ואלס עם באשיר

שם רשמי
ואלס עם באשיר
שם לועזי
Waltz with Bashir

תסריט ובימוי: ארי פולמן

לכל דור יש את המלחמה שלו. סבא שלי העביר חלק נכבד ממלחמת העולם השניה במחנה שבויים סובייטי, ובכך למעשה ניצל ממחנות הריכוז הנאציים; אבא שלי גויס בדיוק בזמן למלחמת ששת הימים; הגיס שלי נאלץ להשאיר מאחור את אחותי ושני ילדיהם בכדי להעביר חודש מעבר לגבול הצפון בקיץ 2006.

לארי פולמן יש את לבנון. בשנת 1982 יצא צה"ל למבצע בדרום לבנון ונשאר שם שמונה עשרה שנה, עד שיוסף סידר הוציא אותו משם. לאחר התיכון, מצא עצמו פולמן במדי זית, אוחז רובה בתוך מסוק אפרפר, מלא חיילים כמותו. הוא נחת לתוך עולם מופגז, עיר מודרנית לשעבר בשם ביירות. טרם נשלמו שני עשורים לחייו וכבר החל להשלים עם מותו הקרב.

למעשה, ארי פולמן לא זכר את זה ככה. מה שהוא זוכר מהמלחמה זו רק שהיה ארוכה ומשעממת על החוף. אבל יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, שיחה עם חבר מעוררת אצלו מחדש את הסקרנות. החבר מספר על חלום חוזר, בו רצים 26 כלבים בשדרות תל אביב, נעמדים מחוץ לביתו ודורשים את ראשו. בועז יודע איזה כלבים אלה – אלה הכלבים שהונחה להרוג בלבנון, כדי שלא ינבחו ויתריעו על קיומם של החיילים בפני המחבלים. במלחמה, מי שלא יכול להרוג בני אדם, הורג כלבים – העיקר שלא ישאר בלי דם על הידיים.

אצל פולמן מתעורר זכרון כלשהו, או אולי הזיה: הוא ועוד שני חיילים יוצאים מהמים, עירומים כביום היוולדם, מתלבשים במדים ובוהים בפצצות תאורה הצובעות את שמי ביירות באור צהבהב. הוא יודע שזה קשור לטבח סברה ושתילה, אבל לא מצליח להיזכר מה קרה. במהרה הוא מבין שהדחיק לחלוטין את מאורעות שלושת הימים שסביב הטבח, ומתחיל בסדרת ראיונות להשבת זכרונו.

המבנה של 'ואלס עם באשיר' הוא של סרט תעודי, ובכל זאת קשה להגדיר אותו ככזה, משום שהוא נעשה באנימציה. אין כאן תיעוד של המציאות, אלא בריאה שלה מחדש. אחת הסיבות לכך היא שחלק מהמרואיינים לא הסכימו להיחשף בפני מצלמה ונוצרו בידי המעצב האמנותי דוד פולונסקי ובמאי האנימציה יוני גודמן, בעזרת שחקנים שהקריאו את שורותיהם ושימשו מודל לפני הדמויות המצוירות.

המראה של הסרט יחיד במינו. על אף שמדובר כאן באנימציה פשוטה יחסית, שלפעמים מזכירה אנימצית "קאט-אאוט" (כמו זו עליה מבוססת 'סאות' פארק') – שמקשה על יצירת תנועה חלקה ומילוי המסך בפרטים קטנים – התוצאה מרהיבה. זה לא סרט תעודי רגיל שהועבר לאנימציה בשביל הגימיק; אי אפשר היה לעשות את הסרט בדרך אחרת, כיוון שחלק גדול ממנו עוסק בזכרונות, מצבים נפשיים וחלומות. האנימציה מאפשרת למציאות ולחלום להתמזג, כמו בסיוט הכלבים, או ההזיה הארוטית של חייל הסובל ממחלת ים. ובתוך כל זה, גם המראות של רחובות נהרסים וקליעים מתעופפים לכל עבר נראים סוריאליסטיים לא פחות. האנימציה מאפשרת גם הופעות קצרצרות של דמויות מפתח פוליטיות שנבצר מהן להופיע בסרט בעצמן, כמו מנחם בגין ואריאל שרון.

המרואיינים מגוונים. אורי סיון, חברו הטוב של ארי פולמן ושותפו ליצירת 'קלרה הקדושה', מעיד בעיקר על אישיותו של המראיין ומחפש את הצדדים בפולמן שמשום מה אינם מקבלים את מאורעות הטבח. כרמי כנען, תלמיד מצטיין שהביא את המכה עם דוכן פלאפל באמסטרדם, אינו מבין מדוע הופיע בחזיונו של פולמן. אנשים נוספים, כמו רוני דייג ושמואל פרנקל, מספרים על שירותם בלבנון, סיפורים על הגעה לקצה הסיבולת האנושית. הכתב הצבאי רון בן ישי מוסיף את דעתו על זירות הקרב, בהן התהלך בנונשלנטיות, כאילו תעודת העיתונאי מספקת לו אפוד מגן בלתי נראה.

נדיר לכתוב זאת על סרט ישראלי, ועוד יותר מזה על סרט לא עלילתי, אבל ל'ואלס עם באשיר' יש גם פסקול משובח. לצד נגינת הפסנתר העגומה שחיבר מקס ריכטר, הסרט מקושט בפנינים מתחילת שנות השמונים, כמו
'This is not a) Love Song)' של PIL, שמלווה את פולמן החייל במסיבה בזמן חופשה בתל אביב, או 'אינקובטור' של הקליק, מתוך מה שנתפס (יש אומרים בטעות) כאלבום מחאה נגד מלחמת לבנון. נמצא שם גם 'Enola Gay', לצליליו רוקדים חיילים בדרכם ללבנון, מבלי להבין שהשיר נקרא על שם המטוס שהפיל את פצצת האטום על הירושימה.

נקודה אחת לרעתו של הסרט: בשלב כלשהו באמצע הסרט, הוא מאבד כיוון. הסרט עובר בין החיפוש האישי של פולמן, בתוספת חוויות צבאיות של אחרים, לראיונות עם אנשים שאין להם שום קשר ישיר לפולמן, ולביקורת על התנהלות צה"ל והצמרת המדינית בזמן המלחמה. לקראת הסוף נדמה שפולמן זונח את החיפוש העצמי ובמקום זה לוקח על עצמו את תפקיד ועדת החקירה לבדיקת אירועי סברה ושתילה. לא שהנושא אינו ראוי, אבל עד כמה שהעדויות מעניינות ומזעזעות כאחד, אחרי שעה וחצי לא הבנתי מה הנושא האמיתי בו הסרט עוסק.

שום סרט תיעודי איננו אובייקטיבי באמת, ו'ואלס עם באשיר', בשל הצורה שבה נעשה, מחצין את העובדה הזאת. זהו שחזור של חוויה אישית דרך זכרונו של במאי, שמוציא את הכביסה המלוכלכת על מסך ענק ובצבעים חיים. הוא כולל מראות קשים, גם אם באנימציה, וגם השואה זוכה לאזכור, תוך צפצוף מוחלט על חוק גודווין. אבל אני לא יכול שלא להוריד את הכובע בפני ההשקעה הנדירה לתעשיית האנימציה המקומית וליכולת של ארי פולמן לא לתת לסרט להיסחף להאשמות גורפות, למרות שדעתו הפוליטית האישית ברורה. הייתי מעדיף סרט עם אמצע פחות מפוזר, אבל הסוף הותיר אותי מספיק מזועזע בכדי לסלוח על כך.