ביקורת מתגלגלת: פוקר פייס, עונה שנייה

ספויילרים, אם כי כזה, זה "פוקר פייס". זה לא שיש פה ממש ספוילרים אתם לא מבינים באמצע העונה מגיע צ'ובאקה ורוצח את דוקטור דום וכל זה מוביל לעונה החדשה של "דקסטר" או משהו. 

פרק 9: חוזה חדש עם המוות

נתחיל בפינה הקבועה שלנו: צ'ארלי קייל, תפסיקי בזה הרגע לבוא לרוצחים בדם קר ולהגיד להם "היי! אתם רצחתם אנשים!". מה למען השם נסגר איתך? האם יש לך משאלת מוות????

ואני מציין את זה כי דווקא הפעם, לכאורה עם הרוצחת הכי מסוכנת העונה (עד כה) צ'ארלי משתמשת בקטע הזה באופן חכם כדי להקניט את הרוצחת שלנו להודות ברצח בדרך הכי מסורבלת שהיא יכולה. וזה מגניב וחמוד, ועדיין, צ'ארלי, תפסיקי עם זה.

אחרי רצף פרקים שהיוו את שיאי הסדרה והראו את כל הדרכים בהם היא יכולה לשחק עם הפורמט שלה, הפרק התשיעי מחזיר אותנו לתלם ב"סתם" פרק רגיל וסביר למדי. יש רוצחת, יש נרצחת, ויש את צ'ארלי עם יכולת האמת שלה. אני מניח שיש מיני משחק עם הפורמט בכך שהרוצחת מודעת ליכולת של צ'ארלי מההתחלה, ולכן פתרון התעלומה מגיע בעצם בלי עימות עימה – אבל זה לא משמעותי כמו הדרכים הקודמות בהן שיחקו עם הפורמט. 

הפרק הזה בעיקר הוכיח שרוב הפרקים קמים ונופלים על זהות הדמויות וכמה אנחנו קשורים אליהן: כמה עצוב לנו כשהן מתות ולחילופין כמה אנחנו מייחלים לסופן המר. וכאן הפרק נופל למקום בינוני, כאמור: אקוופינה לא עושה משהו קיצוני לכאן או לכאן על מנת שנרצה שתחיה (אם כי, שִיש, איזה מוות קשוח) ואליה שווקט פשוט… אף פעם לא לחלוטין התחברה לי כדמות. 

אני מבין שהיא אמורה להיות מניפולטיבית במידה כלשהי, ועדיין: אין בפרק שום הוכחה שהיא ריגלה ספציפית אחר סבתה של אקוופינה, ולכן לא סביר שעניין השירה נעשה במיוחד על מנת לתפוס את תשומת ליבה ועל כן: מי זאת הדמות הזאת שרגע אחת מצטטת שירה ורגע שני מתלוננת על סרטים כי "רק מדברים בהם" ואז היא אוהבת את "אנטומיה של נפילה" וקוראת ספרים בסבבה שלה?

אני מבין שיש עניין בלנפח ספציפית את "מייקל קלייטון" (מה שכן, סרט מושלם, צודקים), ולהתחיל איזשהו עניין שמי שלא אוהב את הסרט הוא אדם נכלולי אבל אז למה לתת לה להגיד ש"הם כל הזמן מדברים בו"? למה לא להתנשא עליו דווקא כ"יצירה שטחית הוליוודית"? 

זה משהו קטן, אני מודה, אבל כזה שלא מספיק מהדק את הדמות שנעה קצת יותר מדי בחופשיות בין גבולות גזרה לא ברורים, ואפילו אם הסדרה רוצה שנאמין שהיא פשוט פסיכופטית מאוד מאוד וכל כך טובה לשקר ומה לא. צריך להשקיע טיפה יותר מזה. 

עדיין, גם בתוך כל זה: הצטערתי מספיק כשאקוופינה מתה, ובטח שלא רציתי שמשהו טוב יקרה לשקווט, והסיום היה צפוי אך מגניב, וכל זה מתגבש לפרק סביר לחלוטין של "פוקר פייס". 

הערות אקראיות:

• את הפרק ביימה אדממה אבו, שברזומה שלה יושב בעיקר "צפרו עבור ישו, הצילו את נשמתכם" שאולי אתם בטעות זוכרים, אבל יותר סביר שלא. 
• דמות אחת שכן בלטה לטובה וחבל שלא היה לה יותר מקום בפרק הוא דיוויד אלן גריר, שהיה נהדר כבעל הבניין השמוק ועם זאת כנה למדי. גם לורן טום בתפקיד הסבתא הייתה טובה למדי ואולי הייתי מתחבר לפרק יותר אם היא הייתה באחד מהתפקידים הראשיים. 
• הבדיחה על המגזין "Vague" שעוסק "בזה ובזה" הייתה הבדיחה האהובה עליי הפרק. 
•  אני מניח שזה לא אותו בניין, אבל נטשה ליון כיכבה לאחרונה בסרט אחר שהתרחש בבניין דירות בניו יורק וכלל ויכוחים סביב ענייני ירושה – "שלוש בנותיו". מומלץ לחובבי נטשה ליון, אם כי יש לו לא מעט בעיות משל עצמו. 

פרק 8: הגיאורגי המפוקפק

ושוב, הסדרה מצליחה לשחק עם הציפיות שלנו. הפרק השמיני הוא לא גאונות לשמה, אבל הרבה מהטוויסטים שלו עובדים בזכות היכרות עם הפורמט של הסדרה והציפייה למשהו אחד, שבהפתעה מתגלה כמשהו אחר לחלוטין – בין אם זה סדר הקרדיטים שגורם לצופים ערניים לנו לצפות למשהו אחד (מלאני היא הרוצחת, ג'ון הנרצח), בין אם המשחק של הכרונולוגיה מתי צ'ארלי פוגשת את האנשים מהפתיח ובין אם פשוט כמו שצ'ארלי אומרת: מי לעזאזל מרמה אנשים ככה בימינו?

אבל ריאליזם ב"פוקר פייס" הוא המלצה בלבד, וכך אנחנו חוזרים אחורה לשנות השבעים עם הצוות האחרון שהרמאות שלו מזכירה את "העוקץ" יותר מאשר את הודעות הפישינג שנמצאות לכם כעת בהודעות הטלפון. ג'ון צ'ו הוא המנהיג שמצליח לענות על כל הניואנסים של התפקיד: גם לפתות אנשים למזימה הטיפשית שלו, גם לגרום לכל העסק להישמע מגניב ביותר, וגם להיות, בעצם, שמוק עצום שלא אכפת לו מההשלכות כשהוא רואה כסף. 

אבל עם כמה שההופעה שלו נהדרת (וכמה שמוזר לראות שני שחקנים מ"אפטר פארטי" פרק אחר פרק), מי שגונב את ההצגה הוא ג'ואל מארש גארלנד, כמי שמקבל יחס גרוע מכולם אבל יש לו דווקא את הלב הגדול מהחבורה. 

בפרק שכזה ההופעות רק תומכות במבנה העלילתי הפשוט להפליא, אבל זה גם מה שהופך אותו לכזה כיפי: בפעם הראשונה אנחנו נחשפים ל"גיארוגי הנכלולי" בלי לדעת למה לצפות, ואז בפעם השנייה אנחנו נחשפים ל"גיאורגי נכלולי" בתוך "גיאורגי נכלולי" – שוב בלי לדעת למה לצפות (ואם ידעתם למה לצפות: כל הכבוד לכם, הפרסים בקבלה, עברו ב"דרך צלחה" וקבלו 200 שקלים). 

הפרק הזה גם מרוויח משבירת המבנה בכך שהוא הופך לפתע ליותר קליל – אין בו באמת מוות כלשהו על המסך, ובכך הדיונים נהיים לפתע תיאורטיים בהרבה, וכובד המשקל של התאבדותה של האישה מההתחלה הרבה פחות כבד מאשר בפרקים קודמים בהם מתים אנשים. אם כי, לפחות, זה עוזר לתחושה הכללית שבה לא בכל מקום שצ'ארלי הולכת אליו מישהו נהרג, וגם נותן לנטייה שלה לבוא לפושעים ולהגיד להם "היי! מר פושע! אתה פושע! כדאי שתפסיק לפשוע!" להיות יותר יפה בהקשר של הפרק: היא אומרת את זה הפעם לא כמו תמיד, כהתפרצות חסרת מחשבה – אלא כהזדמנות אחרונה עבור הקורבן שלה לפני שהמלכודת תסגור עליו. כל הכבוד, צ'ארלי. מקווה שתזכרי את זה בפעם הבאה כשתגלי שמישהו הרג מישהו. 

הערות אקראיות:

• בלי סטיב בושמי הפעם. מצד אחד, בוז, תנו עבודה לסטיב בושמי. מצד שני, קשה לי להגיד שהדיאלוגים איתו באמת מוסיפים משהו לפרקים. 
• את הפרק הפעם ביימה מימי קייב, שסרט הפריצה שלה "טרי" עורר הרבה באזז כשלאנשים עוד היה אכפת מסרטי סטרימינג והסרט החדש שהוציאה, "הולנד", עורר מעט באזז כי לאנשים כבר לא אכפת מסרטי סטרימינג. 
• לראשונה נרמז שיש מישהו שתיאורטית יכול לעקוף את הכוחות של צ'ארלי. מעניין אם הסדרה תשתמש בפרצה הזאת – שתבגוד קשות באמון הצופים – או לא. 
• אם זיהיתם במקרה את סקץ', זה כי הוא שיחק ב"ברוכים הבאים לבית הבובות" (את ברנדון, הנער שדון מתחברת איתו אחרי שהוא מאיים לאנוס אותה), "רקורד חזק" (הילד שנתפס בניסיון לגנוב דיסקים) או אולי תפקידי משנה אחרים לאורך השנים (כולל שני תפקידים קטנטנים בסרטים האמריקאיים של מרטין מקדונה). 
• את הפרק כתבה מייגן עמרם, שכתבה בלא מעט קומדיות מוערכות של השנים האחרונות ("בית חולים לילדים", "המקום הטוב", "משפחת סימפסון", "מחלקת גנים ונוף") אבל כנראה הפרויקט הכי חמוד שלה היא סדרת הרשת שיצרה "אמי למייגן", שכולה ניסיון של מייגן לזכות באמי בקטגורית "השחקנית הטובה ביותר בסדרה קצרה" על ידי יצירת סדרת רשת קצרה שעונה על הסטנדרטים המינימליים ביותר של דרישות האמי. 

פרק 7: עבודה אחת אחרונה

רצף הפרקים האחרון מאשר שסדרה שכבר ככה התחילה די טוב, ממש מצאה את הקצב והגרוב שלה מפרק 3 והלאה. הגרוב הזה קומי יותר, לעיתים גובל בפארודיה, ובפרק הזה הפארודיה ממש נאמרת מראש: הפרק הוא מיש-מאש של קומדיה רומנטית וסרט שודים, בדיוק מחווה לסוג הדברים שאדגר רייט היה מביים. אני לא אומר את זה כהשערה – הפרק מציין את אדגר רייט בדקה הראשונה שלו, שמבהירה לנו בדיוק באיזה טריטוריה אנחנו: טריטוריה של חנונים שהדיונים האהובים עליהם זה האם "מת לחיות" הוא סרט חג מולד או לא, ואם לא אז למה (על פי צד אחד בויכוח: כי אין בו סנטה קלאוס). 

הרוצח שלנו הפעם הוא סם ריצ'רדסון, שיש לנו ניסיון איתו במתגלגלות עת ליווינו אותו בתעלומות רצח משלו בשתי העונות של "אפטר פארטי", אם כי אולי הוא לא באמת "הרוצח" אלא הפושע. בעצם, הוא כן הרוצח. זה מסובך. עזבו. 

בכל מקרה, הנקודה היא שריצ'רדסון נהדר בתפקיד של החנון שמסרב לגדול, וכאשר מנסים לדחוף אותו מתוך הקן הוא מחליט לבצע טיסת קמיקזה בחזרה פנימה. לא פושע נוראי, אבל כן אדם שברגע האמת דואג בעיקר לעצמו. גם ג'רלדין ויסוואנתן חביבה בתפקיד שדי נעלם באמצע הפרק כמקבילה של ריצ'רדסון – חנונית של קומדיות רומנטיות. 

אבל גולת הכותרת, בעצם, היא קורי הוקינס, בתפקיד ביל – בחור עם לב עצום שמתאהב בצ'ארלי במבט ראשון וקשה שלא להתאהב בו בחזרה. ובעונה די קלילה, ביל הוא ההרוג שהכי כואב עליו העונה – בחור טוב, עם עבר נקי, שרמנטי להפליא, חמוד נורא, שרק רצה לעזור לכולם ועדיין מצא את עצמו נורה. 

בשלב הזה, עם זאת, צ'ארלי חייבת כבר להבין שמשהו לא בסדר איתה, נכון? שלא כל בן אדם מסתובב עם שובל גופות כזה ארוך מאחוריו. אני מבין שברגע שהיא תבין את זה הסדרה כנראה תסתיים, אבל במובן מסוים הפרקים בהם צ'ארלי נתקלת ברצח כאשר היא פוגשת מישהו שאחר כך מת לפחות מספקים הסבר הגיוני בראש שלה לגבי כמות הדם מסביבה. פרקים כמו זה, לעומת זאת, מחזירים את הנורות האדומות בכל הכוח. 

בכל מקרה, זה, פלוס כמה נקודות עלילתיות לא ברורות (מתי צ'ארלי לקחה את המזעיק שוטרים? איך היא הצליחה להחליף את כל הסרטים האלה? מתי היא הספיקה לחזור על כל סדרת "משימה בלתי אפשרית" מאז שהיא שכחה שהם דבר?) הם הדבר היחיד שמעיב על פרק פשוט מושלם. הקומדיה הרומנטית שלמרות שאנחנו יודעים את הטעם המריר של סופה (בגלל שאנחנו יודעים?) מצליחה לרגש באופן יוצא דופן, פארודיית השודים שמספיק חכמה לא להיות מטא מדי ועדיין מצליחה להתלהב מסרטי השודים הקלאסיים של העת האחרונה (אם כי אכן כאב לשמוע כיצד סרטים מ-2006 הם "סרטים ישנים") ולהצליח להיות הומאז' אוהב שרוקד על כל הביטים, עם טוויסט קטן משלו – בדיוק כמו סרט מוצלח של אדגר רייט. 

הערות אקראיות:

• אדם ארקין שוב מביים, הבמאי הראשון שמביים שני פרקים מרצף מאז צמד פרקי הפתיחה של הסדרה שבוימו על ידי ריאן ג'ונסון. אני בטוח שאיפשהו הוא החביא רפרנס לסרט עם אבא שלו, אבל אין לי כוח למצוא. 
• הכותרות סיום בסגנון של "היט"? נפלא.
• זה כנראה לא נכון, אבל בהנחה שהקוד הארבע ספרתי האחר שראינו בפרק הוא סדר הסרטים האהוב בסדרת משימה בלתי אפשרית, אני אניח שגם זה הראשון הוא הסדר: כאשר "0" מייצג את סדרת הטלוויזיה. העיקר שצמד החברים מסכימים שהרביעי הוא הסרט הטוב בסדרה. 
•  לדעתי כבר הוזכר באתר צ'אט הכותבים שלנו, ותנו לי להגיד לכם: שיחות על האופן הכי טוב לראות סרטים בטלוויזיות חדשות? דירוג סרטי משימה בלתי אפשרית? התלהבות מ"גאווה ודעה קדומה"? הפרק הזה היה אחד הדימויים הכי מדויקים של מה שהולך בצ'אט הזה שראיתי לאחרונה. לצורך הבהרה: לא שדדנו ו/או רצחנו מישהו אי פעם. 
• ככל הידוע לי.

פרק 1: התחלה ברגל ימין

למרות השם שלו בעברית, הפרק הראשון של העונה השנייה של "פוקר פייס" ביאס אותי. מה זה ביאס? הוא (וחברו פרק 2, עוד נגיע גם אליו) כמעט גרם לי לפרוש מצ'ארלי קייל והרפתקאותיה. על כן, הביקורת הזאת תהיה קצרה, כמעט תמציתית, כי יש פרקים חמודים וטובים בהמשך שמצדיקים בכלל את הביקורת המתגלגלת והמעקב השבועי.

הרי מה כבר ביקשתי? סיפור מעניין, ואז פתרון תעלומה מגניב מצד צ'ארלי. ומה קיבלתי? גימיק.

לא שאני חלילה מזלזל בסינתיה אריבו המחומשת של הפרק הזה, אבל מרוב סינתיה אריבו לא רואים את הנטשה ליון – ולמרות ההיבט הקומי, היינו יכולים להסתפק בסופו של דבר בשלוש מהן – הרוצחת, הנרצחת, והחברה של צ'ארלי. השתיים האחרות נעות בין ריפוד הגיוני-אך-לא-נחוץ לעולם, הזדמנות לאריבו להשוויץ, או סתם ביסוס הטון לעונה קומית במיוחד של "פוקר פייס".

ג'ונסון, שביים את הפרק, כל כך אהב את רעיון חמש הדמויות שנראות אותו דבר, שהוא שכח לתת לצ'ארלי זמן סביר לפתור את התעלומה – מה שגרם לכך שהיא פרקטית לא עשתה את זה, ואז ברגע האחרון עשתה קפיצה לוגית כה מופרכת, שאי אפשר באמת ליהנות מהפיצוח. גם החובבנות של הרצח וההסתרה שלו בעצם כל הפרק לא שינו דבר.

אבל לפחות יכולנו ליהנות במפלתה של נבלית ממעלת המדרגה, נכון? לא. כי סינתיה אריבו (זאת שרוצחת בפרק הזה) היא לא גאונה. היא אפילו לא חכמה. היא די בבירור אהבלה. ולכן, בניגוד לפרקים בהם הרוצחים פועלים בהיסח דעת רק ברגע האחרון, כאן כל הפרק הרוצחת שלנו מסתובבת כמו תרנגולת חסרת ראש, ולכן יש כל כך מעט הנאה בזה שהיא נתפסת בסוף. אפילו עם השוטרים הקצת אהבלים, זה היה ברור שזה יקרה, וגם האופן שבו זה קרה היה לא מאוד מספק.

אז עם מה נשארנו, בעצם? ובכן, גימיק. חמוד, אבל לא בדיוק הסיבה לצפות ב"פוקר פייס".

הערות אקראיות:

• ג'ין הא, מי שגילם את התסריטאי מעונה 4 של "רק רוצחים בבניין", חמוד מאוד בתפקיד עורך הדין שכושל בכל הנוגע ל"חשאיות לקוח".
• זה, אם אני מבין נכון, הפרק האחרון שבו נראה מעורבות ישירה של ריאן ג'ונסון העונה. למרות השם המתנוסס שלו, הוא לא כתב אף פרק העונה, ולא נראה גם שביים עוד פרקים.
• בכל הנוגע לעלילת המאפיה, נראה שהסטטוס קוו לא באמת השתנה באופן משמעותי עבור הצופים. צ'ארלי פה, צ'ארלי שם, מישהו מת, צ'ארלי מגלה מי הרג אותו.
• דירוג סינתיה אריבו:
  5. סינתיה אריבו דיג'יי
  4. סינתיה אריבו קוטפת תפוחים
  3. סינתיה אריבו נרצחת
  2. סינתיה אריבו רוצחת
  1. סינתיה אריבו צרפתייה

פרק 2: מבט אחרון

גם הפרק השני קצת פחות מלהיב, אם כי יש לי פחות תלונות קונקרטיות לגביו. קייטי הולמס חמודה, ג'יאנקרלו אספוסיטו מלחיץ, וכל העסק פשוט… סביר?

כלומר, זה נחמד שתעלומות בונות לקראת פתרון הגיוני ובו כולם עשו את מיטב המאמצים לפעול אחד נגד השני. כאשר מה שמפיל את הגיבור זה "הוא שכח להשתיק את הטלפון", בעידן שבו רוב הטלפונים ממילא בהשתק זה… מרגיש פחות מספק.

יש גם משהו במניע הגיבור שקצת פחות עובד. הדמות של אספוסיטו לא יוצרת את הרושם הקר והפסיכופטי שצריך להרוג מישהו בדם די קר, כפי שקורה כאן – וזאת למרות שזה ג'יאנקרלו למען-השם אספוסיטו. הקרע בין בני הזוג שמוביל את הבעל להרוג את אשתו כשזאת מחליטה לעזוב אותו לעתיד ורוד יותר הוא משהו אפל מאוד, והסדרה לא לחלוטין נוגעת באופל הזה. כאמור, "פוקר פייס" בעונתה השנייה היא קומדיה, והפרקים הבאים ידגימו זאת היטב, ועל כן פרק שכזה – מקורקע, מציאותי, מטריד – הוא משהו שיוצרי הסדרה לא לחלוטין ידעו מה לעשות איתו, עם כמה שניסו להכניס הומור איפה שרק יכלו.

ואז, אנחנו מגיעים לסיום, שאני חייב להגיע שהוא דרך יפה להיפרד מדמותו של אספוסיטו, ובעיקר דרך נאה לסיים את סאגת "צ'ארלי בורחת" – אבל על כל זאת ועוד, בפרק הבא.

הערות אקראיות:

• נטשה ליון ביימה את הפרק הזה, אחרי שביימה גם את הפרק הקודם שעסק בענייני של מאחורי הקולנוע (הפרק השמיני בעונה הקודמת). האם זאת אמירת מטא שכל פעם שאנחנו עוסקים במצלמות הגיבורה שלנו היא זאת שמצלמת, או שזה צירוף מקרים?
• שביל ההרס שצ'ארלי משאירה מאחוריה מגיע לשיא עם בית שעולה בלהבות. אני יודע שאנחנו בעדה, אבל מתישהו מישהו יצטרך לשאול אותה איך זה שבכל מקום שהיא מגיעה אליו מישהו מת.

פרק 3: הכה בחפרפרת

הו, זה כבר הרבה יותר טוב.

אנחנו מתחילים הפעם עם צ'ארלי. כפי שלא פירטתי בפרק הקודם, הגנגסטרית הקשוחה שאיימה עליה בסוף העונה הקודמת, ביאטריקס האפס (ריאה פרלמן. אין קשר לרון פרלמן, הגנגסטר המפחיד של העונה הקודמת, אבל כן אשתו של דני דה-ויטו לאיזה שלושים שנה), מאיימת עליה באקדח ואומרת לה לנסוע. האם זה סוף הדרך של צ'ארלי? מן הסתם לא, זה פרק 3 ואנחנו לא ב-HBO פה. לא, מסתבר שכמו כל גנגסטר שיש לו טיפה שכל, היא צריכה את הכישורים שלה – הפעם כדי לגלות מי מהצוות שלה הוא החפרפרת.

אז היא לוקחת את צ'ארלי איתה עד שהיא תעלה על מטוס. בדרך צ'ארלי פוגשת את בעלה של ביאטריקס (ריצ'ארד קיינד), בחור חביב שמנסה לא להתעסק יותר מדי בענייני הגנגסטרים של אשתו, ונראה שהכל אחלה בחלה עד שה-FBI באים רגע לפני שהם עולים למטוס, יורים בבעלה של ביאטריקס, ואז ביאטריקס יורה בחבר שלנו משכבר ימים, הסוכן החביב לוקה.

ואז אנחנו חוזרים לאחור, ומגלים את הדמות האחרונה החשובה בסיפור: סוכן הבולשת שעובד עבור ביאטריקס, דניאל קלייד אוטיס (ג'ון מולניי). ואני לא יודע מה החוק שקובע שכל הופעה טלוויזיונית של מולניי תכלול עשרות רפרנסים למחזות זמר (ראו ערך הפרק בכיכובו ב"דוקומנטרי עכשיו!" וכן כל פרק שהוא מתארח ב"סאטרדיי נייטב לייב"). אבל מובן שגם פה יש הרבה יותר מדי אזכורים למחזות זמר, כי מתברר שלא רק שלוקה ודניאל שניהם חובבי סודנהיים, אלא גם המלשין של ה-FBI: בעלה של ביאטריקס, שמתלונן שהיא לא שמה לב אליו יותר ורק אכפת לה מהעבודה.

הפרק עוד ממשיך ומסתבך, אבל הוא באמת שילוב נהדר של הומור, מתח ופתרון מספק. ובעיקר הומור: מולניי, קיינד, ליון, הלברג ופרלמן – כולם שחקנים קומיים מעולים שמספיק פשוט לתת להם לדבר אחד עם השני, אבל התסריט של ואייט קיין (או האלתורים על הסט, לכו תדעו) הפכו את הפרק הזה למרתון של ציטוטים ורגעים נהדרים.

אבל אולי הדבר הכי מרענן פה זאת ההחלטה החכמה להיפתר מאיום המאפיה שעומד מעל צ'ארלי כבר עונה וקצת, ובמקום זה לתת לצ'ארלי להיתקל במקרי רצח בלי שמישהו נושף לה בעורף. לכל הפחות, זה נחמד שהסדרה מוכנה להיפטר מהדברים המיותרים בסטטוס קוו שלה ולהתמקד בשלל תעלומות מוזרות. כן ירבו.

הערות אקראיות:

• את הפרק הזה ביים מיגל ארטטה, שהסרטים הכי מוכרים שלו הם כנראה "יום הכן" ו"אלכסנדר והיום הנורא, האיום, המבאס והגרוע ממש" אבל הוא גם ביים כמה קומדיות-דרמות עצמאיות נהדרות שכדאי לבדוק כמו "צ'אק ובאק" (שנכתב על ידי מייק וייט, אם מחפשים עוד קשרים טלוויזיונים), "ביאטריז בארוחת ערב" (שגם הוא נכתב על ידי מייק וייט, יש פה מוטיב חוזר), והסרט הכי טוב של מייקל סרה שלא ראיתם: "מרד נעורים" (Youth In Revolt).
• "יכלת להציע 125 אלף על ההתחלה? אתה באמת אדם רע"
• אני יודע שאין שום ערך בניטפוקים בסדרה כמו זאת, אבל כזה… עברה אולי, מה, דקה מאז שיורים בקיינד ועד שבודקים אותו? והוא בבירור פגע לו בבטן התחתונה? כן, הוא לא דימם למוות תוך דקה, אנשים, מה נסגר.

פרק 4: הטעם של דם אנושי

אם הפרק הקודם היה קומי, הפרק הזה הוא כבר כמעט פארודי. מכל העלילות הבלתי סבירות ש"פוקר פייס" התהדרה בהן בזמן שהיא איתנו, עלילת האליגטורית, המשלשלים ופרסי "שוטר השנה" מנתקים לחלוטין את הסדרה ממשהו שכמעט היה יכול להתרחש במציאות כמו שלנו.

אבל הרי מי שחיבב מספיק את הסדרה בשביל להגיע עד כאן שרד לא מעט מהמורות להשעיית הספק: החל מהפרמיס המוזר של אישה שתמיד יודעת מתי משקרים לה ועד לפרק ההוא שבו אישה נכה טיפסה בזכות שרירי הידיים שלה קומה שלמה.

ובכל זאת, שינויי הטון פה כל כך חריפים, שאני אבין צופים שיתהו אם אנחנו עדיין ב"פוקר פייס" ולא ב"ברוקלין תשע-תשע". הכל בפרק הזה יותר סיטקומי, מוקצן, מופרך… ומצחיק ממש.

אם הפרק הזה מודיע לנו על "פוקר פייס" חדשה – במקום בריחה מגנגסטרים, סטיב בושמי הוא כמו חבר שאנחנו רק שומעים את קולו וצ'ארלי קייל רגועה יותר – הרי שההודעה הזאת בעיקר באה להגיד שהסדרה הזאת מתמסרת כולה לקומדיה וזונחת את הניסיון לתעלומות רציניות. אם התוצאה היא פרקים כמו זה, זה לאו דווקא דבר רע.

גאבי הופמן וקומיל נאנג'יאני מגלמים את התפקידים שלהם באופן נהדר, ויש משהו נחמד בפרק שמדבר על כמה פרסים ופרסום זה רע – אם כי יהיה מצחיק לראות איפה המסר הזה יפגוש את הסדרה בפרסי האמי הקרובים.

אבל אם כבר, אני אקח רגע לברך את הפיכתה ההדרגתית של צ'ארלי לקול ההיגיון בכל מקום שהיא מגיעה אליו. אם בעונה הקודמת צ'ארלי הייתה לרוב אומרת בקול רם לאדם שהיא חושדת בו כי היא, אני מניח, קיוותה שיהרגו אותה במקום – עכשיו היא יותר ויותר מצליחה למצוא את דרכה אל ליבם של הרוצחים והאנשים מסביבה, ובכלליות להיות האדם שיש לו גם הכי הרבה ידע, גם הכי הרבה אומץ וגם הכי הרבה לב בכל סיטואציה.

כן, זה עוזר שהפעם הרוצחת עשתה את זה בטעות וכן הייתה בכלליות בעל לב טוב ושוטרת וכל זה – ועדיין, זאת התפתחות נחמדה עבור צ'ארלי.

הערות אקראיות:

• את הפרק הזה ביים לאקי מקקי, שעשה כל מיני סרטים שלא ראיתי, וגם את הפרק שבדיוק דיברנו עליו על האישה שהצליחה לטפס, אז כנראה כשההיוצרים חושבים על קונספט מופרך הם יודעים לאיזה במאי לפנות.
• עם זאת, כן יש במאי עם רזומה מרשים בפרק – פשוט לפני המצלמה. ג'ון סיילס ("כוכב בודד", "הימור מכור", "סוד האי הנעזב") מגלם את הבוס של הרוצחת-בטעות שלנו.
• הסצנות בסיום הקרדיטים עם כל הסרטונים של גייטור ג'ו ממש נוגעים ללב. וגם קורעים מצחוק. אבל גם באמת נוגעים ללב.
• נקודות בונוס על שתי הסצנות של השוטר הסמוי.
• האם פרן היא הרוצחת הראשונה של הסדרה שיצאה בלי שום עונש בכלל?

פרק 5: גיבור מקומי

אם העונה הקודמת של "פוקר פייס" התמקדה ברציחות מתוכננות היטב, הרי שמאז פרק 3 אנחנו צופים בעיקר באנשים שעשו טעות של רגע ואז מנסים לכסות על זה. זה גם המקרה עם כוכב הבייסבול לשעבר שזמם להפסיד בכל המשחקים שממילא היה מפסיד, רק בשביל שאיזה כוכב צעיר יגיע, יאיים להרוס להם את ההפסדים, ואז גם ינסה לסחוט ממנו את כל הכסף שהרוויחו.

סיימון רקס ממשיך ברנסנס התרבותי שלו שהתחיל עם "טיל אדום" ונותן תצוגת משחק מהטובות שהיו בסדרה, לפחות בקטגוריה הדרמטית. לא שהפרק החמישי רציני במיוחד – יש כאן סצנת טריפ מונפשת ברובה, למען השם – אבל אפשר לקחת את הסיפור של ראס (אותו מגלם רקס) ברצינות. הוא היה פעם כוכב, אבל אז משהו בו נשבר, ומאז הוא כלום, ואז מישהו מאיים לקחת עוד את המעט שהוא כבר כמעט וצבר. כן, זה לא מצדיק את ההרג – אבל הוא גם מראש לא רצה להרוג בכלל.

לכן, יש גם לפרק הזה אולי את אחד מהסיומים הכי יפים בסדרה, שקצת חוזר למחוזות של "מוות ביציאה מהבמה" – הרוצח מאפשר לעצמו רגע אחרון של תהילה לפני שהוא נתפס על ידי המשטרה. אם כי, אודה, פה זה יותר עבד עליי. לא יודע אם זה עניין של קירבה של זמן, או שבנו פה את ראס כבחור שאני ארצה יותר בטובתו, או שאולי פשוט היה את החלק היפה שבו ראס היה בקלות יכול לא להודות ברצח על ידי זריקת הכדור המהיר, אבל כן משהו בתוכו (הרצון להתוודות? הרצון לתהילה? הרצון לשמח את האוהדים?) שכנע אותו לעשות את זה – זאת בניגוד לצמד הרוצחים מאז שלא ממש הייתה להם ברירה.

אה, וגם קרול קיין פה. לתפקיד שלא ממש שווה את הזמן שלה, אבל תמיד נחמד לראות את קרול קיין.

הערות אקראיות:

• את הפרק הזה ביים ג'ון דאהל, שביים שני סרטים כיפיים להחריד: "ההימור האחרון" ו"הפיתוי האחרון". רק לאחד מהם היה במקור "האחרון" בשם, מוזמנים לנחש מי.
• יפה מצד הסדרה להתאפק בפרק של בייסבול ולא לעשות עשרות בדיחות על כמה זה ספורט משעמם.
• הופעת אורח מאוד אקראית של בי. ג'יי. נובאק באמצע הטריפ. בהתחלה חשבתי שזה סיימון הלברג שמתחיל לשמש כמצפון הפנימי שלה, אבל אולי המלהקים אמרו "מי השחקן הכי דומה להלברג שאנחנו יכולים למצוא שהוא לא הלברג".

פרק 6: סלופי ג'וזף

אחרי שני פרקים שבהם הרוצחים במרכז הפרק היו אנשים טובים שקיווינו (וקיבלנו) עבורם סופים טובים יותר מכלא, הסדרה מחזירה לנו נבלית. ואיזו נבלית? אחת מהדמויות שהכי קיוויתי למפלתן לאורך הסדרה – ילדה ביסודי.

הכירו את סטפני, ילדה שאוהבת להצטיין יותר מהכל, ולא ממש אכפת לה מה היא צריכה לעשות בשביל ההצטיינות הזאת. להגנתה, זה כולל גם עבודה קשה, אבל לא להגנתה (להתקפתה?) זה כולל גם את הריגת הגרביל של הכיתה כי ילד אחר הלך אולי לעקוף אותה בכמות הכוכבים שמקבלים בכיתה. היי, רגע, שוב פרק נגד תחרותיות מוגברת בסדרה הזאת? כמו שסטפני צועקת לקראת הסוף: אההה! סוציאליזם!

בכל מקרה, כן – "פוקר פייס" משחקת קצת עם התבנית שלה והפעם מי שנרצח הוא הערך העצמי של אלייז'ה (והגרביל, לא שכחתי מיוזף ג'רביל בעל השם המצער), וכל העסק מתרחש בבית ספר פרטי יוקרתי, כאשר צ'ארלי צריכה להתעסק עם ילדים בשביל לגלות מי עשה מה ולמה.

החלק הראשון מתברר יחסית כקל, לאחר שסטפני שוכחת כפתור בחדר המנקה (שהוא האבא של אלייז'ה), מה שמוביל את צ'ארלי לעשות את הדבר הזה שהיא תמיד עושה תפסיקי לעשות את זה, די זה ממש דבילי – לבוא אליה ולדבר איתה. בתגובה, סטפני בולעת את הכפתור, אומרת שעכשיו אין לצ'ארלי ראיות נגדה ובנוסף לכל זה – גורמת שיפטרו את צ'ארלי. כמו שאמרתי, נבלית ראויה לשמה.

כמו שאמרו בתגובות לעונה הראשונה, המתח ב"פוקר פייס" הוא בעיקר סביב השאלות איך צ'ארלי תפתור את התעלומה ואיך היא תעניש את הרוצח. הרבה פעמים "פוקר פייס" קצת מחפפת בפתרון (בייחוד העונה הנוכחית), אבל היה מתח יפה סביב השאלה מה צ'ארלי בכלל יכולה לעשות לילדה קטנה.

ובכן, התשובה היא כלום, בגדול. סטפני לא מתגלה כרוצחת של יוזף ג'רביל (הוא בכלל חזר לחיים הרי) ולא נענשת, ועדיין היא מקבלת כגמולה. מנגנון הסחיטה שלה נעצר והיא כבר לא מובילה בהשגת כוכבי הזהב, מה שמספק באופן מחמם לב שכזה ומזכיר לנו שגם כשיש בכיתה ילד אחר מאוד רע, עדיין יש מספיק ילדים חמודים אחרים שכן רוצים לתמוך בחבר שלהם. אפילו אם זה סוציאליזם.

הערות אקראיות:

• את הפרק הזה ביים אדם ארקין, במאי שלא ביים שום דבר משמעותי לפני כן אבל הוא כן הבן של אלן ארקין ושחקן בפני עצמו (אולי אתם זוכרים אותו מ"שיקגו הופ"). האם יש משמעות לכך שפרק על ילדים מפונקים מבתים טובים מבוים על ידי בן-של? כנראה לא.
• אם הסדרה הזאת תחזיק אותו משך זמן שהחזיקה הורתה הרוחנית "קולומבו", אני מאוד מקווה שיחזירו את אווה ג'ייד הלפורד לעוד תעלומה. היא הרי הבטיחה במיוחד שהיא תחזור לנקום בצ'ארלי, ואני לא יכול להתמודד עם עוד קו עלילה של ילדה קטנה שהבטיחה שתנקום במבוגרת שלא מתרחש, הלב שלי כבר נשבר מזה שלא נראה לעולם "להרוג את ביל: חלק 3".
• השחקנית מרגו מרטינדייל מגלמת את מנהלת בית הספר בעל השם המצער ד"ר האם, והיא אכן שחקנית עם יכולת לתת רבדים לדמות מסורבלת כמו המנהלת חובבת ההימורים שנמצאת עמוק בזבל.