קדם אוסקר 2021: הנפשות הפועלות

אומנם האוסקרים רק עוד ארבעה (!) חודשים, אבל זה בדיוק הזמן להתחיל ולראות מי נגד מי.

דחיתי את זה כמה שאפשר, אבל נראה לי שבעודנו נכנסים ל-2021 צריך, לכל הפחות, להעיף מבט על מירוץ האוסקרים הקרוב ולראות מי נגד מי. למי שמתעניין מתי הדברים אשכרה יתחילו לקרות, אז יש עוד זמן: בעוד שרוב ארגוני המבקרים בחרו את הבחירות שלהם ("פרה ראשונה" ו"ארץ הנוודים" בראש, בעיקר), הגופים שמעניקים פרסים בטקסים נוצצים לוקחים את הזמן ברובם, והמועמדויות, נניח, לפרסי האינדי יפורסמו רק ב-26 בינואר. אלה של הבאפט"א רק בתחילת פברואר. בקיצור, יש לנו עוד דרך ארוכה עד ה-25 באפריל, ארבעה חודשים מעכשיו, שאז ייערך טקס האוסקר. ובניגוד לתחושה הכללית שהמירוץ נמצא בסטגנציה מאז שהפסטיבלים התחילו, זה רק בגלל שבעצם בכלל לא התחלנו.  

אז בואו נסתכל על הסרטים שנכון לעכשיו נראים כמו הסרטים המובילים במירוץ, נשאל את עצמנו האם גם בשנה רגילה היינו מדברים עליהם, ואז ב-15 במרץ (אמאלה זה עוד מלא זמן), כשיפורסמו המועמדים לאוסקר, נגלה כמה טעינו. 

ארץ הנוודים

מה זה: סרטה החדש של קלואי ז'או ("הרוכב", "זה בסדר שאתם לא יודעים מי זאת") עם פרנסס מקדורמנד ("פארגו", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי") כאישה בת שישים שיוצאת למסע בארה"ב לאחר שהיא מאבדת את בעלה ומוכרת את רכושה. 

זמין לצפייה חוקית כלשהי: לא.  

ואם לא הייתה קורונה: נכון לעכשיו, "ארץ הנוודים" הוא המוביל במירוץ. האם באמת סרט שכזה יכול להחזיק מעמד עד אפריל, 4 חודשים מעכשיו, במירוץ שבו תמיד המוביל סובל? יש מצב: התחרות השנה משונה מאוד, אבל בעיקר צריך לזכור שאחרי ששנה שעברה האקדמיה אכלה מרורים על ההחלטה שלה להדיר את גרטה גרוויג ממועמדות לבימוי (ואז מזכייה בתסריט מעובד), האקדמיה (והשיח סביב האוסקרים) ידחפו מאוד את האוסקר לכיוונה של ז'או – בין אם בקטגורית הסרט, בין אם בבימוי, ובין אם בשתיהן. 

משפט השבעה משיקגו

מה זה: הדרמה המשפטית החדשה של ארון סורקין  שכוללת את כל הדברים שסורקין אוהב: פציפיסטים שמרביצים לאנשים, אנשים כפותים לכיסא, התפלסופיות על תחביר ומונולוגים. 

זמין לצפייה חוקית כלשהי: כן. "משפט השבעה" הוא הראשון מבין כמה סרטים שנטפליקס מקווה להריץ במירוץ הזה, והוא נראה כמו המתחרה המוביל על כולם – הוא הסרט הטוב ביותר, הנגיש ביותר, והלבן ביותר. 

ואם לא הייתה קורונה: אז סורקין עדיין היה איתנו. כן, חלק מהכוח של הסרט הוא ה"רלוונטיות" שלו בשנת 2020 שהייתה פוליטית להחליא, אבל אפילו סרטים חלשים של סורקין זוכים באיזה מועמדות לתסריט, אז סרט עם קאסט מכובד שכזה ומסר שהוליווד תאהב להדהד? כן, בכל שנה זה היה מתחרה. בחלק מהשנים יש מצב שהוא גם היה המוביל לזכייה בשלב זה. ואם האקדמיה תעדיף בחירה יותר שגרתית מסרטה של ז'או – סורקין כאן להעניק להם אלטרנטיבה ראויה.  

מאנק

מה זה: הסרט החדש של דיוויד פינצ'ר ("שבעה חטאים", "הרשת החברתית") שמספר את סיפורו של התסריטאי של "האזרח קיין". 

זמין לצפייה חוקית כלשהי: כן, זהו המועמד השני הרציני של נטפליקס – ואיפה ש-"השבעה משיקגו" אמור לסחוף עם שלל מועמדויות לשחקנים ולתסריט שלו, "מאנק" אמור להמם את הברנז'ה הטכנית שאמורה להתפעל משחזורי התפאורה, סאונד, צילום ועוד. 

ואם לא הייתה קורונה: אז הוא בהחלט עוד היה כאן – ביוגרפיה הוליוודית פוליטית? פינצ'ר לא היה צריך לעשות סרט מסביב לזה, הוא היה יכול לשלוח רק פוסטר ותיאור עלילה לביתם של מצביעים והוא עדיין היה מקבל איזה 7 מועמדויות. ובהתחשב בתוצר הסופי, אולי זה היה עדיף. 

הבלוז של מא רייני

מה זה: עיבוד להצגה של אוגוסט וילסון על יום באולפן הקלטות של זמרת הבלוז מא רייני והמתחים שעולים בין חברי הלהקה לעצמם, ובדגש על החצוצרן הצעיר והשאפתן (בגילומו של צ'דוויק בוזמן). 

זמין לצפייה חוקית כלשהי: בנטפליקס, כמובן. 

ואם לא הייתה קורונה: זאת לא השאלה הנכונה. השאלה הנכונה היא מה היה קורה אם צ'דוויק בוזמן לא היה מת – ואז… טוב, אז כנראה שהסרט היה נדחק. כלומר, אולי בוזמן ודייויס היו עדיין מקבלים מועמדויות, אבל מותו של בוזמן ארגן לסרט דיבור כ"סרט האחרון של בוזמן" ולא כ"דרמה בינונית בנטפליקס", מה ששדרג את מעמדו בכל הנוגע להכל. 

לילה אחד במיאמי

מה זה: מלקולם אקס, מוחמד עלי, סאם קוק וג'ים בראון נפגשים לילה אחד במיאמי ואז דיאלוגים ודברים מתרחשים. 

זמין לצפייה חוקית כלשהי: עוד לא, אבל יהיה זמין באמזון פריים ב-15.1. 

ואם לא הייתה קורונה: בניגוד לסרטים אחרים ברשימה, "לילה אחד במיאמי" הוא אחד מהסרטים הפחות נצפים, והוא בעיקר עשה סבב פסטיבלים מוצלח שבו השיג הרבה תשואות – אבל אין לנו מושג מה תגובת הקהל הרחב אליו. הבאזז של הסרט מטפס ככל שיותר אנשים נחשפים אליו, ובכל זאת, נקודת הפתיחה – סרטה הראשון של שחקנית (זוכת האוסקר רג'ינה קינג, "השומרים", "סיפורו של רחוב ביל") עם ארבעה שחקנים אלמונים ברובם שמבוסס על מחזה – מזכיר כמו משהו שבשנה רגילה היה יותר באזורי "מועמד ל-5 פרסי אוסקר כולל פרס שחקן המשנה הטוב ביותר" ולא "מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר" (והיי, מי יודע? אולי זה עוד יהיה כך). 

האבא

מה זה: טעות תרגום, קודם כל, שאני מקווה שלא תיגרר איתנו מהמחזה ושבגרסה הקולנועית נזכה ל-"האב". אה, כן, סרט על זקן שמתחיל לחשוד שמשהו אינו כשורה מסביבו.

זמין לצפייה חוקית כלשהי: לא. 

ואם לא הייתה קורונה: הו כן – גם "האב" הוא אחד הסרטים האלה שפחות מדי ראינו בשביל להתרשם מהם, אבל בניגוד ל"לילה אחד במיאמי", אין ספק בנוגע לסוג השבחים היוצאים מגדרם למה שקורה בסרט וספציפית מה שאנתוני הופקינס עושה בסרט. ומכיוון ש"וואלה, לא הגיע הזמן לאיזה עוד אוסקר להופקינס" זאת בהחלט מחשבה ראויה (בייחוד אחרי המועמדות החצי-מפתיעה שלו שנה שעברה עם "האפיפיורים"), הסרט הזה היה לחלוטין בדרך לככב בין המועמדים בכל שנה שהיא. למי שסופר, אגב: זה הסרט-המבוסס-על-הצגה השלישי ברצף ברשימה הזאת. שנה מאוד תיאטרלית. 

מינארי

מה זה: משפחה קוריאנית מהגרת לארקנסו בנסיון להקים חווה. העניינים מסתבכים כאשר הסבתא מגיעה.  

זמין לצפייה חוקית כלשהי: לא.   

ואם לא הייתה קורונה: שנה מעניינת עוברת על תחום האינדי – ברור לכולם שהשנה אין מנוס אלא לזלוג לזרועות הסרטים הקטנים יותר, אבל השאלה נשאלת ב"כמה קטנים"? סרטים כמו "פרה ראשונה" נראים, בכל זאת, בחירה מוזרה מדי עבור האוסקרים – אבל "מינארי" לא. אבל האם בשנה עם "חולית" ו"סיפור הפרברים" (נניח), "מינארי" היה נראה כמו סרט שמקומו מובטח? כנראה שלא, והוא היה יותר מהמועמדים במקום 9-10 כאלה, מאלה שמקווים שמספר המועמדים יהיה גדול ככל האפשר כדי שיוכלו להיכנס.

חדשות העולם

מה זה: אלבום של קוויןבארה"ב של אחרי מלחמת האזרחים, טום הנקס משחק אדם שמקריא עיתונים למחייתו בדרום ארה"ב. בתחילת הסרט הוא נתקל בילדה שהייתה שבויה אצל האינדיאנים (הלנה זנדל, "מחוץ למערכת") והוא מתבקש להחזיר אותה לקרוביה המשפחה שלה – בניגוד לרצונה. 

זמין לצפייה חוקית כלשהי: יהיה זמין בנטפליקס בישראל ב-10 בפברואר (בארה"ב הוא יצא בקולנוע, אז לא נחשב "של נטפליקס" מבחינת קידום באוסקר). 

ואם לא הייתה קורונה: אולי הוא היה אפילו יותר גבוה נכון לעכשיו. "חדשות העולם" הגיע יחסית באיחור למירוץ, ולכן אין לו את הבאזז המבוסס של סרטים כמו "ארץ הנוודים", אבל הוא עשה רושם מכובד במיוחד בזמן שכן יצא. פול גרינגראס הוא לא תמיד סחורה רצויה אצל האוסקרים, אבל נראה שהשיתוף פעולה החדש שלו עם הנקס דווקא שם את שניהם במסלול הנכון. 

הזהב של נורמן

מה זה: סרטו הכבר-ישן-בעצם של ספייק לי (הוא הוציא מאז את "אוטופיה אמריקאית") על קבוצת חברים שיוצאת לחפש זהב שהם קברו בזמן מלחמת וייטנאם.

זמין לצפייה חוקית כלשהי: כן, בנטפליקס, וכאן נשאלת השאלה – כמה כדורים נטפליקס יכולה להחזיק באוויר? כי 4 סרטים בתוך הרשימה זה הישג מכובד מאוד לכל אולפן, ובטח לאולפן שהוליווד לא לחלוטין סומכת עליו כמו נטפליקס. האם הם יצליחו לדחוף את כל ארבעת הסרטים שמניתי כאן, או שסרטים חלשים יותר יידחקו לטובת אולפנים אחרים? 

ואם לא הייתה קורונה: קצת קשה להגיד. מצד אחד, אם לא הייתה קורונה, הסרט היה זוכה להקרנה בפסטיבל קאן, וזוכה לסוג הדיונים שמתרחשים כאשר סרטים מוקרנים על מסך גדול ולא על מסך הטלוויזיה שלכם. מצד שני, אם לא הייתה קורונה (והמחאות בארה"ב), האם לא היינו שוכחים לחלוטין סרט נטפליקס שיצא אי אז במאי עד כה? לכאורה, תלוי במצע של נטפליקס, ומכיוון שלנטפליקס תמיד יש עוד איזה שמונה סרטים אחרים להציע – כנראה שהוא לא היה פה. 

נשמה

מה זה: האחרון ביקום הקולנועי של "כפרה", "מאמי", "חיים שלי", ו-"עיניים שלי", "נשמה" ממשיך את הפנייה הארוכה בין צמד אוהבים ישראלי ממוצע. 

זמין לצפייה חוקית כלשהי: אם אתם מחשיבים VPN כצפייה חוקית. 

ואם לא הייתה קורונה: ברור שלא, זה סרט מצוייר. ופיקסאר יכולים לעשות את כל הסרטים המוערכים שהם רוצים, כל עוד אין שיטה של 10 מועמדים הם נמצאים בחוץ. (למזלם, ב-2022 זה בדיוק מה שאמור לקרות). 

ואולי בעצם אלה:

פרה ראשונה/ אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד: שני סרטי אינדי מעורכים שמבויימים על ידי במאיות הם סרטים שקצת קשה לדמיין שמצליחים בענק באוסקרים, שאולי הופכים ליותר "אינדי" כל שנה, אבל יש גבול. אבל האם הרצון לדחוף נשים, השנה המוזרה שהייתה לנו, או כל גורם אחר יצליח לדחוף אחד מהם קדימה? אם כן, אני מהמר על הפרה. 

צלילי המטאל: הסרט הזה מתגלה אט אט כסרט אהוד על מבקרים, וקשה שלא ליפול בקסמו. האם הוא יצליח לסדר מועמדויות רק לשחקנים שבתוכו (ולעבודת הסאונד, אינשאללה) או שגם הבמאי והמפיקים יתוגמלו?

The United States vs Billy Holiday/ Judas and the Black Messiah: שתי דרמות פוליטיות עם גיבורים שחורים שעוד לא לחלוטין נחשפנו אליהם, אבל שיכולים לקחת אליהם פוקוס מסרטים אחרים ומנומנמים יותר שנמצאים השנה. 

Ammonite: הדרמה הלסבית בכיכובן של קייט וינסלט וסירשה רונאן עשתה קולות כשחקנית משמעותית בעונת הפסטיבלים ואז נשכחה מעט. האם לקראת הטקסים עצמם היא תחזור בכל הכוח?