמנו היום, גם זה משהו.