גאוות ודעות קדומות: השוואה בין הגרסאות השונות של "גאווה ודעה קדומה"

ובלי זומבי אחד לרפואה.

אם תשאלו אנשים שהכירו אותי בתור ילדה או נערה הם יאמרו לכם שתמיד הייתי תולעת ספרים חסרת תקנה, וגם, ככל הנראה, בת. ובכל זאת, אני חייבת להודות שאף פעם לא קראתי ספרות רומנטית מהסוג שבדרך כלל מהווה חלק גדול מהחינוך של אנשים מהמגדר שלי. "נשים קטנות" הוא הספר האהוב על אמא שלי מילדותה, כל בנות הכיתה שלי קראו על אן מהחווה הירוקה, ואני דבקתי במדע בדיוני. זה מוזר, כי בקולנוע ובטלוויזיה דווקא אהבתי סיפורי אהבה, וגם אין לי שום בעיה עם ספרות של המאה ה-19 ("שלושה בסירה אחת" הוא אחד הספרים האהובים עליי). ובכל זאת איכשהו הדבר הכי קרוב לרומן רומנטי תקופתי קלאסי שהגיע למדף הספרים שלי היה "אבא ארך רגליים".

עם השנים זכיתי להיכרות עקיפה עם כמה מענקי הז'אנר, אבל בגיל המתקדם של עכשיו מינוס כמה שבועות החלטתי שהגיע הזמן להבין מה בעצם הסיפור עם הגדול שבהם, "גאווה ודעה קדומה". הספר של ג'יין אוסטן היה חוויה מעצבת עבור מתבגרות מסביב לעולם, ורק אני לא יודעת על מה הוא בכלל (הומופוביה?) אז גמלתי בליבי לסגור פערים. בעיקרון יכולתי פשוט לקרוא את הספר, אבל שנים של בהייה בטלוויזיה חיסלו את יכולות הקריאה המרשימות שהכניסו אותי לצרות רבות כל כך בתור ילדה. אז ביררתי מה נחשב לעיבוד המומלץ ביותר וניגשתי לצפות במיני-סדרה של ה-BBC מ-1995. הסדרה בחוצפתה נגמרה אחרי שישה פרקים ותום העלילה, אז התחלתי מיד לצפות ב"יומני ליזי בנט", סדרת הרשת שנותנת לסיפור טוויסט מודרני. כשגם היא באה אל קיצה מוקדם מהצפוי, צפיתי בסרט מ-2005. כשגם עליו נגללו הכתוביות הבנתי שיש גבול, ואצטרך להתחיל בגמילה. אני חייבת להודות שהייתה לי נפילה אחת, כשצפיתי ב"כלה ודעה קדומה", העיבוד המודרני עם הטוויסט ההודי מ-2004. עם זאת אני שמחה לדווח שעם הזמן שעובר מצבי משתפר, וכבר יש ימים שבהם לא עוברת בראשי אפילו מחשבה אחת שקשורה לחיי האהבה של האחיות בנט.

למי שכמוני לא גדל על הספר הזה, אתאר את העלילה בקצרה: מר וגברת בנט מתגוררים באחוזת לונגבורן שבאנגליה הכפרית של תקופת הריג'נסי. מצבם הכלכלי לא מזהיר וחמור מכך – יש להם חמש בנות, ובנות כידוע צריך לחתן. עדיף עם רווקים עשירים, לדעתה של גברת בנט, כי עם אהבה לא הולכים לשוק. למרבה המזל רווקים עשירים הם בדיוק מי שמגיע לעיר: מר בינגלי מסתורי אחד שוכר את האחוזה השכנה, וחברו הטוב מר דארסי נגרר אחריו. בין מר בינגלי לבת בנט הבכורה עפים ניצוצות מהרגע הראשון שבו עיניהם נחות זו על זו. גיבורת הסיפור היא אליזבת', השנייה מבנות בנט, וגם בינה לבין מר דארסי עפים ניצוצות אבל מסוג אחר לגמרי – הם מפגינים אחד כלפי השנייה בוז ותיעוב שכמותם חוויתי רק בהיתקלויותיי המקוונות עם מתנגדי חיסונים.

נכון שראיתי רק עיבודים, ואני מניחה שכל אחד מהם לוקח לעצמו חירויות מסוימות, אבל גם ההיכרות הבלתי ישירה הזו הספיקה לי כדי להבין שג'יין אוסטן היא כותבת מבריקה. יש פה קונפליקטים על-זמניים בין סוגי אופי שונים ומגוון תפיסות עולם, ודיאלוגים חכמים שהם יותר מקרב שנינויות. הסיפור גם נוגע בלי פחד בסוגיות של מגדר ומעמד, שמודגשות בצורה שונה בכל עיבוד אבל תמיד קיימות ברקע הדברים באופן שקשה להתעלם ממנו. אני לחלוטין רואה איך "גאווה ודעה קדומה" שרד בתודעה מאתיים שנה, ולמה הוא מדבר כל כך לכל סוגי הקהלים.

אני יודעת שארבעת העיבודים שראיתי הם רק חלק מההיצע הקיים, ויש עוד גרסאות מעניינות של הסיפור, כמו זו עם הזומבים או האחת עם לורנס אוליבייה בתור דארסי ואלדוס האקסלי על התסריט או אפילו "יומנה של ברידג'ט ג'ונס". אבל לא צפיתי בהן כי מה לעשות, העולם שלי לא יכול להיות מורכב רק מ"גאווה ודעה קדומה".

צפייה בארבע גרסאות של אותו סיפור ברצף הופכת את ההשוואה האובססיבית ביניהן לבלתי נמנעת, ועל כן זה בדיוק מה שעשיתי. חילקתי את מה שיש לי לומר לשני חלקים. החלק הראשון מורכב מהרשמים הכלליים שלי מכל עיבוד בנפרד, ובשני אשווה בין הביצועים לדמויות וסצנות חשובות ואבחר את אלה שהכי אהבתי. בחלק הזה יהיו קצת ספוילרים וקצת דעות שנויות במחלוקת, אז ראו הוזהרתם.

גאווה ודעה קדומה (1995)
יוצר: סיימון לנגטון עם: ג'ניפר אילי, קולין פירת'

המיני-סדרה של ה-BBC היא כנראה העיבוד האייקוני ביותר. זה גם מרגיש כמו הדבר הכי קרוב לקריאת הספר, עד כמה שאני מסוגלת לשפוט. מכיוון שהעלילה נפרשת על פני שש שעות, יש מספיק זמן להראות כל נשף וכל טיול לכפר, ולהציג אפילו את דמויות המשנה הכי לא קריטיות, למשל האחות הקטנה של החברה הכי טובה של הדמות הראשית. אם אתם רוצים להרגיש שאתם ממש חיים עם משפחת בנט באנגליה של שנות העשרה של המאה ה-19, זו ההזדמנות שלכם. העיצוב התקופתי פה מרגיש מאוד נכון, למרות שאני לא מומחית לאופנה של התקופה ולא יכולה לומר בוודאות.

הגרסה הזו לסיפור אמנם מקדימה את האחרות שראיתי רק בעשור או קצת יותר, אבל היא בכל זאת מרגישה ישנה הרבה יותר וכל הזמן נדמה לי שהיא נוצרה לפני שבכלל נולדתי, למרות שזה לא נכון. לקהל שרגיל לעיצובים דרמטיים יותר ובכלל ליותר דרמה, יכול להיות שהסדרה תיראה משעממת. בשבילי, בתור חשיפה ראשונה לסיפור, זה היה מצוין. הרגשתי שאני באמת נכנסת לעומק שלו ומבינה על מה מדברים. עם זאת, יותר סביר שאמצא את עצמי צופה שנית בסרט מאשר במיני-סדרה, כי היא מפורטת וארוכה בצורה שאין צורך לחוות יותר מפעם אחת.

גאווה ודעה קדומה (2005)
במאי: ג'ו רייט ("כפרה"), תסריט: דבורה מוגאך
עם: קיירה נייטלי, מת'יו מקפיידן, רוזמונד פייק, דונלד סאת'רלנד

את העיבוד הקולנועי הזה ביים ג'ו רייט, שאחר כך המשיך להתמחות בדרמות תקופתיות. למרות שהוא מוגבל יותר בזמן מהמיני-סדרה, הוא לא מרגיש עשיר פחות בהתרחשויות ונותן לעלילה להתפתל ככל שנדרש. הקאסט כולל פרצופים מוכרים ואהובים (זאת קארי מוליגן שם מאחורה, כן) וכל ההפקה נראית יוקרתית ומושקעת. התלבושות יפהפיות לדעתי, אף על פי שאני לא יכולה להתחייב על מידת הדיוק ההיסטורי שבהן, אבל התסרוקות המודרניות על הדמויות הראשיות קצת צורמות בעין ומוציאות אותי מהתקופה. אחד הדברים הבולטים ביותר בגרסה הזו הוא הדגש על הטבע והסביבה. מזג האוויר האנגלי הוא כמעט דמות ראשית, ליזי מבלה את רוב זמנה בחוץ והבית של משפחת בנט מוקף תמידית באינספור חיות משק (באמת, כל כך הרבה חיות, אני לא יודעת איך מישהו מסוגל לצאת משם בלי לדרוך לפחות על שלוש תרנגולות).

הצילום בסרט הזה נאה ממש, וביחד עם העיצוב המוקפד, זה הופך אותו לנעים לצפייה במיוחד. הוא לא מציב אף מכשולים בפני אף צופה (אלא אם כן אתם ממש שונאים לראות את קיירה נייטלי מצחקקת לעצמה) ומהווה לדעתי גרסה נגישה, מזוקקת ומושקעת של הסיפור. אני מתארת לעצמי שיש כמה מעריצים טהרנים של הספר או של המיני-סדרה שיש להם בעיות כלשהן עם העיבוד הזה, אבל מנקודת מבטי בתור צופה שמגיעה אליו בלי חיבור רגשי עז לסיפור, זה סרט שעושה הכל כמו שצריך, וממש נהניתי ממנו.

יומני ליזי בנט
יוצרים: האנק גרין וברני סו
עם: אשלי קלמנטס, ג'וליה צ'ו, לורה ספנסר

סדרת הרשת זכתה בפרס האמי וכוללת מאה פרקים שיצאו במשך כשנה בין 2012 ל-2013. בעיבוד המודרני הזה שנוצר עבור יוטיוב, ליזי היא כוכבת רשת, מהתקופה שבה ולוגים היו סרטונים קצרים על חיי היומיום של אנשים רגילים, ולא התנצלויות באורך שלושת רבעי שעה של מולטי-מיליונרים, ובמקום אנגליה הכפרית האירועים מתרחשים בפרבר אמריקאי. בוולוגים, שמוצגים כפרויקט עבור לימודי התקשורת של ליזי, היא מדברת על החיים שלה ובעיקר על ההסתבכויות הרומנטיות שלה ושל אחיותיה, כתוצאה מעידודה הנלהב-יתר-על-המידה של האם שרק רוצה לחתן אותן.

הבעיה העיקרית עם העיבוד הזה היא שהוא משתמש בצורה הכי בסיסית של ולוג – מישהו יושב מול מסך מחשב ומצלמת רשת ומדבר. זאת אומרת שאנחנו לא רואים את רוב האירועים, בעיקר אלה שאינם שיחות בארבע עיניים, ורק שומעים את ליזי מספרת עליהם לאחר מעשה. מצד אחד זה עושה את הסדרה די חדגונית, אבל מצד שני זה מדגיש את נושא הנרטיבים המנוגדים והטעויות בשיפוט של ליזי. יש לציין גם שהסדרה עושה הכי הרבה שאפשר מבחינה אמנותית עם המגבלה הזו: החדרים שבהם ליזי נמצאת נראים אמיתיים ומפורטים, ויש ניסיון לאפיון של הדמויות דרך המלתחות החמודות והמוצלחות שלהן.

העלילה נצמדת מאוד לשלד של הסיפור התקופתי, עם שינויים נחוצים – בעיקר פרשנות מחדש של אנשים ומקומות בחייהן האישיים של הדמויות ככאלה שקשורים לחיים המקצועיים שלהן (אחוזת פמברלי השייכת לדארסי הופכת לחברת ניו-מדיה, במקום הצעת נישואין לא רצויה ליזי מקבלת הצעה לשותפות עסקית, וכן הלאה). יש אפילו שילוב של ניסוחים תקופתיים בדיאלוגים העכשוויים ברובם, וזה לא מרגיש מאולץ בכלל.

זה לא עיבוד דרמטי או ראוותני במיוחד וכל מה שיש בו זה את הדמויות והאינטראקציה ביניהן, אבל זו דרך מצוינת להכיר את הסיפור, במיוחד לקהלים צעירים, ומפלט חמוד מכל הצעות הנישואין והחתונות שמופיעות בשאר הגרסאות.

כלה ודעה קדומה
במאית: גורינדר צ'דהא ("שחקי אותה כמו בקהאם"), תסריט: פול מיידה ברגס, גורינדר צ'דהא
עם: אישווריה ראי, מרטין הנדרסון

גם הגרסה הזו לסיפור מתרחשת במאה ה-21 אבל הפעם – בהודו. משפחת בנט היא עכשיו משפחת באקשי, מה שלא משפיע בכלל על האובססיה של האמא לשידוכים (זה גורם לי לחשוב שצריך גרסה יהודית לסיפור). מר בינגלי הופך לבלראג' – בריטי ממוצא הודי – ואילו דארסי הוא עכשיו יורש אמריקאי של אימפריית מלונאות.

יש בעיבוד הזה הרבה דברים שמבדילים אותו מהאחרים. בתור התחלה, הוא שובר את העצמות של העלילה ומרכיב אותה מחדש בצורה קצת יותר קומפקטית. דבר שני, אין פה שום דבר מהצניעות שמאפיינת את העיבודים האחרים: הוא התפוצצות של צבעים ששמה את ה"גאווה" ב"גאווה ודעה קדומה", ולוקח אותנו למגוון לוקיישנים מנקרי עיניים. זה לא שהסרט שיצא שנה אחר כך לא נראה טוב בדרכו הכפרית, אבל אין לאולם הנשפים באחוזת נת'רפילד כלום על חתונה הודית מבחינת הסגנון.

ההבדל המהותי ביותר בין "כלה ודעה קדומה" לשאר הגרסאות הוא שהוא מחזמר. עכשיו, אני לא יודעת אם זה בגלל שאני לא רגילה לצפות בסרטי בוליווד, אבל וואו, כמה מטופשים השירים האלו. הכי מטופשים ששמעתי. מזל גדול שהם מטופשים בצורה כיפית וקאמפית שאני אוהבת בכל זאת. הם גם גוזלים הרבה זמן ולא משאירים פנאי לדמויות או סצנות שלמדתי כבר לאהוב בגרסאות הקודמות שראיתי, אבל זו יותר בעיה שלי מאשר של הסרט.

עוד דבר מעניין בסרט הזה הוא שהעיסוק במעמדות הופך לדיון קצת שטחי בגזענות וקולוניאליזם מודרני. הסרט הזה לא יותר ביקורתי מהעיבודים האחרים, אבל הביקורת שלו ממוקדת יותר ורלוונטית לאנשים שיצרו אותו ולקהל שעבורו הוא נוצר. בקיצור, הייתי אומרת שהסרט מיועד בעיקר למי שאוהב את הסגנון הבוליוודי, וגם לחובבי "גאווה ודעה קדומה" שפתוחים לזוויות חדשות עליו ולא קשורים יותר מדי לדמות של דארסי.


ועכשיו, לחלק הכיף: המשחקים האולימפיים לגאוות ודעות קדומות בשמונה מקצים שונים. צאו לדרך.

הליזי הטובה ביותר 

מימין לשמאל: ג'ניפר אילי, אישווירה ראי, קיירה נייטלי, אשלי קלמנטס

אני חושבת ש"גאווה ודעה קדומה" חב את מעמדו האייקוני במידה רבה לאליזבת' בנט. היא אידאלית בתור דמות ראשית: היא יפה אבל לא הכי (לטענת הטקסט לפחות, הדבר לא נכון באותה מידה לגבי כל השחקניות ששיחקו אותה), שנונה, עצמאית, וראויה לאהבתו של גבר עשיר ונחשק – בקיצור, כל בחורה חושבת שהיא ליזי בנט (גם אני, למרות שאני יודעת שבאמת אני אחותה מרי). באופן כללי אהבתי את כל הגרסאות של ליזי בנט, אבל אני חייבת להודות שאת הגרסאות המודרניות אהבתי טיפה פחות. אשלי קלמנטס, ליזי בנט מהיומנים, כריזמטית למדי אבל צריך לזכור שהיא ולוגרית, ובעקבות זאת מעצבנת בצורה שבה רוב הולוגרים מעצבנים. אישווריה ראי, שמגלמת את לליטה באקשי, נושאת את הסרט על כתפיה בקלות אבל לא מוסיפה לדמות משהו שאנחנו לא מכירים מכל גיבורת קומדיה רומנטית באשר היא.

כשמגיעים לאליזבת'יות הקלאסיות המצב כמעט מושלם. קיירה נייטלי היא ליזי בנט מקסימה ממש. היא מלאת ביטחון עצמי, ונראה שהסרט בנוי על היכולת שלה לשבות כל לב עם רמז של חיוך. אבל מי שהכי דיברה אליי היא ג'ניפר אילי – היא לא מנסה להיות מגניבה מדי, יש לה צד פגיע במובהק, והיא שילוב מושלם של תבונה ורגישות (הי, זה סיפור אחר בכלל). כמו כן, היא מרגישה תקופתית יותר, בצורה שקשה להסביר. העיבודים האחרים לא מנסים בכלל או לא מצליחים עד הסוף להעביר אותנו לתחילת המאה ה-19, וג'ניפר אילי פשוט מפזזת לה באחת המצנפות המטופשות האלה כאילו זו האופנה הכי רלוונטית מבחינתה, בתקופה שבה פוקימון כבר קיים.

הדארסי הטוב ביותר

מימין לשמאל: קולין פירת', מרטין הנדרסון, מת'יו מקפיידן, דניאל וינסנט גורד

אני מאוד אוהבת את הרעיון הבסיסי של הדמות של דארסי. הוא ביישן מול זרים ולא טוב בסמול טוק אז אנשים חושבים שהוא סנוב ומתנשא – זה משהו שאני יכולה להזדהות איתו. חבל שבנוסף לזה הוא גם איש ממש גס רוח ומנוול שהיה יכול ללמד במרכז לאמנויות הפיתוי כי הוא מכיר את כל הדרכים הלא נכונות לחזר אחרי אישה. הוא לא קריפי ברמות של הית'קליף (אה, כן, דווקא על "אנקת גבהים" הבלתי נסבל ההשכלה הספרותית שלי לא פסחה) אבל הוא קריפי בהחלט. רוב הליהוקים שלו מדהימים רק בעצם זה שהם הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן ולגרום לי איכשהו להיות בעדו בסוף.

למרות שדארסי הוא אחד היחידים ששומרים על השם שלהם בגרסה הבוליוודית, אני לא מחשיבה אותו לאותה דמות בכלל. דארסי של מרטין הנדרסון הוא חברותי מדי, כמעט ג'נטלמן מושלם, לא מסתיר את המשיכה שלו כלפי לליטה בכלל, לא מתנהג אליה בגסות והבעיה העיקרית איתו היא לא שהוא נוקשה ומלחיץ, אלא שהוא קצת גזען. #לא_הדארסי_שלי.

מבין שלוש הגרסאות הרלוונטיות יותר בעיניי, קולין פירת' במיני-סדרה הוא המפחיד ביותר. יש לו אמנם כימיה טובה עם השחקנית שמולו והוא קורן כריזמה שקשה לעמוד בה, אבל המבטים שהוא תוקע באליזבת' במשך רוב זמן המסך שלו שייכים לסרט אימה. דניאל וינסנט גורד הוא לדעתי החתיך ביותר מבין הדארסים, וכיאה לגרסה מודרנית של הדמות הוא גם מרוכך מאוד אבל לא יותר מדי (עוזר שאנחנו לא עדים להתנהגויות האנטי-סוציאליות שלו אלא שומעים עליהן בדיעבד מליזי הדרמטית). בסופו של דבר אני חושבת שהדארסי האהוב עליי הוא מת'יו מקפיידן, כוכב הסרט מ-2005, שמאזן מעולה בין שני הצדדים של האישיות המגנטית של דארסי – הדוחה והמושך. והוא אפילו מחייך פעם אחת לפני סוף הסיפור! גם מעריצות החולצה הרטובה של קולין פירת' חייבות להודות שזה מרשים.

הבינגלי הטוב ביותר

מימין לשמאל: כריספין בונהאם קרטר, נאבין אנדרוז, סיימון וודס, כריסטופר שון

אחד הדברים שבולטים במידה שווה בכל העיבודים הוא שמר בינגלי הוא תמיד אוצר אמיתי. בניגוד לדארסי, זה הגבר המושלם: אדיב, מתחשב, חברותי וחם. רק מה, בדרך כלל טיפה פחות חתיך. נאבין אנדרוז כבלראג' עושה את המירב עם זמן המסך המינימלי שלו, כריסטופר שון בסדרת הרשת חביב אבל לא ממלא את הפוטנציאל שלו עד הסוף, סיימון וודס בסרט התקופתי כל כך חמוד כשהוא נכשל בלשונו מרוב שג'יין מוצאת חן בעיניו, והזוכה מבחינתי הוא כריספין בונהאם-קרטר במיני-סדרה – פשוט כי הוא הכי מזכיר גור של לברדור.

הג'יין הטובה ביותר

מימין לשמאל: סוזנה הארקר, נמרטה שירודקר, רוזמונד פייק, לורה ספנסר

ג'יין היא דמות מהסוג שאסור לכתוב. הסיפור מבהיר שהיא פשוט מלאך עלי אדמות, גם מבחינת האופי וגם מבחינת המראה, ואין שום דבר משעמם יותר מאנשים מושלמים מדי. ואכן, היא לא הייתה מצליחה להיות מעניינת אם היא הייתה הדמות הראשית, אבל בתור דמות משנה שנעדרת לפרקי זמן ארוכים היא נהדרת.

נמרטה שירודקר – ג'איה באקשי – נשארת די ניטרלית, אבל נחמדה מאוד והקרבה שלה לאחותה בולטת. רוזמונד פייק בסרט האחר הייתה יפיפייה כמו שדרוש אבל משום מה הרגישה לי טיפ טיפה קרה מדי, ואני לא יודעת אם זה בגלל משהו שהיא עשתה או בגלל שראיתי את "נעלמת" ומשהו מאיימי דאן דבק בה לנצח בראש שלי. סוזנה הארקר במיני-סדרה רכה ורחבת לב כנחוץ, נראית כמו פורטרט מהתקופה, ובהחלט יש לה איזו הילה של קדושה מעונה, אבל הג'יין האהובה עליי היא לורה ספנסר בסדרת הרשת. גם בגלל שהיא מקסימה ובאמת נשמה טהורה ואני רוצה להיות חברה שלה ויש לה עיניים של נסיכת דיסני, וגם בגלל שלדעתי סיפור האהבה האמיתי ב"גאווה ודעה קדומה" הוא בין ליזי וג'יין, והגרסה הזו הכי מדגישה את הקשר בין האחיות.

הלידיה הטובה ביותר

מימין לשמאל: ג'וליה סאוואלה, פייה ראי צ'אודרי, ג'נה מאלון, מרי קייט וויילס

ללידיה יש את הבעיה ההפוכה משל ג'יין – היא גרועה מדי. רוב הזמן היא לא עושה כלום חוץ מלרייר על כל גבר במדים שעובר בשכונה, וכשהיא סוף סוף נהיית רלוונטית לסיפור היא משתלטת על כל העלילה ומעצבנת את הצופה שרק רוצה להמשיך לשמוע על הדרמה של ליזי ודארסי. לידיה של המיני-סדרה (ג'וליה סאוואלה) כל כך בלתי נסבלת שלא ברור איך ההורים שלה לא השאירו אותה על מפתנה של כנסייה אקראית ברגע שהיא אמרה את המילה הראשונה שלה. ג'נה מאלון, בעיבוד התקופתי השני, צחקקנית באותה מידה אבל טיפונת פחות חצופה  – וגם היא לא מהנה לצפייה אפילו לרגע. הייצוג של לידיה בשתי הגרסאות האלו מרגיש סקסיסטי נורא, והעובדה שהיא "נענשת" בנישואין לנבל של הסרט מצערת אותי.

בגרסאות המודרניות קו העלילה של לידיה משתנה מאוד. זה הכרחי, כי סקנדל של לפני מאתיים שנה הוא לא סקנדל של היום. לאקי באקשי (פייה ראי צ'ודהרי) מקבלת לתת סטירה לגבר, שזה נחמד, אבל לא מרגש אותי. לידיה של "יומני ליזי בנט", בגילומה של מרי קייט וויילס, הופכת אחרי ההתנסות הכואבת שלה בעולם האמיתי לדמות כבויה ועגמומית שלא מזכירה בכלום את הנערה מלאת החיים שהיא הייתה בתחילת הסיפור. זה מהפך מדכא ומעליב עבור הדמות שלה, והסיבה שזו עדיין הגרסה המועדפת עליי היא רק בגלל שהיא זוכה לעמת את אליזבת' עם הדרך שבה התייחסה אליה ולהתפייס איתה, וכאמור, הקשר בין האחיות הוא הכל בשבילי.

הצעת הנישואין הראשונה של דארסי הטובה ביותר


ידועה גם כהצעת הנישואין הכושלת ביותר בהיסטוריה של המונוגמיה. טייק קומי על חומר המקור לא היה צריך לשנות כלום מהטקסט של דארסי, כי לא ראיתי הרבה דברים מצחיקים כמו הניסיון האידיוטי להחריד שלו להצהיר על אהבתו לליזי תוך כדי שהוא עולב בה, בכל משפחתה ומכריה, וכנראה היה מגיע גם לחיות המשק אם היו נותנים לו את ההזדמנות. ליזי מתפוצצת עליו בחזרה, כמו שכל אישה נורמלית הייתה עושה, ולו עוד יש את התעוזה להיראות מופתע ופגוע! פשוט סצנה מופתית. אבל מי עשה אותה הכי טוב?
דארסי של "כלה ודעה קדומה" שוב מחוץ לתחרות. הצעת הנישואין שלו לא באה משום מקום כמו האחרות, הוא כמעט לא אומר שום דבר פוגעני, ולליטה לא מטיחה בו בחזרה שהוא האדם האחרון שאיתו היא אי פעם תחשוב להתחתן, אז בשביל מה צפיתי בזה בכלל.

חלק גדול ממה שהופך את הסצנה הזו למרגשת בסדרת הרשת היא שזו הפעם הראשונה שבה רואים את דארסי – החלטה שאמנם קצת פוגעת בסדרה באופן כללי, אבל הופכת את הפרק שבו דארסי מתוודה לראשונה על אהבתו לליזי לנקודת השיא שלה. וזה עשוי בצורה טובה, עם כל הכעס המבעבע שהולם את הסיטואציה, אבל עדיין היה חסר לי פה איזשהו רגש נוסף.
זה ביצוע די דומה למה שמופיע בסרט של ג'ו רייט – שעושה את זה מעולה לדעתי. התזמון המופתי של הגשם בסרט הזה מוסיף לדרמה ודארסי נראה לחלוטין חסר מודעות למעשים שלו ולמה שהוא אומר. שני הכוכבים מתדלקים אחד את השני באנרגיות לאורך כל הסצנה ובסופה אפשר כמעט לטבוע במתח המיני ביניהם.

הצעת הנישואין במיני-סדרה היא האינטנסיבית ביותר, כמו שהולם את גרסת קולין פירת' למר דארסי. יכולתי ממש להרגיש איך הווידוי על הרגשות שלו פורץ ממנו בניגוד לרצונו. הנימוס חסר הרחמים שבו ליזי דוחה את ההצעה גרם לי לאושר, אבל אני אוהבת גם את העובדה שאפשר לראות שהיא מעורערת רגשית ממה שהרגע קרה. קולין פירת' מצידו מביע את העלבון מהסירוב שלה בצורה המעודנת ביותר שאפשר, כשהוא משחק עם העיניים בלבד. בסופו של דבר הבחירה בין המתח המיני המחשמל של נייטלי ומקפיידן לבין תהומות הרגש של פירת' ואילי בלתי אפשרית ולכן אני מכריזה על תיקו.

הצעת הנישואין השנייה של דארסי הטובה ביותר

דארסי לקח ללב את העצה "דבר פחות, חייך יותר" שהגיעה מעבר לים (כלומר, את החלק הראשון שלה. דארסי חייך פעם אחת ב-1786 כשהוא ראה ילד נופל מסוס ומאז נשבע לא לעשות את זה שוב). בהצעת הנישואין השנייה שלו לליזי הוא מצליח להצהיר על רגשותיו כלפיה ואז לסתום את הפה לפני יגיד משהו נוסף שיהרוס שוב את הסיכויים שלו איתה. ומה אתם יודעים, זה עובד! ליזי סוף סוף אומרת לו כן, וזה רק חלקית קשור לעובדה שבינתיים היא הספיקה לבקר באחוזה המדהימה שלו ולדמיין את עצמה בתור בעלת הבית שם.

בגרסה הבוליוודית זה לא משנה מה דארסי יגיד בשלב הזה כי לליטה מאוהבת בו עוד לפני ההצעה הראשונה, ואכן הסצנה הזו לא ממש קיימת פה. הסצנה המקבילה בסדרת הרשת קצרה כמו כל דבר בה, אבל מאוד טעונה ומאוד מרגשת, ואין לי שום דבר רע להגיד עליה. החוש הדרמטי של מזג האוויר ב"גאווה ודעה קדומה" הקולנועי מכה שנית – אי אפשר לשכוח את מת'יו מקפיידן מפציע מתוך הערפל בשעת הזריחה כמו בחלום. המשפט "כישפת אותי, את גופי ונשמתי" מדהים באמת, אבל אני יותר מתחברת לסנטימנט הפשוט והכן של "המשפחה שלך לא חייבת לי תודה כי למרות הערכתי אליהם חשבתי רק עלייך" שפחות נוכח פה. מה גם ש"הידיים שלך קרות" זו לא תשובה בשום צורה והשיחה נגמרת מהר מדי.

לכן אני מעדיפה את הסצנה הזו במיני-סדרה. העיבוד הזה מדגיש בנקודה הזו את הרגשות של ליזי ולא של דארסי, וזה הרבה יותר מעניין, גם כי ג'ניפר אילי מביעה כל כך הרבה באיפוק מרשים, וגם כי זה החידוש של הסצנה הזו על פני הצעת הנישואין הקודמת (מלבד העובדה שדארסי מצליח לא להביע שאט נפש מההצעה שלו עצמו). גם העובדה שהם משוחחים על ההיסטוריה שלהם ומיישרים את ההדורים (דבר שקיים גם בסדרת הרשת) משמחת אותי בתור אחת שיש לה רעיונות מעוותים על רומנטיקה שלפיהם מערכות יחסים צריכות לכלול תקשורת פתוחה כלשהי בין בני הזוג.

השיר הטוב ביותר

אוקיי, זו קטגוריה מכורה מראש. העניין הוא ש"כלה ודעה קדומה" הוא הפרשנות הכי חופשית לסיפור מבחינת העלילה והדמויות, והוא סרט חביב מאוד, אבל לא מאותן סיבות שאני מתלהבת משאר העיבודים. קשה לי לדבר עליו באותה נשימה שבה אני מדברת על העיבודים הקרובים יותר, וקשה לי לראות בו מצטיין באף תחום כשבכל מה שקשור לדארסי הוא אפילו לא באותו מגרש מבחינתי, ואת כל השאר הוא מקצץ בלי רחמים. אבל היתרון המובהק של הסרט הזה הוא שהוא מכיל את השיר "No Life Without Wife" שפשוט אין לו זכות להיות כזה טוב. אז אני מפרגנת לו ניצחון קטן, ומאחלת לכם בהצלחה עם להוציא את השיר הזה מהראש.


אז איך אפשר לסכם את ההיכרות שלי עם "גאווה ודעה קדומה"? היא הייתה אינטנסיבית כמו המפגש הראשון בין אליזבת' בנט למר דארסי אבל הרבה יותר סימפטית. אני עדיין לא בטוחה אם יש לי כוונות לקרוא את הספר עצמו, אבל אני בהחלט מצטרפת לעדת מעריצות אוסטן אם הן יסכימו לקבל אותי. לפחות עד שנחיה באוטופיה נאו-מרקסיסטית או משהו כזה, "גאווה ודעה קדומה" יישאר סיפור על סוגיות אוניברסליות שמתקשה להתיישן, ואני שמחה שיש לו מבחר של עיבודים שיכולים לעזור לקהלים שונים להיחשף אליו. נהניתי מכל אלו שראיתי, ברמות שונות ומסיבות שונות, וברור לי שעוד אחזור לסיפור הזה בדרכים כלשהן. אני עדיין לא מרגישה בנוח עם המעמד של קריפ קולוסאלי כמו דארסי כאליל הבנות, אבל אני חושבת ומקווה שכולנו מודעות לזה שהמשיכה שלו מוגבלת לבדיון ושאם היינו נתקלות בו במציאות היינו בורחות בכל הכוח לכיוון השני. בנושא הזה, מישהו מכיר איזו מסיבה שבה אפשר לפגוש רווקים בעלי רכוש רב שחשים מחסור ברעיה? אני שואלת בשביל אמא שלי.